הנכרים ובית המקדש

משנה פרה ב':א'

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, פָּרַת חַטָּאת הַמְעֻבֶּרֶת, כְּשֵׁרָה. וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵינָהּ נִלְקַחַת מִן הַנָּכְרִים. וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִים. וְלֹא זוֹ בִלְבַד, אֶלָּא כָל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד בָּאִין מֵהָאָרֶץ וּמִחוּץ לָאָרֶץ, מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הַיָּשָׁן, חוּץ מִן הָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁאֵינָן בָּאִין אֶלָּא מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הָאָרֶץ.

Rabbi Eliezer says: A pregnant red heifer is valid [for the ritual]. And the Sages invalidate it. Rabbi Eliezer says: It cannot be purchased from gentiles. And the Sages validate [purchasing a red heifer from gentiles]. And furthermore all communal and individual sacrifices [may] come either from the Land [of Israel] or from outside of the Land, either from the new [grain, harvested in the new year but before the omer sacrifice is brought on Pesach, and forbidden until after the sacrifice] or from the old [grain], except for the omer and the two loaves [offered on Shavuot] which may only be brought from the new [grain] and from the Land.

במשנה נזכרות שתי מחלוקות של רבי אליעזר וחכמים. לכאורה אין ביניהן קשר ענייני, אלא טכני בלבד. עם זאת, ייתכן ששתיהן עוסקות בפרשנות הלכתית להוראה המקראית שעל הפרה להיות תמימה. המחלוקת האחת עוסקת בפרה אדומה מעוברת, והאחרת – האם פרה אדומה נלקחת מן הנכרים. בקנייה מן הנכרי יש לחשוש שבתקופה שבה לא הייתה הפרה בהשגחה היא לא נשמרה בתמימותה; אך ייתכן שגם עצם הורתה ולידתה בין הנכרים פוסלת אותה מתמימותה.

רבי אליעזר אומר פרת חטאת – ״פרת חטאת״ הוא כינוי לפרה אדומה, שכן אין לנו קרבן אחר של פרה. פרת חטאת היא הפרה שממנה מכינים מי חטאת. המעוברת כשירה – על הפרה האדומה נאמר: ״פרה אדֻמה תמימה אשר אין בה מום, אשר לא עלה עליה עֹל״ (במדבר יט ב). השאלה היא, האם כשעלה עליה זכר נפל פגם בבהמה. לדעת רבי אליעזר הבהמה כשרה, וחכמים פוסלין – פרה מעוברת אינה בבחינת ״תמימה״. להלן במ״ד נשוב לשאלה. רבי אליעזר אומר אינה נלקחת מן הגוים וחכמים מכשירין – פרשת פרה היא חלק ממחלוקת כללית על מידת הקשר שבין הגויים למקדש. לסוגיה זו כמה וכמה סעיפים: אילו קרבנות ניתן לקבל מן הנכרי ובאלו אין לנכרי חלק ונחלה? האם מותר לנכרי לשהות במקדש ובחצרותיו, והיכן? כולם מתחבטים בשאלה הכללית האם הנכרים יראי ה׳ רצויים, ובאיזו מידה הקב״ה ועבודתו הם נחלתו הבלעדית של עם ישראל.

נפתח תחילה בעדויות על הפרה האדומה. בתוספתא חוזרת המחלוקת שבמשנתנו, ונוסף שם סיפור המעיד על שיטתם של חכמים: ״רבי אליעזר אומר: אין ניקחת מן הגויים. אמרו לו מעשה ולקחוה מבין הגויים בצידן, ודומא היתה נקראת. רבי יהודה אומר: משמרין אותה שלא לעבוד בה כל עבודה. אמרו לו אם כן אין לדבר סוף, הרי היא בחזקתה כשרה. רבי מאיר אומר: פרה שגלגלי עיניה שחורין, אם אין פרה אחרת כיוצא בה, פסולה״ (פ״ב ה״א, עמ׳ 631). בספרי זוטא מובאת סדרת מעשים הבאים להדגים הלכות שונות בפרה: ״(א) אמרו מעשה שלקחו פרה עוברה אדומה מן הגוים [והיו משמרין אותה עד שהיתה יולדת, אם היה ולדה כשר לפרה], והיו משמרין אותה עד שהיתה בת שלש שנים, וחוזרין ולוקחין אותה מתרומת הלשכה. לקיים מה שנאמר ׳ויקחו אליך פרה׳, שלא יקחו עגלה ויגדלוה. (ב) רבי אליעזר אומר: אין לוקחין אותה מן הגוים וחכמים מכשירין. (ג) אמרו מעשה שלקחו פרה מן הערביים, והיו קורין אותה דמת דמת והיא רצה ובאת... (ד) מעשה שירדו זקני ירושלים אצל גוי אחד, ששמעו שפרה אדומה אצלו, ושמה עליהם באלף זהובים. אמר, למחר היהודים אומרין ׳אשר לא עלה עליה עול׳, היה מניח עליה עול על צוארה. אמרו לו, הוציאה אלינו, ונתנו לו אלף זהובים. הוציאה להן. אמרו לו, אפילו אתה נותנה לנו חנם אין לנו בה הנאה, החזר לנו את הדמים. כיון שלקחו הימנו את הדמים, עלה לראש הגג ונפל ומת. סימן היה לחכמים ששתי שערות היו בכתפה שתי וערב, ובשעה שעולה עול על צוארה היו נושרות והיו עיניה בולטות למקום הניר״ (ספרי זוטא, יט ב, עמ׳ 300).

מן המעשה הראשון מתבררת ההלכה שאין המקדש מגדל פרות, אבל בפועל זה מה שנעשה. המקדש קנה פרה מגויים וגידל אותה עד שילדה פרה כשרה. לא מוסבר למה לא השתמשו בפרה הראשונה, אולי מפני שהייתה בוגרת או שעבדו בה, או שנרתעו מפרת גויים – מכל מקום לפי פשט הכתוב, שאלת הקנייה מהגוי אינה עולה. ההלכה השנייה היא דברי משנתנו. הפִסקה השלישית היא מעשה הקרוב למעשה שבתוספתא, ולמעשה הראשון שנזכר בספרי זוטא. את הפרה קנו מהערבים והיא שהתה במקדש זמן רב, עד שהיה לה שם חיבה, ״דמת״ (בארמית ״אדומה״ – וייתכן שיש כאן משחק מילים, שכן היא נקנתה מהערבים, ואלו קרובים לבני אדום ולמחוז אדום). הסיפור בספרי שונה מזה של התוספתא בפרטים הקטנים. הקנייה הייתה מהערבים ולא מסתם גויים, ולא נאמר בספרי שהפרה נקנתה בצידן (היא צידון, או ציידן שממזרח לכנרת).

המעשה האחרון בא להדגים את ההלכה שאם עלה עליה עול היא פסולה – הלכה שתידון להלן במשנה ב. אבל הסיפור משתלב יפה בנושא הכללי של קניית פרה אדומה מהגויים, ודומה שכל הסיפורים אינם רואים בכך בעיה הלכתית.

המסורת שבמדרש זכתה לפיתוח אמוראי מיוחד. לפי מסורת האמוראים היה באשקלון גוי אחד שנקרא דמה בן נתינה, שהיה ראש ״פטרבולי״ באשקלון. ״פטרבולי״ הוא תואר כבוד בעיר היוונית, ופירושו אבי הבולי, היא מועצת העיר. על גוי זה מסופר שכיבד את אמו עד מאוד, ובנוסח אחר שכיבד את אביו. מסופר עליו שפעם נמנע מלמכור אבן יקרה למקדש משום שאביו ישן על התיבה שבה הייתה מונחת האבן ולא רצה להעירו. בשכר זה זכה ונולדה בעדרו פרה אדומה, והוא מכר אותה למקדש בהון רב. סיפור זה מופיע בבבלי ובירושלמי. העיבוד האמוראי מכנס את שני המעשים. מצד אחד הוא מציג גוי כשר שראוי לקנות ממנו פרה אדומה (בניגוד לסוחר הנכרי בספרי זוטא), ושם הגוי הוא דמה, כשם הפרה במדרש התנאי; והוא מאשקלון, שהיא עיר בגבול ערביה שיש לה קשרים עם אדום. למשל, מסופר על הורדוס האדומי שהוא נולד באשקלון. בשלהי ימי הבית השני הייתה אשקלון עיר נכרית שלא נכללה לא בממלכת החשמונאים, לא בתחום ממלכת הורדוס ולא בתחום פרובינציית יהודה. היא הוחזרה ליהודה רק לאחר המרד הראשון (מרד החורבן) בתאריך בלתי ברור. על כן קל להבין כיצד הוסבה מסורת על פרה שנקנתה מערבים לאשקלון.

קבלת קרבנות נדבה מן הנכרים היא בבחינת הלכה מקובלת ונפוצה. דנו בכך במפורט בפירושנו למשנת שקלים (פ״א מ״ה; פ״ז מ״ו). בדיוננו הדגשנו שרוב המקורות מתירים לקבל מהם קרבנות נדבה בלבד. הדגשנו שבתפיסת העולם המקובלת בעולם הרומי הייתה קבלת קרבן מאדם זר מעשה שבכל יום. רק במקורות האמוראיים מסתמנת הסתייגות מסוימת, ובבבלי אף התנגדות לקבלת צדקה מגויים.

בספרות קיימות עדויות רבות להשתתפות גויים בחיי היום-יום במקדש. דומה שספרות התקופה ציינה בהנאה ובגאווה מיוחדת שגם לא-יהודים מעריצים את אלוהי ישראל, אף שאינם עובדי ה׳ במובהק. כבר בספר תהילים נזכרים יראי ה׳ הבאים למקדש, ״יראי ה׳ ברכו את ה׳ ״ (תהילים קלה כ; קיח ב-ד; קטו י-יג, ועוד). בתקופה זו יראי ה׳ עדיין אינם קבוצה מוגדרת, אלא סתם גויים המצויים בחצרות בית ה׳. המקורות מספרים לפי תומם על נכרים המסתופפים בירושלים בזמן העלייה לרגל, ויוספוס מתגאה בכך ורואה בהם הוכחה לשמו המפורסם של המקדש בירושלים. ברוח דומה מתאר המדרש חבורה של גויים המגיעים לעיר לצורכי מסחר, ובאים למקדש כדי לראות את טיבו של המקדש ואת טיבה של עבודת ה׳. האדומים שמהם נמנעה הכניסה לעיר מתלוננים שאפילו לנכרים ניתן לבוא בשערי העיר ללא הפרעה, ואילו מהם נשללה זכות זו. אדומים אלו היו יהודים לכל דבר אשר באו לירושלים כדי להגן עליה מפני הרומאים, אלא שחיו בארץ אדום, ואולי גם נחשבו לצאצאי האדומים שהתגיירו מאה ושבעים שנה קודם לכן. יוספוס שם בפי חנן, ממנהיגי העיר, את הטענה שהקנאים מחללים את המקום שאפילו הגויים נוהגים בו כבוד ובאים להתפלל בו. בחצר המקדש הוצבו סורגים התוחמים את השטח שעד אליו רשאים הנכרים להיכנס. על הסורגים ידוע מן המקורות, ואחד מהם אף נתגלה ועליו כתוב: ״איש נוכרי לא יכנס לפנים מן המחיצה המקיפה את המקדש ומי שייתפס יתחייב בנפשו ודינו מיתה״ (איור 4)

כתובת האוסרת על כניסת נכרים למקדש). המחיצה מעידה כי כניסת נכרים להר הבית הייתה אקטואלית.

כאמור, המקורות היהודיים ראו בהשתתפות הגויים בעבודת ה׳ משום הכרה בבורא עולם, והתפארו בהתפשטות האמונה באל האחד; ברם כפי שהסברנו, מבחינתם של הגויים הייתה זו מחווה מחייבת הרבה פחות: מבחינת הנכרי הייתה זו מחווה פוליתאיסטית שגרתית, אך היהודים נתנו לכך משמעות מונותאיסטית מחייבת יותר.

מכל מקום, העמדה שאין קונים מהגויים קרבן נראית מחמירה ביותר. הסיפורים שהבאנו המעידים על קנייה מהנכרים מלמדים אולי שדברי רבי אליעזר אינם משקפים מסורת, אלא הם חידוש הלכתי. רבי אליעזר ידוע כחכם שלא אמר דבר שלא שמע מימיו (ראו פירושנו לפ״א מ״א לעיל), ואם דבריו הם מסורת מרבותיו אזי כל הסיפורים הם פיתוח מאוחר שבא להצביע על הפשרה ביחסים עם הנכרים. אפשר שלפנינו חומרה מיוחדת במי חטאת. כפי שראינו במבוא הוחלו על מי החטאת חומרות ומיוחדות, ואפשר שדברי רבי אליעזר משקפים גישה זו. רבי אליעזר בולט כמתנגד לחומרות המיוחדות, אך כאן הוא זה שדוגל בהן.

חומרו של רבי אליעזר קשה, וכי כיצד נתן לברר איזו גלגולים עבר הקרבן הנדרש. אמנם רבי אליעזר מדבר רק על פרה אדומה אבל אותו הגיון חל כל קרבן אחר שיהודי מביא. אולי הוא נקנה על ידי נוכרים או אולי הייתה בזמן מסוים שייכת לנכרי. לדעתנו לפנינו חלק מהמערך הא הלכתי שכללי טקס וגאוה לאומתי קשורים בו. פרה אדומה היא קורבן ׳רגיל׳ ייחודו רק בכך שנערך מחוץ למקדש אבל הוא בעיקר טקס פומבי חגיגי והמוני. בדברי רבי אליעזר מבצבצת הגאווה הלאומית. פרה אדמה שכה חשובה לנו, חייבת להתחיל את דרכה בקודש. אי אפשר לנתק עמדה זו המהרקע הקנאי, שכפי שראינו הקנאים התנגדו לעירוב נוכרים במקדש. בהלכותיהם חתרו נגד כל שיתוף פעולה איתם. בית שמאי היו גם קנאים וגם החמירו ביחס לנוכרים. שתי העמדות הללו משתלבות זו בזו, ואחת הן. רבי אליעזר ממשיך את שיטת בית שמאי. יתכן שבית שמאי התנגדו בזמנו לקניית פרה מהנכרים. וייתכן שזו רק עמדה מאוחרת שנוצרה בבית המדרש השמותי לאחר החורבן.

נקל לדמיין ההסתבכות ההלכתית. פרה אדומה נקנתה מהנכרים, ונשרפה כדת וכדין, בהתנגדות בית שמאי. האם אפרה מטהר? האם בית שמאי ישתמשו במי פרה אדומה של עבריינים אלו המנהילם את המקדש? פוטינציאל ההתלקחות גדול אך אין לו ביטוי במקורות. אין גם מידע כיצד תפשו האיסיים (כתות מדבר יהודה) את נושא. האם השתמשו באפר הפרה האדומה של המקדש. ואם לא כיצד נהגו?.

על כל פנים בסיפורים המאוחרים בולט מרכיב זה של קנייה מהנכרי. בין אם הקניה נכשלה (בגלל חוצפתו והתגרותו של הנכרי), או שהושלמה והייתה כשירה. על כל פנים בסך הכל, לפי המסורת בשלהי ימי בית שני שרפו שתי פרות או שלוש. מספר הסיפורים על שחיטת הפרה האדומה רבים יותר ממספר המקרים בהם הדבר נעשה. איננו יודעים איזה סיפור היסטורי ואיזה הוא יצירה אגדית שלמה. על על פנים ריבוי הסיפורים הבאים להדגיש שקונים פרה אדומה מהנכרים לא יכול להיות מקרי. ריבוי הסיפורים מתפרש כתגובה לדעת בית שמאי. מעניין האם הפולמוס הזה התחולל כבר בימי בית שני, או שהוא כולו ספרותי, פרי פעילתו של בית המדרש. לדעתנו יש למאבק הנזכר (קניית פרה אדומה מנכרי) רקע היסטורי כלשהו. הנושא עלה בימי בית שני וחולל פולמוס כלשהו. לדעתנו קשה לתאר שבמסגרת בית המדרש, הועלתה בעייה עקרונית כזאת, ללא בסיס היסטורי, כשאלה תיאורית בלבד. התפישה הקנאית לא נותרה על כנה בימי חז״ל. לאחרה החורבן הקנאות דהתה, וקשה לנו לתאר דווקא בדור יבנה החל פולמוס בית מדרשי פנימי הלכתי מנותק מכל מציאות ממשית.