מגילת אסתר של זמננו

איך צריך להסתכל על מה שקורה לנו?

אנחנו בעיצומם של ימים גורליים, מלאי אירועים עוצמתיים

שמטביעים את חותמם לדורות. יחד עם השמחה על תשועת

עם ישראל הניסית, אנחנו זקוקים גם לישועה גדולה . רק

אתמול קיבלנו בשורה קשה ונוראה על הריגת יהודים רבים

בידי הצוררים. כמדומה שבשעה כזו עדיף לשתוק לפני

שמביעים דעה על מה שקורה איתנו. גם בפורים כשהיו

באמצע המלחמה עדיין לא קבעו ימי שמחה ומשתה אלא רק

כשפסקה המלחמה.

אבל יש נקודה שאפשר להדגיש כבר עכשיו. יש מבט כללי על

מה שקורה לעם ישראל. עם ישראל עובר בשנתיים וחצי

האחרונות אירועים שלא היו כמותם לשום אומה ול שון.

לפני שנתיים וחצי היינו בפחד מהחמאס. בכל פעם כשנחה

עליהם הרוח הם ירו טילים ושיתקו את כל החיים בארץ. לא

היה פיתרון נגדם חוץ מלצאת לסבב עוד סבב, קצת מפציצים

אותם מהאויר, מורידים להם כמה בנינים, ושקט - עד לפעם

הבאה. לא היה פיתרון. אמרו כל הזמן "חמאס מורתע", אבל

האמת היתה שאנחנו היינו מורתעים. לא באמת היה מה

לעשות. לא היה שייך לצאת למלחמה בעזה, מבחינה מדינית

וצבאית.

הלאה. לפני שנתיים וחצי היה בלבנון את חיזבאללה, אמרו

שיש לו ארסנל של 150,000 טילים מדוייקים חכמים, שכיפת

ברזל לא יכולה להתמודד מולם. אין מענה לחיזבאללה, הם

מחזיקים אותנו בגרון. כך ידע להגיד כל ילד בישראל. חלק

מהסיבה שלא יצאו למלחמה רצינית בעזה היתה קיומו של

חיזבאללה, הידיעה שאם הוא מצטרף ביחד עם החמאס –

העורף יופצץ ברמה כזו שלא נוכל לעמוד בה. דיברו על כך

שאם חיזבאללה רוצה הוא יכול להשבית לנו את כל אספקת

המים והחשמל. דיברו על קניית גנרטורים, הריצו את כולם

לחנויות לקנות שישיות מים.

הלאה. לפני שנתיים וחצי היתה לנו שכנה, מדינה עוינת

מסוכנת מאוד: סוריה. היה לה נשק עוצמתי. היה ברור

שבמקרה של מלחמה אזורית היא מצטרפת לחמס

ולחיזבאללה, ואם לא די בסכנה מכיוונם – היא מעצימה את

הסכנה פי כמה וכמה והופכת את הניצחון לדבר בלתי אפשרי.

הלאה. לפני שנתיים וחצי איראן איימה עלינו בריש גלי לעיני

כל העמים בפצצה גרעינית ובמאגר ענק של טילים בליסטיים.

היא היתה בעלת ברית איתנה של פוטי ן ושל סין. היה ברור

לכל ילד במ דינת ישראל שזאת מדינה בלתי ניתנת לניצוח.

היחידה שיכולה להתמודד עם המדינה הזאת היא ארצות

הברית, אבל לפני שנתיים וחצי היא לא רצתה. לא רק שלא

רצתה, אלא גם הזהירה אותנו כמה פעמים בצורה חד

משמעית שלא נעז להתעסק עם איראן. היא הכריחה אותנו

לספוג את האיום הגרעיני והבליסטי ולהרכין ראש.

קיומה של איראן הבלתי מנוצחת לא רק גרם לנו לחשוש על

עצם קיומנו, אלא גם מנע מאיתנו לטפל בחמאס

ובחיזבאללה, והם הלכו והתעצמו מול עינינו הר ואות וכלות.

ידענו שאם חלילה יתעורר האריה מאיראן לטרוף אותנו –

אין לנו שום תקוה.

וככה חיינו פה, בידיעה שאנחנו חיים על חבית חומרי נפץ,

ואין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים. ואולי – אם

נהיה כנים – חיינו לא רק עם אמונה, אלא גם עם מידה

גדושה של עצימת עיניים של בת יענה, ושכנוע עצמי ש"יהיה

בסדר".

ובשמחת תורה תשפ"ד נפתחה עלינו מלחמה מכיוון החוליה

החלשה ביותר בסיפור – מכיוון החמאס. והתברר למרבה

הזוועה שאפילו החוליה החלשה אינה חבורת פרחחים עם

מאגר טילים מוברחים מאיראן, אלא היא צבא מסודר

ועוצמתי וענק. והתברר עוד שהם ברברים חסרי רחמים,

גירסה מזרחית של מפלצות הנאצים, ויש אומרים שאפילו

גרועים מהם. והם טבחו ללא רחם, והשפילו וביזו ושרפו

ועינו בלעג וקלס, והפיצו את הזוועה בגאוה לעיני כל העולם.

השואה הנוראה חזרה לביקור קצר של חצי יום.

מי היה מאמין שבתוך שנתיים וחצי יהיה מהפך כזה?

בתוך שנתיים וחצי עם ישראל הביס את כל שונאיו בצורה

שלא נשמעה כמותה מעולם בכל העולם כולו : עזה – חרבה

עד היסוד. חיזבאללה – הוכה שוק על ירך במבצעים שנראים

לקוחים מעולם הדמיון. סוריה – נעלמה, המשטר נפל וכל

הנשק הושמד בתוך ימים בודדים. ועיקר העיקרים: איראן

המאיימת התרסקה לרסיסים תוך שנים עשר יום, ולאחר

כתשעה חודשים – היא מתפוררת סופית מול עינינו. כמעט

ללא עזרה של האמריקאים.

זה לא נס ועוד נס ועוד נס ועוד נס. זה מהלך שמיימי של

התגלות הקב"ה בבריאה. לא כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל

הזה. רק שוטה מופלג יגיד כך. מעולם לא היה מהפך צבאי

דרסטי כזה מצד לצד, בשום מלחמה בעולם, לשום עם

בעולם. זו התגלות של בורא העולם, שעשה ועושה ויעשה

לכל המעשים. הוא שלח את ישועתו דרך אמצעים גשמיים,

אבל מי שעיניים לו רואה בבירור את התגלות כבוד שמים

בבריאה והכרזה אלוקית: "אתה בחרתנו מכל העמים". מלך

העולם מודיע: עם ישראל הוא לא עוד עם. הוא העם שלי,

ו"הנוגע בו כנוגע בבבת עינו".

עדיין מוקדם מלסכם את האירועים, אבל יש נקודה אחת

שצריך להבין: ההיסטוריה של עם ישראל היא לא היסטוריה.

היא סיפור של גילוי שכינה. נסביר זאת בעברית פשוטה:

"שכינת השם" פירושה שהקב"ה נוכח כאן בעולם הזה. "גילוי

שכינה" פירושו, שנוכחות ה' בעולם מורגשת וניכרת לעיניים.

הדרך שבה הקב"ה בחר לגלות את שכינתו היא על ידי

מלכותו על עם ישראל. כך הקב"ה מכנה את עצמו: "אלוקי

ישראל".

מתי היה גילוי שכינה כל כך בולט וניכר לעין כמו בשנתיים

וחצי האחרונות? הקב"ה פשוט מדבר: "אני כאן. יש לי עם

ואני רוצה בקיומו של העם, ואני אקיים אותו לעיני כולכם,

נגד רצונכם, נגד כל הסיכויים, אני אהרוס לכם את כל

התכניות, אני לא אשאיר מקום לספקות: זה העם שלי, התנ"ך

הוא אמת, אני אמת, אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין

אלוקים. כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו ה' צב-אות".

אנחנו נקרא בעז"ה היום בלילה את מגילת אסתר. נקרא

ונדרוש ונעמיק בכל מילה, מה היה אז בעבר, מה אחשורוש

תכנן, מה המן הוביל, איך התגלגלה הישועה, ונשתה ונשמח

ונספר בישועת השם. אבל איך אפשר לעסוק בישועת השם

של לפני אלפיים ארבע מאות שנה, ולהתעלם מישועת השם

שאירעה כאן לנו עצמנו, לכאורה בעוצמה כבירה ניסית הרבה

הרבה יותר?

אפשר לפגוש אברכים שמפלפלים בנס המגילה ומעמיקים

בתוקפו של נס, אבל אינם מודעים בכלל לניסים של זמננו.

ביחס לניסים של זמננו מסתפקים בפרק קכ"א אחרי התפילה,

ואם החזן הוא טיפוס מקורי ומוזר אז גם אומרים מזמור

לתודה. כל השאר לא רלוונטי. אנחנו בגלות הכי קשה וכו'.

ראיסי מת בתאונת מסוק? שוין, מה זה מעניין.

נסארללה חוסל? לא מעניין, אפילו מפחיד. לך תדע מי יבוא

במקומו.

שונאי ישראל התפוצצו במתקפת הביפרים? ששש, נו, כוחי

ועוצם ידי. זה סתם גאוה של הישראלים.

סינוואר חוסל? עזוב, נו, אנחנו עכשיו בסוכה, לא מדברים

דברי חולין.

כל הצמרת החותית חוסלה? לא מעניין, במקומם בטח יבואו

אחרים, הם לא נגמרים אף פעם.

מטחי טילים בלתי נגמרים נתקעים בשמים כמו בתקרת

זכוכית? שוין, נו, יש כמה טילים שכן נפלו, יש חרון אף נורא.

ביידן סולק בבושת פנים? מוזר שזה משמח מישהו, הוא

אפילו היה אוהב ישראל.

טראמפ ניצל בנס מהתנקשות ונבחר לנשיא נגד כל הסיכויים

והוא היחיד שעוזר לישראל? לא מעניין, פוליטיקה

אמריקאית.

התקפה על איראן חיסלה את כל הצמרת ואת רוב הטילים

בעשר דקות? התגרות באומות.

יודגש: אין כאן שום זלזול! זה ארסנל התגובות הטבעיות

שלנו, כי אנחנו באמת לא רוצים להתערבב עם הצבא

הישראלי ועם הכוחי ועוצם ידי הדוחה, ואנחנו באמת רוצים

להיות חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, ולא להתחבר אל

החילונים. אז באופן טבעי אנחנו דוחים כל אפשרות של

חיבור לכל מה שקורה בעולם, כי כל מה שקורה בעולם

ומדווח בעיתון – נותן תחושה של "זה מחוץ לבית המדרש,

לא קשור אלינו".

אבל זו הנקודה שצריך להבין: התנ"ך – קשור אלינו, נכון?

הסיפור של עם ישראל – קשור אלינו, כן? התורה זה לא רק

בבא בתרא וקצות. התורה זה דבר ה' ונוכחותו בעולם.

התורה זה הספר שדרכו הקב"ה מתקשר עם העולם, ה תורה

מלמדת אותנו שהקב"ה בחר בנו לעם כדי למלוך על כל

העולם כולו בכבודו. מלכות ה' מתגלית בעולם דרך עם

ישראל, "ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה". ארץ

ישראל, ירושלים, בית המקדש – הם מרכז הקיום של העולם.

התנ"ך הוא ספר של תכנית אלוקית להגיע למצב של התיקון

השלם.

אז כמו שהתנ"ך הוא חלק מהתורה, וכמו שהסיפור של עם

ישראל בכל הדורות הוא חלק מהתורה – כך גם מאורעות

תשפ"ד – תשפ"ו הם חלק מהתורה. התורה היא התכנית

לגילוי כבוד שמים בעולם, איסתכל באורייתא וברא עלמא,

ואנחנו עכשיו באמצע הסיפור הזה.

האירועים המתרחשים בעולם לא מתרחשים בעיתון ולא

בשדה הקרב. הם מתרחשים בפמליא של מעלה, הקב"ה מנהל

את העולם בעולמות הרוחניים הגבוהים העליונים, שם הוא

כביכול בונה את התכנית "לתקן עולם במלכות ש -די",

התכנית של גילוי כבודו בעולם.

אין ספק, לכל מי שמתבונן מהצד בעין פקוחה, שהמאורעות

של השנתיים וחצי האחרונות הם מאורעות עולמיים

ומהפכניים. במאורעות הללו עם ישראל נמצא במרכז, וקרנו

מתרוממת מרגע לרגע. במאורעות הללו עם ישראל שב

בתשובה ומתחזק, מתחיל לשמור שבת וללבוש ציצית ולהניח

תפילין ולדבר עם ה'. כי אלה לא מאורעות שוליים, אלה

מאורעות מרכזיים בהיסטוריה של עם ישראל.

ההתייחסות למאורעות הללו ונתינת המשמעות להם, אינה

חלילה היסחפות אחרי המבט החילוני, אלא הם התרוממות

והתקדשות. כאשר אנחנו רואים באירועים הללו גילוי כבוד

שכינה אנחנו מרימים את נקודת המבט לנקודה גבוהה יותר.

אנחנו משרישים בליבנו את השאיפה לתיקון השלם של

יתגדל ויתקדש שמיה רבא.

זו המטרה של המאמר: להגיע לקריאת המגילה עם הבנה

שלא רק "פעם היו ניסים", ו"יש מצוה ללמוד מגילת אסתר כי

זה אחד מכ"ד כתבי הקודש", אלא שכל מה שקורה לעם

ישראל אלפי שנים זה מהלך אחד אלוקי ארוך ומתמשך.

לימוד מגילת אסתר הוא כלי להתבוננות על המציאות

המאירה שהקב"ה מנהל אותנו בתוכה.

הקב"ה מכונן את כסאו בעולם דרך המאורעות, וכשם שעשה

ניסים לאבותינו כך הוא עושה לנו למול עינינו. אין כמוך

באלוקים ה' ואיך כמעשיך, כל פה לך יודה וכל לשון לך

תישבע. תתברך לנצח צורנו מלכנו וגואלנו.

The Megillah of Esther of Our Time

How should we view what is happening to us?

We are in the midst of fateful days, filled with powerful events that are leaving their mark for generations. Alongside the joy over the miraculous salvation of the People of Israel, we still need a great salvation. Only yesterday, we received the bitter and terrible news of the killing of many Jews at the hands of the oppressors. It seems that at such an hour, it is better to remain silent before expressing an opinion on what is happening to us. Even during Purim, while they were in the midst of the war, they did not yet establish days of joy and feasting—only when the war ended.

But there is a point that can be emphasized even now: a general perspective on what is happening to the Nation of Israel. Over the past two and a half years, the Nation of Israel has undergone events unlike those of any other nation or tongue.

Two and a half years ago, we lived in fear of Hamas. Whenever the spirit moved them, they fired missiles and paralyzed life in Israel. There was no solution except to go into "round after round"—bombing them a bit from the air, taking down a few buildings, and then quiet... until the next time. There was no solution. They constantly said "Hamas is deterred," but the truth was that we were deterred. There was truly nothing to be done. It was diplomatically and militarily unthinkable to go to war in Gaza.

Furthermore: Two and a half years ago in Lebanon, there was Hezbollah. They said they had an arsenal of 150,000 smart, precision missiles that the Iron Dome could not handle. There was no answer to Hezbollah; they had us by the throat. Every child in Israel knew this. Part of the reason we didn't enter a serious war in Gaza was the existence of Hezbollah—the knowledge that if they joined Hamas, the home front would be bombarded at a level we could not withstand. They spoke of how Hezbollah could shut down our entire water and electricity supply. People spoke of buying generators; they ran to the stores to buy crates of water.

Furthermore: Two and a half years ago, we had a neighbor—a very dangerous, hostile state: Syria. It had powerful weapons. It was clear that in the event of a regional war, it would join Hamas and Hezbollah. As if the danger from them wasn't enough, Syria magnified it manifold, making victory seem impossible.

Furthermore: Two and a half years ago, Iran openly threatened us before all the nations with a nuclear bomb and a massive stockpile of ballistic missiles. It was a staunch ally of Putin and China. It was clear to every child in Israel that this was an invincible country. The only one who could deal with it was the United States, but two and a half years ago, they didn't want to. Not only did they not want to, but they warned us several times in no uncertain terms not to dare mess with Iran. They forced us to absorb the nuclear and ballistic threat and bow our heads.

The existence of an "invincible" Iran not only made us fear for our very existence but also prevented us from dealing with Hamas and Hezbollah, who grew stronger before our very eyes. We knew that if, God forbid, the Iranian lion woke up to devour us, we had no hope.

And so we lived here, knowing we were sitting on a powder keg, with no one to lean on but our Father in Heaven. And perhaps—if we are honest—we lived not only with faith but with a heavy dose of "ostrich-like" eye-closing and self-persuasion that "it will be okay."

Then, on Simchat Torah 5784, a war was opened against us from the weakest link in the story—Hamas. It turned out, to our horror, that even the "weak link" was not a gang of street thugs with smuggled missiles, but a massive, organized, powerful army. It further turned out they were merciless barbarians, an Eastern version of Nazi monsters—some say even worse. They slaughtered without mercy; they humiliated, shamed, burned, and tortured with mockery, proudly broadcasting the horror to the entire world. The terrible Holocaust returned for a brief half-day visit.

The Great Reversal

Who would have believed that within two and a half years, such a transformation would occur?

In two and a half years, the Nation of Israel defeated all its enemies in a way never before heard of in the entire world:

Gaza: Destroyed to its foundations.

Hezbollah: Beaten hip and thigh in operations that seem taken from the world of imagination.

Syria: Vanished; the regime fell and all weapons were destroyed within a few days.

The Core Issue: The threatening Iran was shattered to pieces within twelve days, and after nine months—it is finally crumbling before our eyes. Almost without American help.

This isn't just "one miracle after another." This is a Heavenly move of the revelation of the Almighty in creation. "My power and the might of my hand" did not achieve this. Only an absolute fool would say so. There has never been such a drastic military reversal from one side to the other, in any war in the world, for any people in the world. This is a revelation of the Creator of the world, who did, does, and will do all deeds. He sent His salvation through physical means, but whoever has eyes can clearly see the revelation of the Glory of Heaven and a Divine declaration: "You have chosen us from all the nations." The King of the World is announcing: The Nation of Israel is not just another nation. It is My nation, and "he who touches them touches the apple of His eye."

A Story of Divine Presence

It is still too early to summarize the events, but there is one point that must be understood: The history of the Nation of Israel is not "history." It is a story of the revelation of the Shechinah (Divine Presence). In simple Hebrew: The Shechinah means that God is present here in this world. Its "revelation" means that God's presence is felt and visible to the eye. The way God chose to reveal His presence is through His Kingship over the Nation of Israel. Thus, God calls Himself "The God of Israel."

When has there been a revelation so prominent and visible as in these last two and a half years? God is simply speaking: "I am here. I have a nation, and I desire its existence. I will sustain it before all of your eyes, against your will, against all odds. I will ruin all your plans. I will leave no room for doubt: This is My nation. The Bible is truth. I am Truth. I am the first and I am the last, and besides Me, there is no God. Thus says the Lord, King of Israel and its Redeemer, the Lord of Hosts."

Tonight, God willing, we will read the Megillah of Esther. We will read, expound, and delve into every word—what happened then in the past, what Ahasuerus planned, what Haman led, how the salvation unfolded. We will drink, rejoice, and tell of the salvation of God. But how can we deal with a salvation from 2,400 years ago and ignore the salvation occurring here to us, which is seemingly much more powerful and miraculous?

One might find young Torah scholars debating the miracle of the Megillah, yet they are completely unaware of the miracles of our time. Regarding the miracles of our day, they suffice with Psalm 121 after prayer, and if the cantor is "original," they might say Mizmor L'Todah (A Psalm of Thanksgiving). Everything else is "irrelevant"—we are in the "darkest exile," etc.

Raisi died in a helicopter crash? "So what? Who cares?"

Nasrallah was eliminated? "Not interesting; even scary. Who knows who will replace him?"

The enemies of Israel exploded in the Pager Attack? "Shh... that’s just 'my power and the might of my hand.' It's just Israeli pride."

Sinwar was eliminated? "Leave it; we are in the Sukkah now, let’s not talk of mundane things."

The entire Houthi leadership was eliminated? "Doesn't matter; others will come. They never end."

Endless barrages of missiles get stuck in the sky like a glass ceiling? "Well, some missiles did fall; there is great Divine wrath."

Biden was removed in shame? "Strange that this makes anyone happy; he was even a 'lover of Israel'."

Trump miraculously survived an assassination and was elected against all odds? "Not interesting; American politics."

An attack on Iran wiped out the leadership and most missiles in ten minutes? "Provoking the nations."

Let it be emphasized: This is not meant as mockery! This is our natural arsenal of responses because we truly do not want to mix with the Israeli military or the repulsive "my power and the might of my hand" attitude. We truly want to be "The Lord's portion is His people; Jacob is the lot of His inheritance," and not connect to the secular world. So naturally, we reject any connection to world events reported in the newspaper, feeling "this is outside the Study Hall; it doesn't concern us."

But this is the point to understand: The Bible—it relates to us, right? The story of the Nation of Israel—it relates to us, yes? The Torah is not just Bava Batra and the Ketzot (legalistic texts). The Torah is the Word of God and His presence in the world. The Torah is the book through which God communicates with the world. It teaches us that God chose us as a nation to rule over the entire world in His glory. God's Kingship is revealed through Israel: "The Lord God of Israel is King, and His kingdom rules over all." The Land of Israel, Jerusalem, the Temple—they are the center of the world's existence. The Bible is the blueprint of a Divine plan to reach the state of "Complete Rectification" (Tikun Shalem).

Just as the Bible is part of the Torah, and the story of Israel throughout the generations is part of the Torah—so too the events of 5784–5786 (2023–2026) are part of the Torah. The Torah is the plan for the revelation of the Glory of Heaven. "He looked into the Torah and created the world"—and we are now in the middle of this story.

The events taking place do not happen in the newspaper or on the battlefield. They happen in the "Heavenly Entourage." God manages the world in the highest spiritual realms, where He is, so to speak, building the plan to "perfect the world under the Sovereignty of the Almighty."

There is no doubt to anyone observing with an open eye: the events of the last two and a half years are global and revolutionary. In these events, the Nation of Israel is at the center, and its horn is being raised moment by moment. In these events, the Nation of Israel is returning in repentance and strengthening—starting to keep Shabbat, wear tzitzit, lay tefillin, and talk to God. These are not marginal events; they are central events in the history of Israel.

Relating to these events and giving them meaning is not, God forbid, getting swept up in a secular view. Rather, it is an elevation and a sanctification. When we see the revelation of the Shechinah in these events, we raise our perspective to a higher point. We root in our hearts the yearning for the complete rectification: "May His great Name be magnified and sanctified."

This is the goal of this article: To arrive at the reading of the Megillah with the understanding that it's not just that "miracles happened once" or "it's a mitzvah to study Esther because it's one of the 24 Holy Books." It is to see that everything happening to Israel for thousands of years is one long, continuous Divine process. Studying the Megillah is a tool for observing the luminous reality in which God is leading us.

God is establishing His throne in the world through these events. Just as He performed miracles for our ancestors, He is doing so for us before our eyes. "There is none like You among the gods, O Lord, and there is nothing like Your works." Every mouth shall thank You, and every tongue shall swear by You. May You be blessed forever, our Rock, our King, and our Redeemer. [הרב יעקב בוצ'קובסקי]