במה שדרשו חז"ל (בראשית רבה סה, כב) "ריח בגדיו" (בראשית כז, כז) ריח בוגדיו, יקום בן צרורות, ר' אל בן דורדיא, ובאמת שם היו עורות גדי העיזים, וחז"ל (שם) העידו אין דבר שריחו מגונה משטף של עיזים, אלא ריח ג"ע נכנס עמו, ומה שהי' צריך לזה כי ריח רע וריח טוב קרובים לרוחניות כמו שהעידו חז"ל בריח שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו (ברכות מג, ב), ומגיד מישרים רמז לו ענין ריח טוב וריח רע. אמנם הריח הרע יעורר יותר הנחיריים, שהמה הכלים המקבלים הריח, ועצבי המוח שהם אמיתת כלי הריח, להרגיש כמוחש. ע"כ י"ל כאשר יעורב ריח רע בריח טוב על ידי ריח רע יוחש יותר, כי יעוררו הכלים יותר, וריח הטוב יורגש על ידי זה יותר בנעימותו וטובו. והנה הגוף טיפה סרוחה מקור לריח רע, אבל בכל מה שהוא צריך ומתאוה הוא מקושר בכח גדול, ומקשר הנפש בקשר אמיץ כשמשכיל ובורר היפה שיש בזה, דהיינו כח הקישור והאומץ לעניני הטוב האמיתי שמכירם מצד השכל התורי, ולא מצד החושים, אז יושלם ויהי' לו טוב בא מהגוף, ודוקא מטיפה סרוחה יפיח ריח שדה אשר ברכו ד'.
וכמו כן בכלל, הבע"ת שמתקשר בטומאה, ומצד קירבת הכרת תשוקת הרע וקירוב תועלתם הכרוב הנה הקשר אמיץ, ואח"כ כששבים יודעים מה כח קישור לדבר שדומה לו בפנימיות נפשו שהוא מועיל ועושה, ע"כ יקשר בכח כזה להשי"ת בכל עוז, ויושלם וישלים, ויתן עוז למלכנו (עפ"י שמואל-א ב, י), מלך ד', אדון כל ית'.
לפי"ז צריך בכלל לבעלי תשובה כי מי יוכל לרדת אל תהום הרע אם לא מי שנכשל והכיר, וזדונות מתהפכות לזכיות שהמה בעצמם יהיו נושאי כח כל טוב. על כן הלבישה אותו עורות העיזים להורות כי צריך ג"כ למדתו של עשיו דהיינו ברכות ארציות, ומאי יחוש, כי מהם המכשול קרוב, הרי המכשול גם כן ברוך וקילוסו של הקב"ה עולה מהם, כי עיד"ז יותר עולה הריח הטוב, וזהו חלבנה שמעורב עם הקטורת, לפי"ז הוא משביח ריח טוב שבקטורת, ומורה בזה חובת צירוף פושעי ישראל (כריתות ו, ב) שסופן ודאי לחזור בתשובה שלמה אם מיד או לזמן יבא לכה"פ, והם מחזקים ריח הטוב של השדה אשר ברכו ד' (בראשית כז, כז) שהוא שדה תפוחים (תענית כט, ב), כדרז"ל תפוח פריו קודם לעליו (שבת פח, א), והוא רומז לצדיקים גמורים שאינם יודעים לעשות רע, יותר יורגש על ידי השטף עיזים. אמנם דבר זה בא במרמה, כי לא תבוא התשובה כי אם על ידי העלם השכל בעשיית חטא, כי ח"ו לומר אחסא ואשוב, ואין מספיקין בידו ח"ו (יומא פה, ב), ומכח זה לא יתוקן ודאי ח"ו. ובכלל כשיעקב לבוש בגדי עשו ומעלה כל הדברים הן גרועים] לכבוד שם ד' ובהצנע לכת דוקא, עד שיוכר לעוסק בענייני עולם הזה היא הטובה [המביאה] לברכה כי בדבר הסמוי מן העין ברכה מצויה (תענית ח, ב).
א. פרדוקס הריח: זיעת העיזים וגן העדן
הקטע פותח בדרשת חז"ל על הפסוק (בראשית כז, כז) "וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו... כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'".
חז"ל דורשים: "אל תקרי ריח בְּגָדָיו אלא ריח בּוֹגְדָיו" - כלומר, יצחק הריח את החוטאים הגדולים ביותר בעם ישראל שעתידים לחזור בתשובה, כדוגמת יקום איש צרורות ורבי אלעזר בן דורדיא (שחטאו חטאים חמורים אך חזרו בתשובה ברגע אחד וקנו את עולמם).
השאלה הפיזית והרוחנית: יעקב לבש עורות של גדי עיזים. חז"ל אומרים שאין ריח רע ודוחה יותר מ"שטף (זיעת) עיזים". אם כן, כיצד יצחק מריח ריח של גן עדן?
ההסבר - הריח הרע מעורר את החושים להרגיש את הריח הטוב:
המחבר מסביר (על פי "מגיד מישרים" של רבי יוסף קארו) שחוש הריח הוא החוש הרוחני ביותר ("שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו"). מבחינה פיזיולוגית, ריח רע ודוחה מפעיל ומגרה את העצבים באף (כלי הריח) בעוצמה רבה יותר מאשר ריח טוב. לכן, כאשר מעורב ריח רע עם ריח טוב, הריח הרע "מעורר" ופותח את כלי ההרחה בעוצמה, וכך הריח הטוב מורגש בצורה הרבה יותר חזקה ונעימה.
הנמשל באדם - הגוף והנשמה:
הגוף האנושי נוצר מ"טיפה סרוחה" (מקור חומרי ונמוך, "ריח רע"). הגוף מלא בתאוות חומריות ומתקשר לדברים שהוא רוצה בעוצמה אדירה. לעומתו, השכל והנשמה הם "ריח טוב", אך לעיתים חסר להם את הלהט והעוצמה שיש לגוף.
כאשר האדם מצליח לקחת את כוח הקישור והתשוקה העוצמתי של הגוף ולרתום אותו לטובת המטרות שהשכל והתורה מורים לו, הקדושה מקבלת עוצמה אדירה שלא הייתה לה לפני כן. דווקא מתוך ה"טיפה הסרוחה" (החומר) יוצא "ריח שדה אשר ברכו ה'".
ב. העוצמה המיוחדת של בעל התשובה
מכאן עובר המחבר להסביר את כוחו של בעל התשובה.
כאשר אדם שקוע בטומאה (חטאים), הוא מתקשר אל הרע בקשר אמיץ, חזק ולוהט, כי התענוג החומרי הוא קרוב, מורגש ומיידי.
כאשר אותו אדם חוזר בתשובה, הוא לא מאבד את כוח התשוקה הזה. להפך - הוא מעתיק את אותה עוצמה של תשוקה והתקשרות שהייתה לו לרע, ומפנה אותה כלפי הקב"ה.
לכן בעל תשובה עובד את השם ב"עוז" (בכוח אדיר), ובכך הוא נותן "עוז למלכנו" - הוא מגביר את כוח הקדושה בעולם, הרבה יותר ממה שהיה יכול לעשות אילו לא היה חוטא כלל.
ג. ההכרח לרדת לעומק הרע (כוחם של זדונות להפוך לזכויות)
המחבר שואל: "מי יוכל לרדת אל תהום הרע אם לא מי שנכשל והכיר?".
כדי לברר את הניצוצות שנפלו לעומק הקליפות והתהום, יש צורך במישהו שהיה שם. בעל התשובה הופך את ה"זדונות" (העבירות במזיד) ל"זכויות". העבירות עצמן הופכות לחומר הבעירה שמניע את הקדושה.
סוד עורות העיזים וסוד החלבנה:
זו הסיבה שיעקב היה צריך ללבוש את עורות העיזים (הבגדים של עשו) כדי לקבל את הברכות הארציות (טל השמים ומשמני הארץ). הקדושה (יעקב) זקוקה לכוח החומרי (עשו). נכון שהחומר הוא "מכשול", אבל כשהוא מתוקן - עולה ממנו הקילוס (השבח) הגדול ביותר לקב"ה.
הדבר דומה לחלבנה בקטורת הסמים. החלבנה בפני עצמה מפיצה ריח רע, אך אי אפשר לעשות קטורת בלעדיה. מדוע? כי (בדיוק כמו הכלל הפיזיולוגי מתחילת הקטע) הריח הרע של החלבנה משביח ומעצים את הריח הטוב של שאר סממני הקטורת.
כך גם "פושעי ישראל" המצורפים לציבור (צום כלו"ב - כהנים, לויים וישראלים, בתוספת פושעים). סופם לחזור בתשובה, וכשהם חוזרים, הם מעצימים את "הריח הטוב" של הצדיקים הגמורים.
שדה תפוחים - הצדיקים הגמורים:
הצדיקים נמשלים ל"תפוח" (שפריו קודם לעליו - רמז ל"נעשה ונשמע"). צדיקים גמורים אינם יודעים לעשות רע ואין להם את ה"שטף של עיזים" (התשוקה הפראית של החומר). אך דווקא על ידי הצירוף עם בעלי התשובה (שבאו מהרע), הריח והקדושה של הצדיקים מורגשים בעוצמה רבה הרבה יותר.
ד. סוד המרמה: למה התשובה באה בהעלם?
המחבר מעלה נקודה קריטית: אם החטא והתשובה מביאים לכאלה תוצאות מדהימות, למה שלא נחטא בכוונה כדי לחזור בתשובה ולהגיע למדרגה גבוהה?
התשובה נמצאת בכלל של חז"ל: "האומר אחטא ואשוב - אין מספיקין בידו לעשות תשובה" (יומא פה, ב).
התשובה האמיתית יכולה להיווצר רק כאשר החטא נובע מהעלם השכל (כלומר, האדם באמת נפל, היצר הרע התגבר עליו והוא איבד את שפיותו הרוחנית לרגע). אם החטא נעשה מתוך חישוב קר ("כדי שאוכל לעשות תשובה"), זהו שקר, ומזה לא יצמח שום תיקון.
לכן יעקב הגיע ליצחק ב**"מרמה"** (בגדי עשו). המרמה וההסוואה מרמזים שאי אפשר לגשת לתהליך הזה בגלוי ובכוונה תחילה, אלא החטא צריך להיות משהו שקרה ב"העלם" ובטעות.
ה. סיכום: ברכה הסמויה מן העין
בסוף דבריו מסכם המחבר שכאשר יעקב לובש את בגדי עשו, הוא בעצם מעלה את הדברים הגרועים ביותר (החומריות הגסה, עורות העיזים) לכבוד השם.
אך פעולה זו חייבת להיעשות "בהצנע לכת", בסתר ובליטוף, משום ש"אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין". התהליך של העלאת הרע לטוב, והפיכת החטא לאנרגיה של קדושה, הוא תהליך פנימי, נסתר ועמוק, שבו כוחות העולם הזה מתגלים בסופו של דבר ככלי להבאת הברכה השלמה לעולם.
תמצית הרעיון: החומר, התשוקה והחטא (הריח הרע/זיעת העיזים) הם בעלי עוצמה אדירה. הצדיק הנקי מנותק מהם, אך כשהחוטא שב בתשובה ורותם את עוצמת החומר אל הקדושה, ה"ריח הרע" מגרה את החושים ומעצים את ה"ריח הטוב" (הרוחניות), וכך מתקבל הריח המושלם של גן עדן, בבחינת יתרון האור הבא מן החושך.
