ערכתי שיחות רבות בנושא זה עם כמה רבנים, בהם מו"ר הגר"צ דרבקין,
הגר"י אייכנשטיין, הגר"מ קסלר, ועוד. אחרי ליבון כל הצדדים הגעתי
להבנה מסוימת של הנושא.
ראשי הישיבות טוענים שאם נחנך באופן רשמי בישיבות, שיש לפני כל
בחור לאחר נישואיו שני מסלולים–הדבר יפגע אנושות בעולם האברכים.
יש קושי להטמיע את המסר המורכב, שמצד אחד לימוד תורה הוא מעל
הכל ואברך שמקדיש את חייו לתורה נמצא במעלה הגבוהה ביותר, ומצד
שני גם מי שלא לומד כל היום הוא יהודי של לכתחילה גמור.החניכים בני
העשרים מתקשים לקלוט את זה. גם אנשים בוגרים מתקשים לפעמים
להכיל את המורכבות הזו. בעיניהם-אם לעבוד זה לכתחילה, אזי ללמוד
זה מיותר.
אמר לי פעם אחד מחשובי הרבנים שלדעתו הרחבת המסגרת ונתינת
לגיטימציה מלאהליציאה לעבודה, תביא לקריסה של הכוללים. "הרי גם
כך כל כך קשה להיות אברך", אמר. "אני רואה את הקשיים של האברכים,
בפרנסה ובתחומים נוספים. יש לחץ חברתי מצד הילדים, המתקשים לקבל
את זה שהוריהם דחוקים כלכלית. גם עצם הלימוד לאורך שנים הוא אתגר
גדול שיש צורך בהרבהמאמץ לעמוד בו. אם נשנה את ההתייחסות הכללית
לכל הנושא של יציאה לעבודה–אנשים פשוט לא ישארו בבית המדרש".
אחד מזקני ראשי הישיבות אמר לי שלדעתו ערעור מסוים של המערכת
עלול להביא לקריסה מוחלטת. "זה כמו גל של אגוזים", אמר בשפה
תורנית (על פי הגמרא בגיטין סז.). "בחורים גם ככה לא יודעים בדיוק למה
הם לומדים, רובם לומדים בגלל רצון לשידוך טוב."
המציאות היא שעם ישראל זקוק נואשות לשבט האברכים. אברכי הכוללים שומרים על צורה של בית תורני, על שאיפות רוחניות. עיקר הצמיחה הרוחנית של לומדי התורה נעשית דווקא בכוללים, לא בישיבות. בכולל האדם מתייצב ומתחיל לבנות את עצמו, וכשהוא נמצא בבית המדרש הוא הולך ומתרצן. אם חלילה עולם הכוללים יתרוקן–אנו
עלולים לאבד הכל. הגרעין הקשה של האברכים הרציניים הוא הערובה לכל קיומנו.
