א"ר יהושע [ר"ש] בן פזי אמר ריב"ל משום בר קפרא כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו שנאמר "נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך".
ההרגשה המרעישה את הנפש בעת שנפגשים בהעדרו של אדם כשר, אע"פ שהרושם הוא רושם אחד כללי, מה שאבד אדם כשר מן הארץ, אבל הרגש הזה המסבב את הכאב הנפשי הוא מחובר מהרבה רשמי הרגשות על דבר ההוקרה של החיים הכשרים שהם עושים בכל מהלך החיים את הערך של ההוקרה בימי החיים, וממילא הערך של הצער והיגון בעת המיתה. והרגש הכללי הזה שנראה כמו ענין אחד, זה החשבון הממועט, הוא רק לגבי עין האדם הרואה רק לפנים ומרגיש את הדברים רק בצורתם הבולטת, אבל העין של מעלה, כלפי הקב"ה, הרואה כל סתרים הסופר כל המצעדים ובוחן כל העשתונות, אצלו גלוי המספר הפרטי שמהם מורכב הוא הכאב הזה הבא מתוך רגש הנפש של ההוקרה של החיים הכשרים שהם הם הנם העושים את האדם לאדם כשר, על כן הקב"ה סופרן. ואע"פ שלגבי האדם שהוא מתחלף ברגשותיו וכל דבר אינו פועל עליו בהתגלות נפשו אלא לשעתו, הלא רושם הצער הוא מוכרח לעבור, מ"מ מאחר שעצם הכח שגב את ההתעוררות הזמנית לשעתה עד כדי הורדת דמעות על האדם הכשר הוא לא דבר עובר, חזיון שבא רק בעקב ההרעשה הזמנית מתוך מהומת המות, אלא הוא דבר שהוא קבוע ברוחו של אדם המקושר כל כך להוקרת הכשרות בחיים, ועל כן כלפי מעלה שהדבר צפוי בכל בירורו אין הדבר נחשב לדבר עובר שאחרי אשר הזמן מתחלף נמחק רישומו אלא לדבר קיים שאינו משנה את אופיו ואיננו מחליף את צורתו בחליפות הזמן.
ועל כן אמר שכל המוריד דמעות על אדם [כשר], אין הקב"ה מודד את הדמעות כביכול כמדידת הלח שהכל נראה כתפוסה אחת, אלא הקב"ה סופרן, וכל קו וקו היותר קטן שבחיי היהדות הטהורה שגרם להוקרת הכשרות שבחיים נחשב למציאות מחוסנת בפני עצמו. וגם אין הדבר נחשב לדבר עובר, אע"פ שרגש ההתפעלות ורושם הכאב מוכרח הוא לעבור וצריך הוא לעבור, אבל מאחר שהרגש הזה שסוער כעת הוא בא מכח המתמיד והקבוע של ההוקרה של דרכי החיים הכשרים על כן הקב"ה מניחן בבית גנזיו למשמרת עולמים. שנאמר "נודי ספרת", אתה היודע כל תעלומות, ספרת היסוד הנפשי שגרם את הצער מהעדר הדבר הסגולי כהאוצר של החיים הכשרים שבאדם הכשר שהיה חי עמנו עלי אדמות. "שימה דמעתי" הפרטית "בנאדך", לא בנודי הגשמי שהוא עושה מהדמעות הנפזרות והמפורדות נוד אחד של דמעה, אלא "בנאדך", שגם הדבר המכונס בחטיבה אחת אינו גורם לההעלם של הערך המיוחד שיש לכל דמעה ודמעה, ומזה גם לכל רגש היותר דק שהוא גרם להדמעה, על כן, שלא רק את הדמעות כפי מספרן יש לכל אחת מהן ערכה המיוחד, אלא כל דמעה ודמעה יש לה ערך מספרי מרובה, לפי ערכן של ההרגשות הקדושות והעדינות שגרמו את הדמעה. והספירה הזאת היא ספירתו של הקב"ה, "הלא בספרתך". ומתוך שהספירה העליונה הזאת מתקשרת היא עם הכח הקבוע של הוקרת החיים הכשרים שבנפש הישרה היודעת להעריך יפה ערכם של חיי אדם כשר, ממילא אין הענין נחשב לחזיון עובר הבא מתוך התפעלות רגעית ושעתית אלא דבר הקיים ושמור לעד בבית גנזיו של הקב"ה חי העולמים לנצח שלתבונתו אין מספר. "הלא בספרתך".
