רש"ר הירש בראשית ל"א:כ"ט
יש לאל ידי – ["אל" מלשון כח] ללשון העברית יש תפיסה מיוחדת בענין יחס הנפש לדם: הנפש אינה בדם, אלא אדרבה הדם הוא בנפש; הדם כלול בנפש ונשלט על ידה (עיין פירוש לעיל ט, ד). בדומה לכך, איננו אומרים בלשון העברית שליד יש כח, אלא אדרבה: לכח יש יד. הנפש אינה מאבדת דבר מיכולתה או מכחה אף אם הכלי שלה, הגוף, אחוז שיתוק איברים בחלקו או בכולו. יתכן שלפעמים לכח אין יד, אך ליד לעולם אין כל כח. מכאן הביטויים "יש לאל ידי", "אין לאל ידי" [לכח יש את היד, לכח אין את היד], וכיוצא בזה.
אך אפשר ש"אל ידי" הוא סמיכות רגילה: "יש בכח של ידי".
אמש נגזר משורש "מוש", בתוספת אל"ף מייחדת בראש התיבה [כעין זה, בפירוש שמות יב, מח, בנוגע לתיבת "אגרוף"]: מחציתו האחת של היום, אותה שכבר "משה", המחצית הראשונה שכבר עברה, הווי אומר: הלילה שעבר.
