Amen On A Bracha One Doesn't Believe Should Be Made

לזכות ר' דרור דוד בן שרה

Does a Sfardi answer amen on a bracha made by an Ashkenazi when it is not the minhag of the Sfardim to make the bracha. For example, Sfardim don't say a bracha on Hallel on Rosh Chodesh while Ashkenazim do. Does a Sfardi answer amen to the bracha on Hallel of an Ashkenazi? Or על מצות תפילין on Tefillin Shel Rosh. Ashkenazim make the bracha while Sfardim don't. Does the Sfardi say amen?

Rav Ovadia cites the Mishna Brura who says that one should answer amen but disagrees and felt strongly that one should NOT answer amen. Since it is [according to the Sfardi] a bracha li-vatala, he may not answer amen li-vatala!

שו"ת יביע אומר חלק א - אורח חיים סימן כט

(יד) ולענין אם רשאי לענות אמן אחר ברכה זו, הנה הפמ"ג (סי' כה, א"א סק"י) כ' שהשומע ברכת על מצות תפלין לא יענה אמן. ע"ש. וכ"כ שאר האחרונים כמ"ש בכף החיים (שם סק"מ). וכ"פ בשו"ת הרמ"ץ (ר"ס יג). ואם אמרו כן אף לדידהו שמברכין, אעפ"כ אין לענות אמן, ק"ו לדידן דלא מברכינן שהשומע מהם אינו עונה אמן. וה"ה בנ"ד. וכן יש להביא ממ"ש הרמב"ם בתשובה (ירושלים תרצ"ד, סי' פד) שכל העונה אמן אחר ברכה לבטלה או ברכה מסופק חיובה עתיד ליתן את הדין. עכ"ל. הן אמת שראיתי להמשנ"ב בבאה"ל (ס"ס רטו) שכ', שאם אחד נוהג כאיזה דעה, שלא נדחית לגמרי מן הפוסקים אף שמדינא אינו חייב לענות אמן, שספק אמן לקולא, מ"מ אין איסור אם עונה. ע"כ. וכ"כ הגאון מהר"ש קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (חאו"ח סי' נז). ע"ש. וע"ע בס' יין הטוב (ר"ס כד). מ"מ נלע"ד דשב ואל תעשה עדיף. וכדאשכחן נמי בשו"ת יכין ובועז (סי' קיח) בשם הרשב"ץ והרשב"ש, שלא היו עונים אמן אחר המקדש בבהכ"נ בליל שבת. ע"ש. אף על פי שהרבה פוסקים קיימו המנהג בזה, עמש"כ לעיל (סי' טו אות כה כו), וק"ו לנ"ד. וכן נ"ל שאין לענות אמן אחר נשים המברכות על מ"ע שהז"ג, לדידן דנקטינן כהרמב"ם ומרן דס"ל שאין לברך, וכמו שיתבאר עוד להלן (בחאו"ח סי' לט עד סי' מב). ע"ש. ולאפוקי ממ"ש בשו"ת בנין עולם (חאו"ח ס"ס ה) לענות אמן אחריהן. ומיהו אפשר שלא כ' כן אלא לדידהו שנוהגות כר"ת וסיעתו לברך, ואיהו תנא ופליג ע"ד הפמ"ג הנ"ל, (וע"ע בשלחן מלכים דף נ"ה סע"א שג"כ חולק על הפמ"ג הנ"ל). אבל לדידן דחיישינן משום ברכה לבטלה, אין הכי נמי שאין לנו לענות אמן אחר ברכת הנשים על מ"ע שהז"ג. וכן עיקר. והנלע"ד כתבתי. והשי"ת יאיר עינינו בתוה"ק אמן.

שו"ת יביע אומר חלק ט - אורח חיים סימן לח

ג) ולפי האמור נראה שלדעת הרמב"ם המברך ברכת ההלל על הלל דראש חודש, נחשב כמברך ברכה שאינה צריכה. וכ"כ הגאון מהר"ש קלוגר בשו"ת שנות חיים (בקונטרס פרט ועוללות דף פו סע"ב), דלדידן דאזלינן בתר הוראת הרמב"ם שלא לברך על ההלל דר"ח, המברך הוי כמברך ברכה שאינה צריכה. ע"ש. וזה שלא כמ"ש הגאון הנצי"ב בספר העמק שאלה (בשאילתא דפורים פרשת ויקהל, סי' סז אות ג), שאפילו לדעת הרמב"ם שאין מברכים על ההלל דראש חודש, מ"מ מודה שאין בזה משום ברכה לבטלה, ורשות מיהא הוי. ע"ש. וכ"כ עוד בספרו שו"ת משיב דבר (חאה"ע סי' טז) בד"ה וע"ד, שאפילו לד' הרמב"ם שאין מברכים על המנהג, מ"מ מודה שאינו בעון ברכה לבטלה, ורשות מיהא הוי. ע"ש. ונפקא מינה לספרדי מארץ ישראל שמתפלל בבהכ"נ של אשכנזים, ושם נוהגים לברך על ההלל של ראש חודש, וכדברי הרמ"א בהגה (סי' תכב ס"ב), שלא יענה אמן אחר ברכה זו, כי אם בהרהור הלב. שהרי מבואר בדברי הרמב"ם (פ"ב מהלכות ברכות הל' טו) וז"ל: "כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא, ואסור לענות אחריו אמן". וכן פסק מרן בש"ע (סי' רטו ס"ד). ואף על פי שהמברך על ההלל דר"ח הוא אשכנזי, ושפיר עביד לפי מנהגם, מ"מ אין הספרדי יכול לענות אחריו אמן, כיון דלדידיה הוי ברכה לבטלה. ואפילו אם תמצא לומר שברכה זו לא נפקא מכלל ספק פלוגתא דרבוותא, מכל מקום הרי כתב הרמב"ם בתשובה (הוצאת פריימן סי' פד), שכל העונה אמן אחר ברכה לבטלה "או ברכה מסופק חיובה" עתיד ליתן את הדין. והנה בברכת "על מצות תפלין" על תפלין של ראש, (שמנהג האשכנזים לברך אפילו לא הפסיק בדיבור בין תפלין של יד לתפלין של ראש), כתב הפרי מגדים (סי' כה א"א אות י), שיש להסתפק אם השומע יענה אמן אחר ברכת על מצות תפלין, לפי מ"ש מרן בש"ע (סי' רטו), שאין עונים אמן אחר ברכה לבטלה, וכאן ספק הוא. הנה ספקו של הפמ"ג הוא לגבי האשכנזים עצמם שמברכים ברכה זו, אם השומע יענה אמן, [וכתב בכף החיים (סי' כה ס"ק מ) שלכן האשכנזי יברך ברכה זו בלחש. ואם בירך בקול רם, ושמע חבירו, יענה אמן בלבו. וכ"כ בשו"ת הרמ"ץ (חאו"ח ריש סי' יג). ע"ש]. אבל לגבי ספרדי שתופס כדעת הפוסקים שלא לברך כלל על תפלין של ראש, (אם לא הפסיק בדיבור בין תפלין של יד לשל ראש), נראה שגם הפרי מגדים יסבור בפשיטות שהשומע הספרדי לא יענה אמן, כיון דלדידיה חשובה ברכה לבטלה, (ולכל היותר יענה אמן בהרהור הלב). והן אמת שראיתי להרב משנה ברורה בביאור הלכה (סוף סי' רטו) שכתב, שאם אחד נוהג לברך כאיזה דעה שלא נדחית לגמרי מן הפוסקים, אף על פי שמן הדין אין השומע חייב לענות אמן, שספק אמן לקולא, מכל מקום אין איסור אם עונה אמן. ע"כ. וכיו"ב כתב הגר"ש קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (חאו"ח סי' נז). ע"ש. מ"מ נ"ל דשב ואל תעשה עדיף, ולא יענה אמן. כמו שמצינו בשו"ת יכין ובועז (סי' קיח) שהעיד, על מר זקנו הרשב"ץ ובנו הרשב"ש, שלא היו עונים אמן אחר שליח צבור שאומר קידוש בבית הכנסת בלילי שבתות. ע"ש. אף על פי שהרשב"ץ עצמו בח"ג (סי' רמו) כתב ליישב המנהג של כל ישראל שנהגו לומר קידוש בבית הכנסת בליל שבת, אף על פי שאין קידוש אלא במקום סעודה, והאידנא אין לנו אורחים בבית הכנסת שיאכלו שם, ומטעם זה רצו לבטלו כמה גדולים, מכל מקום אנו אומרים שתקנות חכמים תקנות קבועות הן, וכיון שנתקנו מפני איזה טעם, אף על פי שבטל הטעם, התקנה לא בטלה. ע"כ. ואף על פי כן לא היה עונה אמן אחר השליח צבור מפני דעת השוללים מנהג זה. הילכך גם בנ"ד, אף על פי שהאשכנזים נוהגים לברך על ההלל דראש חודש, כדעת רבינו תם וסיעתו, מ"מ ספרדי השומע ברכה זו לא יענה אמן אלא בהרהור הלב. וכן נראה לי שאין לענות "אמן" אחר נשים המברכות על הלולב, ושאר מצות עשה שהזמן גרמא, לדידן דנקטינן כדעת הרמב"ם והראב"ד והסמ"ג ורש"י וסיעתם שאין הנשים רשאות לברך על מ"ע שהז"ג. (ודברי החיד"א בברכ"י (סי' קצו סק"ד) לא דמו לנ"ד. ע"ש. ודו"ק. וע' בשו"ת בנין עולם חאו"ח ס"ס ה). והנלע"ד כתבתי.

Rav Tzvi Pesach Frank was asked about the Birkei Yosef who says that one should say amen after the bracha of one who eats פת עכו"ם [Gentile made bread] even if he doesn't eat such bread for kashrus reasons. So too, said the questioner, a Sfardi should answer amen after the bracha of the Ashkenazi who has a כתב on his tefillin that is not kosher according to the Sfardi.

Rav Frank makes a distinction between ברכת הנהנין and ברכת המצות. When one makes a bracha on הנאה, even if the הנאה is forbidden - the person is still getting הנאה, so a bracha is mandated. But if one makes a bracha on a mitzvah when a bracha is not required, the bracha is not a bracha.

See the whole teshuva below. I have to run to mincha:-). 

שו"ת הר צבי אורח חיים א סימן לח

על דברתו של ת"ח אחד שספרדי אינו רשאי לענות אמן אחר ברכת תפילין שמברך אשכנזי.

כת"ר מביא מדברי ברכי יוסף (סימן קצו) דיש לענות אמן אחר המברך על דבר שהשומע נוהג בו איסור, כגון האוכל פת עכו"ם וכיוצא, שאחרים נוהגים בהם איסור וכדומה וכו'. וע"ז מסיים כת"ר דקו"ח הדברים בנ"ד דעושה הוא את חיובו, ע"כ.
הנה, אי משום הא לא איריא, דיש לדון ולחלק בין ברכת הנהנין לברכת המצות. דבברכת הנהנין הברכה היא על ההנאה ומשום דאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה, ורק כשהוא אוכל דבר איסור אינו מברך, דיש לומר דנהנה מאיסור לאו הנאה היא ולא תקנו שיברך בכה"ג, או מטעם דהוה כעין בוצע ברך וכו' דעל מעשה עבירה לא שייך ברכה. אבל כשהוא נוהג היתר בדבר ואין מוחין בו משום דהרשות ניתנה לתפוס שיטת המתירין, בכה"ג ודאי הדר דינא שמחויב לברך, דהא אסור ליהנות בלי ברכה, ולכן נאמר דגם זה שנוהג איסור בדבר זה והוא אסור לאכול דבר זה מדינא, מ"מ שפיר עונה אמן וגם מחויב לענות אמן על ברכתו של זה שנוהג בה היתר. ואפילו אי קמי שמיא גליא דיש איסור בדבר, מ"מ זה שנוהג היתר אינו בכלל עבריין, דהוא לא קביל איסור זה אנפשיה ומחויב לברך על הנאתו. משא"כ ברכת המצות דהברכה היא על המצוה, נהי דהמברך שפיר מברך דלדידיה הברכה היא מדינא, מ"מ זה השומע, דהוא ס"ל דכתב זה פסול, הרי לדידיה אין כאן לא תפלין ולא ברכה, וכשם שהוא נוהג איסור בתפילין הללו ולדעתו אין יוצאין בהם מצות תפילין, א"כ גם הברכה היא לבטלה, והדרא השאלה אי רשאי וחייב לענות אמן על זה.

וראיתי במשנה ברורה, בביאור הלכה (סוף סי' רטו) שכתב: ומ"מ נראה, דאם אחד נוהג כאיזה דעה ואותה דעה לא הודחה לגמרי מן הפוסקים, אף דמן הדין אינו מחויב לענות עליו אמן וספק אמן לקולא, מ"מ אין איסור אם עונה עליו וכמו שכתב הפמ"ג באות א' דאין בו חשש, עכ"ל. ולכאורא נראה דכללא כייל בכל מיני ברכות, דמותר לענות אמן על כל ברכה שלא הודחתה לגמרי מההלכה. וא"כ מעתה בנידון השינוי בין כתב אשכנזי לספרדי, דבודאי לית כאן דיחוי מההלכה, לא מיבעיא דשרי לענות אמן, אלא דגם מחויב הוא לענות, מכיון דליכא חשש איסור למה לא יהא מחויב לענות אמן מספק, ובפרט דהמברך אומר ועושה כדינו.

ומש"כ כת"ר דספרדי יכול לברך על מצות תפילין על תפלין של ראש כדי להוציא ולפטור לאשכנזי, ומוכיח כן מההיא דפסחים (דף קו): אמר בפה"ג ואגיד ביה, חזי לההוא סבא דגחין ושתי, קרי אנפשיה החכם עיניו בראשו. ופירשו רשב"ם והר"ן, אגיד ביה - האריך ביה וכו'. שאל"כ היה אומר להם קידוש גדול כמנהגם. הרי דאע"ג דר"א לא נהג לומר הקידוש גם ביום, אעפ"כ אם היה מנהגם במחוזא לקדש גם ביום היה מברך בשבילם, עכ"ל. הנה בדין זה נשאל בספר חיים שאל (סימן צט) במי שלא נהג לברך על הלל בר"ח ובא באתרא דנהגו לברך אי יכול להוציא את הרבים בברכה זו שלדידיה אינה ברכה. ומוכיח מההיא דפסחים דלעיל דשרי ויכול להוציא את הרבים אף בברכה שהוא אסור לברכה וכדברי כת"ר. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דבלשון רש"י שלפנינו: שאם לא כן היה אומר לו לקדש קידוש גדול של לילה כמנהגם, היה אפשר לפרש דעל ההוא סבא קאי, ושעור דברי רש"י כך הוה, דרב אשי האריך, כלומר שהפסיק בשהיה אחר ברכת פרי הגפן, ורצה להבחין בזה ולראות אם יסרב אחד מהם לשתות, יבין דרק ברכת פרי הגפן אומרים ותו לא, ואם לא כן היה אומר לו אחד מהשומעים לקדש קידוש גדול. וא"כ אין הכרח דר"א היה מברך בעצמו, ורק כפי הנוסחא שבר"ן היה אומר להם קידוש גדול, משמע שהוא היה מקדש להם. והב"ח מגיה גם ברש"י היה אומר להם. והנה, אם היינו מצרפים הגהת הב"ח למה שהוזכר ברש"י שלפנינו לקדש קידוש גדול ונאמר דצ"ל: היה אומר להם לקדש קידוש גדול, הוה משמע דהיה אומר לרבים שהם יקדשו קידוש גדול ולא הוא.
ויעוין בהגהות הגאון הרא"מ הורוויץ בש"ס ווילנא, שכתב ע"ד הגמרא: צ"ע, דאיך היה מברך להם מה שלדעתו הוא ברכה לבטלה, ואולי סבור שלא קדשו בלילה ובוש לישאל מאי נינהו קידושא רבא, עכ"ל. הנה לפי דבריו פשיטא ליה דמאן דסבר שאין לברך ברכה זו שוב אינו יכול להוציא למי שנוהג לברך.
עכ"פ, בעיקר השאלה יפה העלה כת"ר דמחויב לענות אמן על ברכת אשכנזי, ואין להאריך בזה.