Maaser For Poor Avreichim

Does a person have to give maaser when he doesn't have enough to support his family, such as an Avreich in Kollel? 

Strictly speaking, poor people who don't have enough for their own basic needs are פטור from מעשר. I must say that as a gabbai tzedaka for about 25 years now, I never cease to be amazed at how poor people with very large families and very tiny incomes give so generously. I have had far more success collecting from poor people than from rich people. A wonder:-).

I credit - the Torah. People who live Torah make tzedaka their top priority. In general, Jews as a people are big givers. Our nature is to be רחמנים ,ביישנים and גומלי חסדים. Even the rich people who are so often hard nuts to crack, are giving elsewhere in a big way.

On the other hand - if all of the gvirim in Klal Yisrael would just give ONE TENTH of their income - all of the yeshivos would be saved [heard in the name of Rav Moshe Schapiro ztz"l].

Rav Shternbuch suggests that poor people who are not obligated in maaser, separate the 10 percent in an envelope and write "maaser", thus fulfilling their obligation to separate maaser. If they need it for themselves they may take it. Otherwise - they should give it out.     

תשובות והנהגות כרך ה סימן רפא

חיוב הלומדים בכולל במעשר כספים

קבלתי שאלתו, בענין בעלי משפחות הלומדים בכולל, והקצבה שמקבלים מהכולל אינה מספיקה למחייתם, האם מחויבים להפריש מכסף התמיכה מעשר לעניים, או שפרנסת עצמם קודמת ולא צריך לתת מעשר לאחרים, ודוחק אותי מאד לקבל תשובה, ואכתוב לו דעתי בדין זה והבוחר יבחר.

הנה, חיוב מעשר כספים מקובל בכל ישראל, ולדעת התוס' תענית ט. (ד"ה עשר תעשר) חיובו מרומז בפסוק "עשר תעשר את כל תבואת זרעך" שבא לרבות פרקמטיא, ע"ש, וכל אחד חייב במצוה זו, אף אם קבל את הכסף מדמי תמיכה. ויש לכך רמז בתורה, שהרי הלויים קיבלו כעין צדקה מעשר ראשון, והיו חייבין לתת ממנו תרומת מעשר, וכ"ש אם עובד בעבודה תורנית ומקבל משכורת, שחייב ליתן ממנה מעשר.

אבל לכאורה כשהוא עצמו עני פטור, וכמ"ש הרמ"א (סי' רנ"ג ס"ג) לגבי צדקה "פרנסת עצמו קודמת לכל אדם, ואינו חייב לתת צדקה עד שיהא לו פרנסתו". וכן כתב להדיא בשו"ת התשב"ץ (ח"ב סימן קל"א) שאפילו נדר ליתן מעשר, מ"מ אם צריך למזונותיו הוא קודם לכל אדם. [ואף דקי"ל לגבי מעשר עני בגמ' חולין קל"א, שאפילו כשבעל השדה עני, מ"מ חייב לתת את המעשר לעני אחר, היינו מפני שכשהשדה שלו, אז חיובו שיתן את המעשר עני דוקא לעני אחר, משא"כ בכסף שהוא בעצמו מקבל לתמיכה, אינו חייב לתת מזה לאחר כשם שהעני לא נותן מעשר מתוך המעשר עני שקבל, (דוגמא לדבר כהנים שחייבין לתת להם תרומה והם פטורין לתת מזה לאחרים)].

ויש פוסקים, שאם זקוק לדמי המעשר עבור צרכיו ההכרחים, מותר לו לקחתם לעצמו, מיהו ב"ערוך השולחן" (רנ"א ס"ה) כתב "שנראה לענ"ד ברור דזה שכתב הגאון דפרנסתו קודמת, היינו באיש שאינו מרויח אלא לחם צר ומים לחץ".
ולענ"ד נראה לחלק בין עני לנצרך, דעני הוא מי שמצבו דחוק ביותר שאם יתן את המעשר יהיה מוכרח להזדקק לאחרים עבור צרכים מינימליים כגון אוכל ובגדים הכרחים וכ"ש לצרכי רפואה, שבמצב כזה יכול לקחת לעצמו את כל כסף המעשר ולא יזדקק לאחרים. ואין לו רשות להצטדק על חשבון אשתו ובניו ולתת לאחרים את המעשר, אלא יקח לעצמו מה שדחוף לו. [מיהו, אם יכול להשלים כדי סיפוקו מתקציב המגיע לו מסיוע ממשלתי כנהוג בארה"ב וכדו', אין לו רשות לוותר על זכויותיו ובכך להשתמט מלתת מעשר, דכיון שאין בזה בושה ע"כ אינו נחשב שנזקק לאחרים], אבל מצוי שאינו עני ממש אלא רק בגדר נצרך, והיינו שאחר שיתן את המעשר יצטרך לדחוק את עצמו כדי להסתפק במה שיש לו עבור המינימום המקובל בלי לוקסוס, ובכה"ג יתן את מחצית המעשר לצדקה (אבל פטור מלתת לאחר שמצבו פחות דחוק ממנו). וכעין זה מבואר בפוסקים שאף שחייבין להקדים את הקרובים, אבל לא שיפטור את עצמו בזה מצדקה לאחרים לגמרי, אלא יתן חצי לאחרים (עיין ח"א סי' תקס"ה) וכמש"נ.

וכן כשבניו בני י"ב או י"ג ובעוד כמה שנים יהיה עליו לחתן אותם ואין לו, שבזה נראה, שאם בדרך הטבע יחסר לו בעתיד הוצאות אלו, יש להתיר לו להפריש ולהניח בצד מכסף מעשר (שנקרא כבר מעכשיו "נצרך" שכעת זקוק לכסף זה, שכך הדרך להשיג את הכסף עבור זה), אבל בציור זה כיון שאינו כעני ממש, יוכל ליקח בינתיים רק כמחצית מהסכום להפריש לצרכי הנישואין, והחצי הנשאר יתן לשאר עניים, וכשעומדים להתחתן אז יראה באמת האם זקוק לכסף המעשר שחסך או לא, ובמידה ולא יזדקק לכך אז יתנו לעניים.

ויש נוהגים, שבאופן שזקוק לקחת את המעשר עני לעצמו, מחליף מעשרותיו עם ידידו עני אחר שבטוח בו שיתן לו מעשרותיו, וכמש"כ בשו"ע (יו"ד סי' רנ"א סי"ב) "שני עניים שחיבים ליתן צדקה, יכול כל אחד מהם ליתן צדקה שלו לחברו". אמנם בנדו"ד שאינו נותן פעם אחת סכום לצדקה (כשלישית השקל לשנה) אלא נותן חלק עשירית ממשכורתו מידי חודש בחודשו, חושש אני שיש כאן אומדנא דמוכח שאף שלא אמר לו להדיא ע"מ שיתן לו את שלו, מ"מ אומדנא דמוכח שדעתו כן, וא"כ הוה כמתנה ע"מ להחזיר שאינה מועילה בצדקה, ואולי אפשר דעדיף אם יאמר לו להדיא שנותן לו את כספי המעשר שלו אף על פי שלא יקבל ממנו את שלו.

ולע"ד נראה, שכל אחד שזקוק לקחת ממעשרותיו לעצמו, חייב להפריש את המעשר, ויניחו במעטפה שרשום עליה "מעשר". ואף שאינו נותנו לאחרים, מ"מ בעצם ההפרשה גופא חל עליו שם צדקה (כמו שהוכחתי בראיות ברורות ב"מועדים וזמנים" ח"א סי"ג), והוא תיקון גדול ושכרו רב, כיון שמוכיח מזה שמוכן לתת מעשר, ואם יעזרנו ה' יתננו לאחרים, וכל זמן שזקוק ואין לו, לוקח מהמעטפה לעצמו, ומקיים בזה מצות מעשר כספים כהלכתה בהידור.

ושמועות שונות שמעתי בשעתו, שהגאון דבריסק הגריז"ס זצ"ל תמה על ת"ח בעיה"ק שחיים בדוחק רב מאד ונותנים מעשר, ולדבריו ת"ח כאלו יקחו לעצמם, ובשם רבינו החזו"א זצ"ל מוסרים להיפך וכאילו אמר שכל אחד יתן ואפילו בני תורה הנצרכים, ויסמכו על ברכת ה', ואין לסמוך על שום שמועות או מעשיות כלל, ואני הנלע"ד ביארתי, והקב"ה יעזור שדברינו יהיו מכוונים וכרצונו ית"ש.


והבאתי במק"א שמו"ר הגר"מ שניידער זצ"ל תלה הצלחת הבחורים רק במה שתיקן "עבודת הקודש" והיינו, שהבחורים המבוגרים היו עומדים פעמיים בשבוע סמוך לבימה לערך שעתיים להשיב על כל שאלה, ואמר שכשם שבעה"ב נותן מעשר מכספו והיא סגולה להנצל מכל נזק, ה"ה בתורה, במה שנותן מעשר מזמן לימודו ומפקיר עצמו להשיב לאחרים, זוהי צדקה וסגולה נפלאה להצליח בלימודו, ובמעשר זה משנה צורת ההצלחה בלימודו.