לזכות ר' דרור דוד בן שרה
גילה שושנה בת נעכא גיטל
שמחה בן נעכא גיטל
הרב צוריאל בן שושנה
הרב יצחק בן ברכה
First we will present an article by Rabbi Kaganoff on the topic of "Pas Habaa Bi-kisnin and then a teshuva of the Har Tzvi on crackers [mezonos!] and then a teshuva of the Tzitz Eliezer on whether one makes a bracha on liquid drunk together with Pas Habaa Bi-kisnin [no!] then a teshuva of Chacham Ovadiah where he asserts very strongly based on the Mechaber that Sfardim make a mezonos on sweet challah and although Ashkenazim are often nice people - they should not be followed in their practice of making Hamotzi which is predicated on the Rema.
גילה שושנה בת נעכא גיטל
שמחה בן נעכא גיטל
הרב צוריאל בן שושנה
הרב יצחק בן ברכה
First we will present an article by Rabbi Kaganoff on the topic of "Pas Habaa Bi-kisnin and then a teshuva of the Har Tzvi on crackers [mezonos!] and then a teshuva of the Tzitz Eliezer on whether one makes a bracha on liquid drunk together with Pas Habaa Bi-kisnin [no!] then a teshuva of Chacham Ovadiah where he asserts very strongly based on the Mechaber that Sfardim make a mezonos on sweet challah and although Ashkenazim are often nice people - they should not be followed in their practice of making Hamotzi which is predicated on the Rema.
וכל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא!!!
Shaylah 1. Yehuda is famished and spots a pizza shop with a reliable hechsher. Entering the shop, he sees no place to wash before eating, but the friendly counterman assures him, “No problem, our pizza is mezonos!” Is the counterman’s psak correct?
Shaylah 2. While driving inter-city, Baila snacks on some packaged cookies. Before realizing it, she has single-handedly eaten the entire box! Must she bensch or does she recite al hamichyah?
Shaylah 3. It is hard for Dovid to wash at work, so instead of taking sandwiches, he eats crackers with his meal. Can he thereby avoid washing netilas yadayim?
Shaylah 4. When Shifra invited her new Sefardi neighbor for a Shabbos meal, they told her that they do not make hamotzi on challah that tastes sweet. When Shifra offered them matzoh instead, she was told that they make mezonos on it! Why is there such a difference between our practices?
To answer each of these shaylos, we need to study the halachic subject known as “pas haba’ah bikisnin,” a term we will translate later. As a working definition, we could say that this includes baked goods usually eaten as a snack rather than as a meal. Although we will discuss the halachic details of pas haba’ah bikisnin, in general these items are mezonos and al hamichyah when eaten as a snack, and require washing, hamotzi, and the full bensching when eaten as a meal.
HOW CAN SOMETHING SOMETIMES BE HAMOTZI AND SOMETIMES MEZONOS? DOES IT HAVE AN IDENTITY CRISIS?
In a way, yes. Sometimes these items fulfill the role of bread and sometimes they do not. But before we explain the role of pas haba’ah bikisnin, we must first explain why bread is unique.
As we know, Chazal established a special bracha just for bread, hamotzi lechem min ha’aretz, and it is the only food that requires full bensching. The Torah views bread as mankind’s staple food and as such it has brachos of its own.
WHAT IS BREAD?
My dictionary defines bread as something made from flour and water (or another liquid) and baked. This definition is highly inadequate, since according to this definition, croissants, cake, cookies, pretzels, pastry, tarts, pies, teiglach, kichel and many other items are all “bread,” yet even Marie Antoinette did not serve them as substitutes for bread on a regular basis.
Thus, we need a better definition for bread, or at least for bread that always requires netilas yadayim, hamotzi and bensching. The Beis Yosef (Orach Chayim 168) explains that these halachos apply to bread prepared the way it is typically used for sustenance, rather than as a snack. Baked goods that are typically eaten not as a staple but as a snack are placed in a different halachic category.
With this introduction, we can now discuss our subject. The Gemara (Berachos 42a) tells us that if one eats as much pas haba’ah bikisnin as most people consider a meal, one must treat it as bread. Under such circumstances, one must wash netilas yadayim, make hamotzi and bensch. The rationale is that by eating pas haba’ah bikisnin for sustenance, we are treating it like bread. Thus, usually pas haba’ah bikisnin is eaten as a snack, and when eaten this way its bracha is mezonos and al hamichyah (Rosh).
WHAT CONSTITUTES PAS HABA’AH BIKISNIN?
There are three basic interpretations of pas haba’ah bikisnin:
1. Bread made from spiced or sweetened dough (Rashi, Berachos 41b; Rambam, Hilchos Berachos 3:9). Most pastry and cake fit into this category.
2. Bread made with pockets that are filled with sweets before it is baked (Tur). This is similar to kokosh and rugelach, where regular bread dough is rolled between layers of chocolate or cinnamon before it is baked.
3. Hard bread like a cracker, biscuit, kichel or pretzel (Rav Hai Gaon).
The “bread” of all three above instances is usually not eaten as a staple, but as a snack. According to many later authorities we rule like all three opinions above: therefore, any baked item that is sweetened, spiced or has too hard a texture to be eaten as regular bread, is considered pas haba’ah bikisnin (see Shulchan Aruch, Orach Chayim 168:7; see also Maamar Mordechai and Biyur Halacha to 168:8). All of these items will be mezonos and al hamichyah if eaten as a snack, and will be hamotzi and require full bensching if eaten as a full meal.
Matzoh is baked similar to a cracker, yet is usually eaten as a substitute for bread rather than as a snack. Since it is usually eaten in order for one to be satiated rather than as a snack, Ashkenazim treat matzoh as regular bread. On the other hand, they are not eaten that regularly the rest of the year and are also not too different from other crackers. For these reasons, Sefardim treat them as pas haba’ah bikisnin the rest of the year, and only treat them as bread on Pesach when they function as our regular bread, whereas Ashkenazim contend that they are a staple and are therefore hamotzi. (It should be noted that on Pesach Sefardim also recite hamotzi over matzoh, since this is the regular bread of the Yom Tov, see Machazik Bracha 158:5). Thus, we have explained Shifra’s questions (that we mentioned above) why Sefardic and Ashkenazic practice are so different.
We should note that boiled or fried items never have the law of pas haba’ah bikisnin, but are always mezonos even if eaten as a full meal. Thus, most authorities rule that pasta, kneidlich, donuts and chremzlich (the latter two are deep fried) are mezonos and al hamichyah and do not require netilas yadayim, no matter how much you eat and regardless how many calories one gains. (It should be noted that there is an opinion that disagrees, see Shulchan Aruch 168:13).
A LITTLE SWEET
What about an item that is just a bit sweet, such as many Ashkenazi Shabbos challos?
The poskim dispute how sweet something must be to be considered pas haba’ah bikisnin. The Shulchan Aruch, followed by the Sefardim, rules that even if the dough is only a little sweet, one should treat it as pas haba’ah bikisnin and it is mezonos as long as the sweetness is noticeable, whereas the Rama, who is followed by Ashkenazim, rules that it has to be very sweet or very spicy to be pas haba’ah bikisnin.
WHEN IS PAS HABA’AH BIKISNIN CONSIDERED A STAPLE?
I mentioned before that one must wash netilas yadayim before eating pas haba’ah bikisnin, and recite hamotzi and bensch on it when it is eaten as a staple rather than as a snack. What defines the difference between a staple and a snack?
According to many poskim, if what one ate is enough to be considered a large meal then it is treated like bread. Other poskim contend that even if one ate an amount the size of four eggs, one is already required to wash netilas yadayim and make hamotzi. (For our purposes, we will say that four kibeitzim is approximately 8.4 ounces.)
Some contend that one makes hamotzi even for the equivalent of three kibeitzim, or about 6.3 ounces. Thus, someone who eats four kibeitzim or more of pastry outside a meal creates a shaylah as to what bracha to recite before and after eating, and whether he must wash netilas yadayim. One should avoid this shaylah by eating less than four kibeitzim unless one eats it as part of a meal (Mishnah Berurah 168:24), and some contend less than the equivalent of three kibeitzim (Birkei Yosef 168:4).
DOES THIS AMOUNT INCLUDE THE OTHER ITEMS ONE IS EATING, OR JUST THE “PAS” PART OF THE MEAL?
If someone ate an entire meal of meat and vegetables without bread but with pas haba’ah bikisnin, must he wash netilas yadayim, and does he recite hamotzi and bensch? The Magen Avraham (168:13) rules that he must wash netilas yadayim, make hamotzi and bensch since he ate pas haba’ah bikisnin together with the meal. Thus, he is satisfied from eating a meal containing pas haba’ah bikisnin, which requires him to treat it as bread. As we will see, Ashkenazim usually follow this psak (Mishnah Berurah 168:24). Thus, substituting crackers instead of bread for supper and eating as many crackers as is typical with a meal will not exempt someone from washing netilas yadayim and he will still recite hamotzi and bensching.
Birkei Yosef (168:6) disagrees, contending that we calculate only how much pas haba’ah bikisnin he is eating. Thus, one is exempt from netilas yadayim as long as one ate less than four kibeitzim of pas haba’ah bikisnin. If someone eats less than three kibeitzim, one recites mezonos on the crackers, ha’adamah on the vegetables, and shehakol on the meat, and afterwards recites al hamichyah and borei nefashos since he did not eat four kibeitzim of pas haba’ah bikisnin. One should avoid eating between three kibeitzim and four outside a meal, but if one did eat this much, he would make an al hamichyah afterwards (VeZos HaBeracha pg. 37). This is the approach usually followed by Sefardim.
We can now explain how Shifra can accommodate the needs of her Sefardic guests. There are a total of three different disputes all related to the halachos of pas haba’ah bikisnin.
1. Do we consider sweet challah to be bread or pas haba’ah bikisnin?
2. Do we consider matzoh to be regular bread or pas haba’ah bikisnin?
3. If someone eats a full meal containing less than three kibeitzim of pas haba’ah bikisnin does he recite hamotzi and bensch or not?
In all three of these shaylos, Ashkenazim follow the first alternative and Sefardim the second. Therefore, whereas an Ashkenazi makes hamotzi on a sweet challah or on matzoh, a Sefardi will not make hamotzi on it unless he intends to eat four kibeitzim. Thus, an Ashkenazi inviting a Sefardi should ideally provide challah that has no noticeable sugar to make his guest comfortable. A Sefardi eating at an Ashkenazi’s house where there is only sweet challah should eat four kibeitzim of the challah in the course of the meal.
TRAVELING NOSHER
We can also now paskin Baila’s shaylah – our traveler who ate an entire bag of cookies while driving. If she ate so many cookies that she is full from them, she must bensch, even though she did not wash netilas yadayim before imbibing her cookies, since she ate enough to be considered a filling, if not particularly balanced, meal.
THE KIDDUSH
At a large kiddush or a smorgasbord, many courses are served that certainly suffice for a full meal. In addition, crackers and cake are usually also served, both of which qualify as pas haba’ah bikisnin. Thus, an Ashkenazi who eats enough for a full meal should wash netilas yadayim and make hamotzi on the crackers if he intends to eat the amount of crackers that one would usually eat with this meal.
According to many poskim, a Sefardi merely needs to keep track that he eats less than three kibeitzim of pas haba’ah bikisnin to avoid a shaylah.
How does an Ashkenazi participate in the kiddush without eating a full seudah and yet without creating a shaylah what bracha to make?
The two best options are to eat the cake and crackers either before or after he eats the rest of the Kiddush foods. If he eats them first, the optimal way to avoid the shaylah is by reciting an al hamichyah and then eating the other items at the kiddush (VeZos HaBeracha pg. 35). This demonstrates that the pas haba’ah bikisnin and the rest of what he is eating are not one big meal.
An interesting phenomenon results from this discussion. It is not uncommon for someone to attend a kiddush and eat a considerable amount of cake, crackers and other food without washing netilas yadayim. This is incorrect because they have eaten a full seudah that requires washing and bensching. Then, they come home fairly full and, wanting to save room for the rest of the Shabbos meal, they eat only a small piece of challah, less than they need to fulfill the mitzvah of seudas Shabbos, or even to require them to bensch. They should make sure to eat a kibeitzah of challah within a few minutes in order to make sure that they fulfill the mitzvah of seudah.
What if someone decides in the middle of a snack that he is going to eat enough to make a meal? If he will still be eating enough to be considered a meal, he should wash, and make hamotzi on what he is yet to eat. On the other hand, if what he intends to eat is not enough for hamotzi by itself, but only in combination with what he ate already, then he should not make a new bracha but complete eating what he has left without washing (Magen Avraham 168:14). When he finishes eating, he bensches – creating the rather unusual situation of reciting mezonos before eating and bensching afterwards.
“MEZONOS ROLLS”
Bakeries that produce so-called “mezonos rolls” knead them with enough juice or milk to consider them pas haba’ah bikisnin according to some authorities. These rolls should taste fairly sweet, and if they do not, are hamotzi for an Ashkenazi even if one takes only a nibble from them.
However, the bracha is mezonos only when one eats a small amount. When eating a full meal together with mezonos rolls, one must wash netilas yadayim, recite hamotzi, and bensch afterwards. Thus, the “psak” of the pizzeria’s counterman (quoted above) that the pizza is mezonos was certainly not accurate if the partaker is an Ashkenazi eating a full meal. Furthermore, it is not the preferred method if he eats three kibeitzim or more of pizza, and certainly not if he ate four.
There is another reason to question his psak, as we will discuss.
PIZZA, BUREKAS AND MEAT PIES
The Shulchan Aruch (168:17) rules that the bracha on an item called “pashtida,” a baked item filled with meat, fish or cheese, is hamotzi. This sounds exactly like a case that should have the halachic status of our second type of pas haba’ah bikisnin mentioned above, where one filled a dough, yet the Shulchan Aruch rules that it is considered bread! Why is pashtida different?
The poskim present several answers to this question.
(A) Pashtida is indeed a form of pas haba’ah bikisnin. The Shulchan Aruch is discussing a case in which he ate a full meal and that is why the bracha is hamotzi (Taz 168:20).
(B) There is a difference between dough filled with sweet things and one filled with satisfying things like cheese, fish or meat. The latter case, which is the case of pashtida, is always hamotzi since it is meant to satisfy and not as a sweet snack (Emek Bracha, quoted by Taz 168:20; Graz 168:10).
(C) Pashtida is regular bread dough and therefore its bracha is hamotzi. If it was made with a oily dough, such as one makes burekas, then indeed it would be considered pas haba’ah bikisnin (Birkei Yosef 168:7; see a similar approach in Aruch HaShulchan 168:50).
At first glance, pizza and pashtida seem comparable and both should be hamotzi. However according to the first approach above, this is true only if one ate a lot of pashtida and pizza, otherwise it is still comparable to pas haba’ah bikisnin. According to the second approach above, both pashtida and pizza are hamotzi even if one eats only a small amount. Thus, there is an additional reason why pizza might be hamotzi even if one ate only a small amount.
Adding milk or juice to the flour will only make a difference according to the last approach. According to this opinion, pizza produced with regular bread dough is hamotzi, whereas adding milk or juice to the dough might make it into pas haba’ah bikisnin. Even this is by no means certain, since the pizza itself does not taste different by virtue of the milk or juice added to its dough.
Thus, according to many poskim, pizza is always hamotzi, whereas according to some poskim it is pas haba’ah bikisnin and therefore sometimes mezonos as I explained above. As in all other shaylos, one should ask one’s individual Rav what to do.
According to the Gemara (Bava Kamma 30a), someone who desires to become a chassid (exemplary in his behavior) should toil in understanding the halachos of brachos. By investing energy into understanding the details of how we praise Hashem, we realize the importance of each aspect of that praise and how we must recognize that everything we have is a gift from Hashem. Furthermore, when reciting the proper bracha, one is acquiring the item from Hashem in the proper way. Pas haba’ah bikisnin functions in two different ways, sometimes as our main sustenance and most of the time as a pleasant snack. Reciting the correct bracha focuses on our understanding the appropriate praise for Hashem at the correct moment.
שו"ת הר צבי אורח חיים א סימן צא
הנה, בשו"ע (סימן קסח סעיף ז) יש ג' שיטות בדין פת הבאה בכיסנין, וי"מ בתרא הוא שיטת רב האי גאון דפת שעושין אותם כעבים יבשים יש להם דין פת הבאה בכסנין, אף על פי שאין מעורב בהם שום דבר חוץ מקמח ומים, מ"מ מכיון שהם נאפות לאוכלם שלא בקביעות סעודה, אף על פי שבעצם דין לחם להם מ"מ פטורין מנט"י וברהמ"ז. והט"ז (ס"ק ז) אומר, דהרמ"א פליג ואינו חולק אלא על הי"א השני, דלא סגי בזה שמורגש טעם המי פירות או התבלין, אבל על הי"א בתרא לא פליג הרמ"א. וא"כ הני מציות קטנות, הם מיוחדים לאכילת ארעי ולא לקביעות סעודה, ולכן פטורין הם מנט"י ומברהמ"ז כ"ז שאינו קובע סעודה עליהם.
ומלבד זה הודיעוני שמערבין בלישתן סוכר, שמן, ועוד, באופן שניכר הטעם באכילתן. ואף על פי שהרמ"א חולק ואומר שנוהגים להחמיר ולא לסמוך על הטעם המורגש אם אין הרוב מי פירות ותבלין, זהו רק שלא לסמוך על דעה זו לחוד, אבל בנ"ד שמצטרף גם שיטת רב האי גאון ואיכא תרתי למעליותא, יש לסמוך ולא להצריך נט"י.
ובספר חסד לאברהם הספרדי (או"ח סימן טו) יש אריכות דברים בכל מצות שעבר עליהם הפסח או שאוכל מהם בפסח שיהא להם דין פת הבאה בכיסנין לשיטת רב האי גאון. והוא מסיק דמצות של פסח עיקר אפיתן הוא כדי לקבוע סעודה עליהן, ולכן כל דין פת להם, משא"כ מציות הקטנות שתחלת אפייתן הוא שלא לשם קביעות סעודה יש לפוטרם מנט"י. והג"ר חיד"א בספרו מחזיק ברכה (סימן קנח) מפקפק ורוצה לומר דבכל המצות אף על פי דעיקר אפייתן הוא לשם קביעות סעודה, מ"מ מה שאוכל מהם אחרי הפסח חוזרים לדין פת הבאה בכסנין. א"כ בנדון דידן מסתבר מאד שהם פטורין מנט"י ומברכת המזון.
ומלבד זה הודיעוני שמערבין בלישתן סוכר, שמן, ועוד, באופן שניכר הטעם באכילתן. ואף על פי שהרמ"א חולק ואומר שנוהגים להחמיר ולא לסמוך על הטעם המורגש אם אין הרוב מי פירות ותבלין, זהו רק שלא לסמוך על דעה זו לחוד, אבל בנ"ד שמצטרף גם שיטת רב האי גאון ואיכא תרתי למעליותא, יש לסמוך ולא להצריך נט"י.
ובספר חסד לאברהם הספרדי (או"ח סימן טו) יש אריכות דברים בכל מצות שעבר עליהם הפסח או שאוכל מהם בפסח שיהא להם דין פת הבאה בכיסנין לשיטת רב האי גאון. והוא מסיק דמצות של פסח עיקר אפיתן הוא כדי לקבוע סעודה עליהן, ולכן כל דין פת להם, משא"כ מציות הקטנות שתחלת אפייתן הוא שלא לשם קביעות סעודה יש לפוטרם מנט"י. והג"ר חיד"א בספרו מחזיק ברכה (סימן קנח) מפקפק ורוצה לומר דבכל המצות אף על פי דעיקר אפייתן הוא לשם קביעות סעודה, מ"מ מה שאוכל מהם אחרי הפסח חוזרים לדין פת הבאה בכסנין. א"כ בנדון דידן מסתבר מאד שהם פטורין מנט"י ומברכת המזון.
שו"ת ציץ אליעזר חלק ה סימן ה
(ג) ואל השאלה השלישית אני בא בטוב לב משתה תמיד. ובזה כשאלת חכם חצי תשובה, כבר ציין לדברי הקיצשו"ע סי' נ"ד סעי' ד' ולחה"פ, ומ"ב בסי' קס"ח ס"ק ס"ה, שיוצא מפורש שצריך לברך על הקפה, באין חילוק איזה פת כיסנין שאוכל, אלא שמעיר דמדוע לא נאמר בזה ספק ברכות להקל, כשם שמעירים בדומה לזה, הדגומ"ר והגרע"א ושו"ע הגרש"ז וח"א, שמוזכרים בקצרה בביאור הלכה שם בד"ה טעונים ברכה לפניהם, לענין פת הבאה בכיסנין כשבאים באמצע הסעודה.
ולזה אשיבנו, דמלבד דגם שם הרבה חולקים עליהם, עיין במ"ב שם במ"ש דלפי המאמר מרדכי אין קושיא על המג"א משום דאפשר דהדעות המחולקות בפת הבאה בכיסנין מהו מודו זל"ז. ועיין גם בספר טוב עין להחיד"א ז"ל סי' י"ח אות נ"ב, מ"ש ג"כ להעיר על הדגמ"ר, דיש לומר דכיון דתדיר חשיב להו כיסנין ואוכלם ומברך עליהם במ"מ כבר החשיבם כסנין, ואיך עתה ליחוש למ"ד שהוא פת ולא יברך, ואין לילך לקולא דהוו תרתי דסתרי. ועיין גם מה שדן בזה באריכות בספר פקודת אלעזר ח"ב לסי' קס"ח ושער המפקד במנהגי ה' ברכות בנהר פקוד לאות ו'.
מלבד כל זה נראה לומר דבגוונא של נידוננו כו"ע יודו דאין מקום לצדד לומר שהפת הבאה בכיסנין יפטור הקפה, והיינו מכיון שבאכילה זו עצמה עשינו מעשה בפועל לא לחשבם ללחם בזה שברכנו על הכיסנין במ"מ, ומלבד שהוא תרתי דסתרי גלוי', הרי הוקבע בזה הדבר לא לחשבם לפת, וקבלנו עלינו לא לחשוב זה כקביעות סעודה, והרי העיקר מה שפוטר משקין באמצע סעודה הוא בגלל הקביעות סעודה, ואכילת ארעי בפת גופא ג"כ אינו פוטר, ומכיון שבפועל לא חשבנו הכסנין לקביעות סעודה וברכנו במ"מ ונקבע כאין דרך בני אדם לקבוע עליו ממילא אינו פוטר זה ששותה עם זה הקפה או הטע, ובכלל אין מקום לחוש בזה מכח הכלל דספק ברכות להקל לחשש ברכה לבטלה מכיון שנתקבל המנהג כך לברך, וכדקבע לנו כללא בזה בתרומת הדשן סי' ל"ד דבפלוגתא דרבוותא בברכות לא מברכים מספק כלל, אלא אם כן ידענא דנהוג עלמא לברך ע"ש. ובנדו"ד ידענו כולנו דנהוג עלמא לברך.
ומצאתי שכבר דנו בשאלת כת"ר בכמה מספרי הפוסקים. בספר טהרת המים בשיורי טהרה אות ס"ד דן על פת הכסנין בכללותו, וכותב דלפי הנפסק באו"ח סי' קע"ד סעי' ז' דאין לברך על המים שבתוך הסעודה די"א דחשיב כדברים הבאים בתוך הסעודה דאין אכילה בלא שתיה, א"כ הוא הדין והוא הטעם באכילת כסנין לפמ"ש הר' קול אליהו ח"ב סי' ח"ן ובס' כס"א סי' ר"ח סק"ג וכתונת יוסף סי' י"ד דאין לברך על הטפל הרגיל לבא עם הכסנין לא בתחילה ולא בסוף דנפטר בברכת הכסנין, דידוע לכל דרוב האוכלים כסנין בבקר אי אפשר להם בלא שתיית מים, ומסיק וכותב דלכן לצאת מידי כל ספק הוא נוהג לשתות מעט מים קודם אכילת כסנין ולברך עליהם, וכמ"ש הש"ע שם בסי' קע"ד במים שבסעודה, ומכוין בברכת שהכל לפטור המים שישתה באכילת כסנין, וגם המים שישתה אחר ברכת מעין ג', ושותה מעט מים קודם ברכת מעין ג' כדי שישאר צמא למים שישתה רביעית אחר ברכת מעין ג' ומברך בורא נפשות רבות, שאם לא יש צמאון למים פטור אפילו מברכה ראשונה וכ"ש מברכה אחרונה. ומביא בשם עוד פוסקים שהצריכו ג"כ לאוכל כסנין שיברך מקודם שהכל כדין שבסעודה עיין שם.
אולם בספר פקודת אלעזר ח"ב לסי' רי"ב מביא בשם ספר מאמר מרדכי סי' קס"ח סי"ב שכתב וז"ל: נלפק"ד בענין שתיית קפה הנהוג בינינו בבקר ואנו נוהגין בו לשרות בו פת הבאה בכיסנין דצריך לברך גם על הקאווי דהא גם הוא עיקר ונהגתי בעצמי לשתות תחי' ולברך עליו שהכל ואח"כ לברך על פהב"כ, או אני אוכל מעט סוקרו /סוכר/, אחר במ"מ וטעימת פהב"כ, כדי לפטור הקאווי ודלא כאותם שנהגו שלא לברך שהכל מטעם ספק ברכות להקל ולא נכונו דבריהם בעיני דנראה דצריך לברך מדינא, ומ"מ טוב ונכון לעשות בדרך שכתבתי, ומוסיף להעיר שלבו מגמגם בדרך הראשון, שהרי מבואר לפנינו בסי' רי"א בדין קדימת הברכות דברכת במ"מ קודמת לברכת היין וכ"ש שתקדום לברכת שהכל, ולכן בחר בדרך השני ומסיים וכותב דשמא רבותינו האחרונים ז"ל שלא חששו לזה כדי לצאת מספק ברכה לבטלה בהיות שלא היה אפשר לתקן בע"א משא"כ בנדון שלפנינו דהסוקרו לפניו יש לעשות בדרך זה לצאת ידי כולם, ומ"מ אפשר לומר דאם מברך תחלה במ"מ על פהב"כ קודם שיטבלנו בקאווי ושותה מעט קאווי ומברך עליו שהכל נמי אתי שפיר דליכא למימר דנפטר הקאווי בברכת במ"מ מאחר שלא נשרה בתוכו ע"ש. והיינו שמעיקרא דדינא יש לברך בכלל על הקפה ואין לחוש משום ספק ברכות להקל ולא שפיר עבדי אלו שרוצים לנהוג א"ע שלא לברך, ורק למי שרוצה להחמיר על עצמו משום מדת חסידות יעשה כעצות היעוצות הנ"ל, ועיין מ"ש בזה גם בספר כף החיים בסי' קס"ח ס"ק צ"ח צ"ט ובמ"ש דל"ש בזה גורם ברכה שאינה צריכה מכיון דכוונתו לתקן ע"ש.
מהאמור יוצא לנו בבירור הלכה זאת, כי מעיקרא דדינא אפשר שפיר לברך ברכת שהכל על הקפה ששותים עם אכילת הפהב"כ ואין לחוש לברכה לבטלה, ומי שרוצה בכל זאת להחמיר על עצמו לא יוכל להיות משום זה בשב ואל תעשה שלא לברך, אלא יש לפניו שתי עצות לכך, או שיברך לפני אכילת הפהב"כ על השתיה וישתה קצת כמפורט לעיל, או שיברך על חתיכת סוכר לפני שתיית הקפה ואחרי במ"מ על הפהב"כ, וזאת העצה האחרונה עדיפא יותר וכנ"ל. והנני בכבוד רב ובהוקרה אליעזר יהודא וולדינברג.
ולזה אשיבנו, דמלבד דגם שם הרבה חולקים עליהם, עיין במ"ב שם במ"ש דלפי המאמר מרדכי אין קושיא על המג"א משום דאפשר דהדעות המחולקות בפת הבאה בכיסנין מהו מודו זל"ז. ועיין גם בספר טוב עין להחיד"א ז"ל סי' י"ח אות נ"ב, מ"ש ג"כ להעיר על הדגמ"ר, דיש לומר דכיון דתדיר חשיב להו כיסנין ואוכלם ומברך עליהם במ"מ כבר החשיבם כסנין, ואיך עתה ליחוש למ"ד שהוא פת ולא יברך, ואין לילך לקולא דהוו תרתי דסתרי. ועיין גם מה שדן בזה באריכות בספר פקודת אלעזר ח"ב לסי' קס"ח ושער המפקד במנהגי ה' ברכות בנהר פקוד לאות ו'.
מלבד כל זה נראה לומר דבגוונא של נידוננו כו"ע יודו דאין מקום לצדד לומר שהפת הבאה בכיסנין יפטור הקפה, והיינו מכיון שבאכילה זו עצמה עשינו מעשה בפועל לא לחשבם ללחם בזה שברכנו על הכיסנין במ"מ, ומלבד שהוא תרתי דסתרי גלוי', הרי הוקבע בזה הדבר לא לחשבם לפת, וקבלנו עלינו לא לחשוב זה כקביעות סעודה, והרי העיקר מה שפוטר משקין באמצע סעודה הוא בגלל הקביעות סעודה, ואכילת ארעי בפת גופא ג"כ אינו פוטר, ומכיון שבפועל לא חשבנו הכסנין לקביעות סעודה וברכנו במ"מ ונקבע כאין דרך בני אדם לקבוע עליו ממילא אינו פוטר זה ששותה עם זה הקפה או הטע, ובכלל אין מקום לחוש בזה מכח הכלל דספק ברכות להקל לחשש ברכה לבטלה מכיון שנתקבל המנהג כך לברך, וכדקבע לנו כללא בזה בתרומת הדשן סי' ל"ד דבפלוגתא דרבוותא בברכות לא מברכים מספק כלל, אלא אם כן ידענא דנהוג עלמא לברך ע"ש. ובנדו"ד ידענו כולנו דנהוג עלמא לברך.
ומצאתי שכבר דנו בשאלת כת"ר בכמה מספרי הפוסקים. בספר טהרת המים בשיורי טהרה אות ס"ד דן על פת הכסנין בכללותו, וכותב דלפי הנפסק באו"ח סי' קע"ד סעי' ז' דאין לברך על המים שבתוך הסעודה די"א דחשיב כדברים הבאים בתוך הסעודה דאין אכילה בלא שתיה, א"כ הוא הדין והוא הטעם באכילת כסנין לפמ"ש הר' קול אליהו ח"ב סי' ח"ן ובס' כס"א סי' ר"ח סק"ג וכתונת יוסף סי' י"ד דאין לברך על הטפל הרגיל לבא עם הכסנין לא בתחילה ולא בסוף דנפטר בברכת הכסנין, דידוע לכל דרוב האוכלים כסנין בבקר אי אפשר להם בלא שתיית מים, ומסיק וכותב דלכן לצאת מידי כל ספק הוא נוהג לשתות מעט מים קודם אכילת כסנין ולברך עליהם, וכמ"ש הש"ע שם בסי' קע"ד במים שבסעודה, ומכוין בברכת שהכל לפטור המים שישתה באכילת כסנין, וגם המים שישתה אחר ברכת מעין ג', ושותה מעט מים קודם ברכת מעין ג' כדי שישאר צמא למים שישתה רביעית אחר ברכת מעין ג' ומברך בורא נפשות רבות, שאם לא יש צמאון למים פטור אפילו מברכה ראשונה וכ"ש מברכה אחרונה. ומביא בשם עוד פוסקים שהצריכו ג"כ לאוכל כסנין שיברך מקודם שהכל כדין שבסעודה עיין שם.
אולם בספר פקודת אלעזר ח"ב לסי' רי"ב מביא בשם ספר מאמר מרדכי סי' קס"ח סי"ב שכתב וז"ל: נלפק"ד בענין שתיית קפה הנהוג בינינו בבקר ואנו נוהגין בו לשרות בו פת הבאה בכיסנין דצריך לברך גם על הקאווי דהא גם הוא עיקר ונהגתי בעצמי לשתות תחי' ולברך עליו שהכל ואח"כ לברך על פהב"כ, או אני אוכל מעט סוקרו /סוכר/, אחר במ"מ וטעימת פהב"כ, כדי לפטור הקאווי ודלא כאותם שנהגו שלא לברך שהכל מטעם ספק ברכות להקל ולא נכונו דבריהם בעיני דנראה דצריך לברך מדינא, ומ"מ טוב ונכון לעשות בדרך שכתבתי, ומוסיף להעיר שלבו מגמגם בדרך הראשון, שהרי מבואר לפנינו בסי' רי"א בדין קדימת הברכות דברכת במ"מ קודמת לברכת היין וכ"ש שתקדום לברכת שהכל, ולכן בחר בדרך השני ומסיים וכותב דשמא רבותינו האחרונים ז"ל שלא חששו לזה כדי לצאת מספק ברכה לבטלה בהיות שלא היה אפשר לתקן בע"א משא"כ בנדון שלפנינו דהסוקרו לפניו יש לעשות בדרך זה לצאת ידי כולם, ומ"מ אפשר לומר דאם מברך תחלה במ"מ על פהב"כ קודם שיטבלנו בקאווי ושותה מעט קאווי ומברך עליו שהכל נמי אתי שפיר דליכא למימר דנפטר הקאווי בברכת במ"מ מאחר שלא נשרה בתוכו ע"ש. והיינו שמעיקרא דדינא יש לברך בכלל על הקפה ואין לחוש משום ספק ברכות להקל ולא שפיר עבדי אלו שרוצים לנהוג א"ע שלא לברך, ורק למי שרוצה להחמיר על עצמו משום מדת חסידות יעשה כעצות היעוצות הנ"ל, ועיין מ"ש בזה גם בספר כף החיים בסי' קס"ח ס"ק צ"ח צ"ט ובמ"ש דל"ש בזה גורם ברכה שאינה צריכה מכיון דכוונתו לתקן ע"ש.
מהאמור יוצא לנו בבירור הלכה זאת, כי מעיקרא דדינא אפשר שפיר לברך ברכת שהכל על הקפה ששותים עם אכילת הפהב"כ ואין לחוש לברכה לבטלה, ומי שרוצה בכל זאת להחמיר על עצמו לא יוכל להיות משום זה בשב ואל תעשה שלא לברך, אלא יש לפניו שתי עצות לכך, או שיברך לפני אכילת הפהב"כ על השתיה וישתה קצת כמפורט לעיל, או שיברך על חתיכת סוכר לפני שתיית הקפה ואחרי במ"מ על הפהב"כ, וזאת העצה האחרונה עדיפא יותר וכנ"ל. והנני בכבוד רב ובהוקרה אליעזר יהודא וולדינברג.
שו"ת יביע אומר חלק י - אורח חיים סימן יח
אודות השאלה בענין חלות מתוקות, שמנהג הספרדים לברך עליהן בורא מיני מזונות, והנה ת"ח ספרדי הוזמן להתארח אצל שכן אשכנזי, ויודע הוא שהחלות שלו מתוקות, ורצה לקחת עמו לחם שאין בו מתיקות ולברך עליו, כדי שלא להכנס לספק. ושאל לרב אשכנזי אחד אם הוא עושה כהוגן. וע"ז השיב לו שלא יעשה כן, כדי שלא לבייש את בעל הבית המארח, שכאילו הוא אומר לו שהוא מברך המוציא על חלה מתוקה שברכתה מזונות, ומברך ברכת המזון עליה שלא כהלכה, ולכן צירף הרב האשכנזי כמה סניפים כדי שיוכל האורח לברך המוציא וברכת המזון על חלה מתוקה. ואותי שאל לחוות דעתי בזה.
והנה מרן בש"ע (סי' קסח אות ז) כתב, שפת הבאה בכסנין, י"א שהיא עיסה שעירב בה דבש או סוכר או שמן ותבלין, והוא שיהיה טעם התערובת ניכר בעיסה. וכן הלכה שנותנים עליה דין פת הבאה בכסנין. וכתב ע"ז הרמ"א וי"א שזה נקרא פת גמור, אא"כ יש בה הרבה דבש כמיני מתיקה שקוראים לעקיך, שהדבש והתבלין עיקר, ושכן נוהגים באשכנז. ע"כ. וז"ל מרן בכסף משנה (הל' ברכות פ"ג הל' ט), שלא קבעו חכמים לברך המוציא וברכת המזון אפילו בכזית, אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו סעודה, דהיינו עיסה שנילושה במים לבד בלי שום תערובת, אבל כל שיש בה תערובת של מי פירות או תבלין, וטעם התערובת ניכר בעיסה, לא חייבוהו לברך עליו המוציא ובהמ"ז. אלא אם כן אכל ממנו שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו. וכן עיקר. ע"ש. וכ"כ בב"י (סי' קסח), שלא קבעו חכמים ברכת המוציא ובהמ"ז אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו, דהיינו עיסה שנילושה במים לבד, בלי שום תערובת, אבל כל שיש בה שום תערובת ממי פירות או תבלין, כל שטעם התערובת ניכר בעיסה דומיא דעירב בה מיני תבלין שטעמם ניכר בעיסה מברך בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש. ע"ש. ומה מאד תמהתי על מ"ש הגרי"מ אפשטיין בערוך השלחן (סי' קסח ס"ק כב - כג), בפירוש דברי מרן שמי פירות ותבלין היינו שיהו ניכרין בעיסה, היינו במראית העין, ולכן לא אמר ניכר בטעם. ולפי זה גם דעת רבינו הב"י כד' הרמ"א, שצ"ל הרבה דבש ותבלין כמו מיני מתיקה שנקרא לעקיך, שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר. וא"כ יש לתמוה על הרמ"א שכתב ויש אומרים וכו'. ונראה שהרמ"א תפס בדעת הב"י דסגי כשניכרים בטעם. ע"כ. ולא ידעתי איך עלה על דעתו להסביר דעת מרן כהרמ"א, והלא כתב בפירוש שלא קבעו המוציא וברכת המזון אלא בלחם שנילוש במים לבד בלי שום תערובת. אבל כל שיש בו שום תערובת באופן שניכר בו טעם מתיקות, מכח מי פירות או סוכר ודבש, ודאי דס"ל למרן שמברך במ"מ וברכה אחת מעין שלש. וכל מ"ש הערוך השלחן שצריך שיהיה ניכר במראית העין, אין לו יסוד כלל, לא שורש ולא ענף, ובדותא היא. ושו"ר שכבר תפס עליו בשו"ת שבט הלוי חלק ח (סי' לב). ע"ש. ולפ"ז הלחמניות והחלות המתוקות, אין לנו הספרדים לברך עליהן אלא בורא מיני מזונות וברכה מעין שלש. שאנו קבלנו הוראות מרן. וידוע שהמנהג פשוט שהאוכל פת הבאה בכסנין אינו מברך המוציא ובהמ"ז אלא אם כן אוכל שיעור ע"ב דרהם (שהוא ד' ביצים) כמ"ש מרן החיד"א בברכי יוסף (סי' קסח סק"ד), בשם הרב בית דוד. וכ"כ בשו"ת חיים שאל ח"א (ר"ס עא). ע"ש. וכן כתב הרב בית מנוחה (דף מה ע"א אות טז). וכ"כ הרב בירך את אברהם (דף יט ע"ב). ע"ש. וכ"פ הגרי"ח בבא"ח (פר' פינחס אות יט). וכ"כ בכף החיים (סי' קסח ס"ק מה), וסיים וכן עמא דבר. וכ"כ בשו"ת קרית חנה דוד ח"א (חאו"ח סי' לג). ע"ש. (וע"ע בס' שיעורי תורה סי' ג אות טז, ובהערה שם ס"ק לז). וכעת הראוני מ"ש הרה"ג ר' משה הלוי בירחון אור תורה (תשרי תשמ"ג), שהעלה לברך על לחמניות מתוקות המוציא ובהמ"ז כשאוכל מעט יותר משיעור כביצה. ע"ש. ולא כן אנכי עמדי, כי נראה שכל שנרגש טעם מתיקות בלחמניות, אנו אין לנו אלא דברי מרן שקבלנו הוראותיו, שאין לברך המוציא ובהמ"ז עליהן אלא א"כ קבע סעודתו בשיעור ע"ב דרהם, (מאתים ושש עשרה גרם). וכבר ראיתי לידי"נ הרה"ג ר' שלום משאש בשו"ת שמש ומגן ח"ב (בהשמטות עמוד שיח והלאה), שהאריך למעניתו, וסתר את דברי הר"מ הלוי הנ"ל, והעלה כמש"כ שעל הלחמניות אין לברך אלא במ"מ ומעין שלש, אא"כ אוכל ע"ב דרהם. ושכן המנהג פשוט ואין לשנות. ע"ש. ודבריו נכונים וצודקים אין בהם נפתל ועקש. כי אפילו אם היה הדבר ספק, יש לברך במ"מ וברכה אחת מעין שלש, וכמ"ש מרן הב"י (סי' קסח) בעיקר המחלוקת בדין פת הבאה בכסנין, שסיים, ולענין הלכה כיון דספקא במידי דרבנן הוא נקטינן ככל הדעות להקל, וכלם יש להם דין פת הבאה בכסנין לברך עליהם במ"מ וברכה אחת מעין שלש, ורק אם קבע סעודתו על אחד מהם מברך המוציא ובהמ"ז. ע"כ. והבית חדש תמה על מרן הבית יוסף, שמדוע כתב שהוא קולא והלא אם אינו מברך ברכה הראויה עליו הרי הוא עובר בלא תשא. ע"ש. גם בשו"ת משאת משה (חאו"ח סי' א דף ב ע"ד) בד"ה ועוד בה, עמד ג"כ על דברי מרן הב"י הנ"ל, שהרי יש בזה פלוגתא דרבוותא אם יברך בהמ"ז או ברכה מעין שלש. ע"ש. ונראה דס"ל למרן שברכת בורא מיני מזונות היא ברכה כוללת, ופשיטא ליה שאפילו בירך על פת במ"מ יצא. וכמ"ש רבינו אשר בר חיים בספר הפרדס (שער י פ"ד עמוד רו) בשם הריטב"א. ע"ש. וכ"כ הדרישה והט"ז (סי' קסח סק"ו), והאליה רבה (שם ס"ק טז). וכ"כ האבן העוזר שם. וכ"כ מרן החיד"א בברכי יוסף (סי' קסז סק"י) בדעת מרן. ע"ש. וכ"כ עוד הברכי יוסף בשיורי ברכה (סי' רז) וסיים, שדעת איתני עולם הרא"ה והריטב"א ורבינו אשר ב"ח, שאם בירך על הפת בורא מיני מזונות יצא. [ושלא כדעת מהר"א מלונדריש עמוד פא דס"ל שאם בירך על הפת במ"מ לא יצא]. וגם לענין ברכה אחת מעין שלש, ס"ל למרן כמ"ש הרא"ה בחידושיו לברכות (טז א), שאם בירך ברכה מעין שלש במקום בהמ"ז יצא. וכ"כ עוד הרא"ה (בברכות מד א) שאפילו בירך על הלחם ברכה אחת מעין שלש יצא. וכ"כ בחידושי הריטב"א (ברכות מ ב) בד"ה סד"א וכו'. וכ"כ עוד הריטב"א (ברכות מד א) ריש עמוד תלב, ושם בסוף ד"ה אלא איפוך. וכ"כ בשטה מקובצת (ברכות מד א). ע"ש. ולפע"ד זוהי דעתו של מרן הב"י, וס"ל דעדיף טפי לברך ברכה אחת מעין שלש במקום שלש ברכות, משום דספק ברכות להקל. ושוב ראיתי כן בשו"ת גנת ורדים (כלל א סי' כד, דף יג ע"ב) שפירש כן בדעת מרן הב"י הנ"ל. וכ"כ הגר"י ידיד בשו"ת ימי יוסף בתרא (חאו"ח סי' ה), שאפילו אם אכל פת הבאה בכסנין דרך קבע, אלא שנסתפק אם אכל שיעור קביעות, דהיינו ע"ב דרהם, יברך מעין שלש ויוצא י"ח, שמכיון שברכת מעין שלש פוטרת מן התורה במקום בהמ"ז די בכך. ע"ש. וע"ע בשו"ת דבר משה ח"ג (חאו"ח סי' יד דף ט ע"א). ובספר חזון איש (סי' כח אות ז). ובשו"ת קנין תורה ח"א (סי' כז). ע"ש. הילכך אין לברך על חלות מתוקות, שנרגש בהן טעם מתיקות, אלא במ"מ וברכה אחת מעין שלש, שכן הוא דעת מרן שקבלנו הוראותיו. הילכך בנ"ד יש לאורח הספרדי לקחת עמו חלת לחם אחת שאין בה מתיקות (ויוכל לצרף ללחם משנה מן החלות המתוקות שבבית בעה"ב המארח). ומה שרצה הרב האשכנזי לצרף לסברתו מ"ש המשנה ברורה (סי' קסח ס"ק כד) בשם המג"א (ס"ק יג), שהאוכל פת הבאה בכסנין עם שאר מאכלים בשר או דגים וכיו"ב, גם הם מצטרפים לשיעור קביעות סעודה, הנה מרן החיד"א בברכי יוסף (סי' קסח סק"ו) כתב ע"ד המג"א, והמעיין יראה שאין ראיותיו מכריעות, ולמעשה צ"ע. וסב"ל. גם בזכרונות אליהו בהל' ברכות (בדיני ברכת המוציא, אות טז), כתב ע"ד המג"א, שכבר חלקו עליו האחרונים. וכן פסק בכף החיים (שם ס"ק מז), שמנהג העולם הוא כדמשמע מסתמות דברי הש"ע, שאם לא אכל שיעור קביעות סעודה מן הפת הבאה בכסנין, אף על פי שאכל עמו בשר ודגים ושבע, אינו מברך אלא ברכה מעין שלש. ע"ש. וע"ע בערוך השלחן (סי' קסח ס"ק יז). ומ"ש עוד הרב האשכנזי שיש כאן ספק ספיקא, שמא הלכה כהרמ"א שיש לחלה מתוקה דין פת, ושמא הלכה כהמג"א שבצירוף מאכלים אחרים הוי קביעות סעודה. הנה ידוע מ"ש הגאון רבי דוד פארדו בשו"ת מכתם לדוד (חאו"ח סי' ג), דלא מהני ספק ספיקא לעשות מעשה בברכות. וכן דעת מרן החיד"א בברכי יוסף (סי' ז סק"ג), ובמחזיק ברכה (שם). וכן פסק הפרי מגדים (א"ח סי' רעא מש"ז סק"ד, ויו"ד סי' כח מש"ז ס"ק טז). וכן העלה בספר בית השואבה (דף קיא ע"ב ודף קנח ע"א), דלא מהני ס"ס בברכות. וכן פסק בשו"ת ישיב משה שתרוג (סי' שלב). וכן פסק המהרש"א אלפנדארי בשו"ת הסבא קדישא (חאו"ח סי' ג), והגאון בעל שדי חמד בשו"ת מכתב לחזקיהו (סי' ג דף טו ע"ד), ובשו"ת אור לי (סי' ק). ועוד אחרונים רבים. ועמש"כ עוד בזה בשו"ת יחוה דעת ח"ה (סי' כא, בהערה עמוד צב והלאה). ע"ש. הילכך הנכון שהאורח הספרדי יטול עמו פתו בידו, לחם שאין עליו עוררין, שברכתו המוציא ובהמ"ז, ולקיים בו שלש סעודות כדת. והנלע"ד כתבתי.
אודות השאלה בענין חלות מתוקות, שמנהג הספרדים לברך עליהן בורא מיני מזונות, והנה ת"ח ספרדי הוזמן להתארח אצל שכן אשכנזי, ויודע הוא שהחלות שלו מתוקות, ורצה לקחת עמו לחם שאין בו מתיקות ולברך עליו, כדי שלא להכנס לספק. ושאל לרב אשכנזי אחד אם הוא עושה כהוגן. וע"ז השיב לו שלא יעשה כן, כדי שלא לבייש את בעל הבית המארח, שכאילו הוא אומר לו שהוא מברך המוציא על חלה מתוקה שברכתה מזונות, ומברך ברכת המזון עליה שלא כהלכה, ולכן צירף הרב האשכנזי כמה סניפים כדי שיוכל האורח לברך המוציא וברכת המזון על חלה מתוקה. ואותי שאל לחוות דעתי בזה.
והנה מרן בש"ע (סי' קסח אות ז) כתב, שפת הבאה בכסנין, י"א שהיא עיסה שעירב בה דבש או סוכר או שמן ותבלין, והוא שיהיה טעם התערובת ניכר בעיסה. וכן הלכה שנותנים עליה דין פת הבאה בכסנין. וכתב ע"ז הרמ"א וי"א שזה נקרא פת גמור, אא"כ יש בה הרבה דבש כמיני מתיקה שקוראים לעקיך, שהדבש והתבלין עיקר, ושכן נוהגים באשכנז. ע"כ. וז"ל מרן בכסף משנה (הל' ברכות פ"ג הל' ט), שלא קבעו חכמים לברך המוציא וברכת המזון אפילו בכזית, אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו סעודה, דהיינו עיסה שנילושה במים לבד בלי שום תערובת, אבל כל שיש בה תערובת של מי פירות או תבלין, וטעם התערובת ניכר בעיסה, לא חייבוהו לברך עליו המוציא ובהמ"ז. אלא אם כן אכל ממנו שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו. וכן עיקר. ע"ש. וכ"כ בב"י (סי' קסח), שלא קבעו חכמים ברכת המוציא ובהמ"ז אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו, דהיינו עיסה שנילושה במים לבד, בלי שום תערובת, אבל כל שיש בה שום תערובת ממי פירות או תבלין, כל שטעם התערובת ניכר בעיסה דומיא דעירב בה מיני תבלין שטעמם ניכר בעיסה מברך בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש. ע"ש. ומה מאד תמהתי על מ"ש הגרי"מ אפשטיין בערוך השלחן (סי' קסח ס"ק כב - כג), בפירוש דברי מרן שמי פירות ותבלין היינו שיהו ניכרין בעיסה, היינו במראית העין, ולכן לא אמר ניכר בטעם. ולפי זה גם דעת רבינו הב"י כד' הרמ"א, שצ"ל הרבה דבש ותבלין כמו מיני מתיקה שנקרא לעקיך, שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר. וא"כ יש לתמוה על הרמ"א שכתב ויש אומרים וכו'. ונראה שהרמ"א תפס בדעת הב"י דסגי כשניכרים בטעם. ע"כ. ולא ידעתי איך עלה על דעתו להסביר דעת מרן כהרמ"א, והלא כתב בפירוש שלא קבעו המוציא וברכת המזון אלא בלחם שנילוש במים לבד בלי שום תערובת. אבל כל שיש בו שום תערובת באופן שניכר בו טעם מתיקות, מכח מי פירות או סוכר ודבש, ודאי דס"ל למרן שמברך במ"מ וברכה אחת מעין שלש. וכל מ"ש הערוך השלחן שצריך שיהיה ניכר במראית העין, אין לו יסוד כלל, לא שורש ולא ענף, ובדותא היא. ושו"ר שכבר תפס עליו בשו"ת שבט הלוי חלק ח (סי' לב). ע"ש. ולפ"ז הלחמניות והחלות המתוקות, אין לנו הספרדים לברך עליהן אלא בורא מיני מזונות וברכה מעין שלש. שאנו קבלנו הוראות מרן. וידוע שהמנהג פשוט שהאוכל פת הבאה בכסנין אינו מברך המוציא ובהמ"ז אלא אם כן אוכל שיעור ע"ב דרהם (שהוא ד' ביצים) כמ"ש מרן החיד"א בברכי יוסף (סי' קסח סק"ד), בשם הרב בית דוד. וכ"כ בשו"ת חיים שאל ח"א (ר"ס עא). ע"ש. וכן כתב הרב בית מנוחה (דף מה ע"א אות טז). וכ"כ הרב בירך את אברהם (דף יט ע"ב). ע"ש. וכ"פ הגרי"ח בבא"ח (פר' פינחס אות יט). וכ"כ בכף החיים (סי' קסח ס"ק מה), וסיים וכן עמא דבר. וכ"כ בשו"ת קרית חנה דוד ח"א (חאו"ח סי' לג). ע"ש. (וע"ע בס' שיעורי תורה סי' ג אות טז, ובהערה שם ס"ק לז). וכעת הראוני מ"ש הרה"ג ר' משה הלוי בירחון אור תורה (תשרי תשמ"ג), שהעלה לברך על לחמניות מתוקות המוציא ובהמ"ז כשאוכל מעט יותר משיעור כביצה. ע"ש. ולא כן אנכי עמדי, כי נראה שכל שנרגש טעם מתיקות בלחמניות, אנו אין לנו אלא דברי מרן שקבלנו הוראותיו, שאין לברך המוציא ובהמ"ז עליהן אלא א"כ קבע סעודתו בשיעור ע"ב דרהם, (מאתים ושש עשרה גרם). וכבר ראיתי לידי"נ הרה"ג ר' שלום משאש בשו"ת שמש ומגן ח"ב (בהשמטות עמוד שיח והלאה), שהאריך למעניתו, וסתר את דברי הר"מ הלוי הנ"ל, והעלה כמש"כ שעל הלחמניות אין לברך אלא במ"מ ומעין שלש, אא"כ אוכל ע"ב דרהם. ושכן המנהג פשוט ואין לשנות. ע"ש. ודבריו נכונים וצודקים אין בהם נפתל ועקש. כי אפילו אם היה הדבר ספק, יש לברך במ"מ וברכה אחת מעין שלש, וכמ"ש מרן הב"י (סי' קסח) בעיקר המחלוקת בדין פת הבאה בכסנין, שסיים, ולענין הלכה כיון דספקא במידי דרבנן הוא נקטינן ככל הדעות להקל, וכלם יש להם דין פת הבאה בכסנין לברך עליהם במ"מ וברכה אחת מעין שלש, ורק אם קבע סעודתו על אחד מהם מברך המוציא ובהמ"ז. ע"כ. והבית חדש תמה על מרן הבית יוסף, שמדוע כתב שהוא קולא והלא אם אינו מברך ברכה הראויה עליו הרי הוא עובר בלא תשא. ע"ש. גם בשו"ת משאת משה (חאו"ח סי' א דף ב ע"ד) בד"ה ועוד בה, עמד ג"כ על דברי מרן הב"י הנ"ל, שהרי יש בזה פלוגתא דרבוותא אם יברך בהמ"ז או ברכה מעין שלש. ע"ש. ונראה דס"ל למרן שברכת בורא מיני מזונות היא ברכה כוללת, ופשיטא ליה שאפילו בירך על פת במ"מ יצא. וכמ"ש רבינו אשר בר חיים בספר הפרדס (שער י פ"ד עמוד רו) בשם הריטב"א. ע"ש. וכ"כ הדרישה והט"ז (סי' קסח סק"ו), והאליה רבה (שם ס"ק טז). וכ"כ האבן העוזר שם. וכ"כ מרן החיד"א בברכי יוסף (סי' קסז סק"י) בדעת מרן. ע"ש. וכ"כ עוד הברכי יוסף בשיורי ברכה (סי' רז) וסיים, שדעת איתני עולם הרא"ה והריטב"א ורבינו אשר ב"ח, שאם בירך על הפת בורא מיני מזונות יצא. [ושלא כדעת מהר"א מלונדריש עמוד פא דס"ל שאם בירך על הפת במ"מ לא יצא]. וגם לענין ברכה אחת מעין שלש, ס"ל למרן כמ"ש הרא"ה בחידושיו לברכות (טז א), שאם בירך ברכה מעין שלש במקום בהמ"ז יצא. וכ"כ עוד הרא"ה (בברכות מד א) שאפילו בירך על הלחם ברכה אחת מעין שלש יצא. וכ"כ בחידושי הריטב"א (ברכות מ ב) בד"ה סד"א וכו'. וכ"כ עוד הריטב"א (ברכות מד א) ריש עמוד תלב, ושם בסוף ד"ה אלא איפוך. וכ"כ בשטה מקובצת (ברכות מד א). ע"ש. ולפע"ד זוהי דעתו של מרן הב"י, וס"ל דעדיף טפי לברך ברכה אחת מעין שלש במקום שלש ברכות, משום דספק ברכות להקל. ושוב ראיתי כן בשו"ת גנת ורדים (כלל א סי' כד, דף יג ע"ב) שפירש כן בדעת מרן הב"י הנ"ל. וכ"כ הגר"י ידיד בשו"ת ימי יוסף בתרא (חאו"ח סי' ה), שאפילו אם אכל פת הבאה בכסנין דרך קבע, אלא שנסתפק אם אכל שיעור קביעות, דהיינו ע"ב דרהם, יברך מעין שלש ויוצא י"ח, שמכיון שברכת מעין שלש פוטרת מן התורה במקום בהמ"ז די בכך. ע"ש. וע"ע בשו"ת דבר משה ח"ג (חאו"ח סי' יד דף ט ע"א). ובספר חזון איש (סי' כח אות ז). ובשו"ת קנין תורה ח"א (סי' כז). ע"ש. הילכך אין לברך על חלות מתוקות, שנרגש בהן טעם מתיקות, אלא במ"מ וברכה אחת מעין שלש, שכן הוא דעת מרן שקבלנו הוראותיו. הילכך בנ"ד יש לאורח הספרדי לקחת עמו חלת לחם אחת שאין בה מתיקות (ויוכל לצרף ללחם משנה מן החלות המתוקות שבבית בעה"ב המארח). ומה שרצה הרב האשכנזי לצרף לסברתו מ"ש המשנה ברורה (סי' קסח ס"ק כד) בשם המג"א (ס"ק יג), שהאוכל פת הבאה בכסנין עם שאר מאכלים בשר או דגים וכיו"ב, גם הם מצטרפים לשיעור קביעות סעודה, הנה מרן החיד"א בברכי יוסף (סי' קסח סק"ו) כתב ע"ד המג"א, והמעיין יראה שאין ראיותיו מכריעות, ולמעשה צ"ע. וסב"ל. גם בזכרונות אליהו בהל' ברכות (בדיני ברכת המוציא, אות טז), כתב ע"ד המג"א, שכבר חלקו עליו האחרונים. וכן פסק בכף החיים (שם ס"ק מז), שמנהג העולם הוא כדמשמע מסתמות דברי הש"ע, שאם לא אכל שיעור קביעות סעודה מן הפת הבאה בכסנין, אף על פי שאכל עמו בשר ודגים ושבע, אינו מברך אלא ברכה מעין שלש. ע"ש. וע"ע בערוך השלחן (סי' קסח ס"ק יז). ומ"ש עוד הרב האשכנזי שיש כאן ספק ספיקא, שמא הלכה כהרמ"א שיש לחלה מתוקה דין פת, ושמא הלכה כהמג"א שבצירוף מאכלים אחרים הוי קביעות סעודה. הנה ידוע מ"ש הגאון רבי דוד פארדו בשו"ת מכתם לדוד (חאו"ח סי' ג), דלא מהני ספק ספיקא לעשות מעשה בברכות. וכן דעת מרן החיד"א בברכי יוסף (סי' ז סק"ג), ובמחזיק ברכה (שם). וכן פסק הפרי מגדים (א"ח סי' רעא מש"ז סק"ד, ויו"ד סי' כח מש"ז ס"ק טז). וכן העלה בספר בית השואבה (דף קיא ע"ב ודף קנח ע"א), דלא מהני ס"ס בברכות. וכן פסק בשו"ת ישיב משה שתרוג (סי' שלב). וכן פסק המהרש"א אלפנדארי בשו"ת הסבא קדישא (חאו"ח סי' ג), והגאון בעל שדי חמד בשו"ת מכתב לחזקיהו (סי' ג דף טו ע"ד), ובשו"ת אור לי (סי' ק). ועוד אחרונים רבים. ועמש"כ עוד בזה בשו"ת יחוה דעת ח"ה (סי' כא, בהערה עמוד צב והלאה). ע"ש. הילכך הנכון שהאורח הספרדי יטול עמו פתו בידו, לחם שאין עליו עוררין, שברכתו המוציא ובהמ"ז, ולקיים בו שלש סעודות כדת. והנלע"ד כתבתי.
