According to the gemara - every time there is a wedding or funeral, one must stop learning [and certainly everything else he is doing] and attend. Nobody does this. Nobody. Why not? Every day there are funerals and weddings [outside of Shabbos and Yom Tov and certain other days] and we only attend those of people we know well [and not even that sometimes].
Why not? דינא דגמרא???
Many attempts have been made to be מיישב the מנהג העולם. Here is one such attempt.
After all is said and done - we should remember the importance of the mitzvah to participate in weddings and funerals and do so when reasonable and practical.
תשובות והנהגות כרך ה סימן רעז
חובת בני תורה לבטל ת"ת, כדי להשתתף בחתונות ולוויות
איתא בגמ' כתובות (יז א), מבטלין ת"ת להוצאת המת כשאין עמו כל צרכו, ומבאר שם בגמ' דלמאן דקרי ותני נחשב כל צרכו רק כשיש כבר שישים ריבוא שמלוים אותו, אבל אם אין עמו שישים ריבוא מבטלין ת"ת ללוותו, ולמאן דמתני לאחרים לית ליה שעורא. ופסק כן בשו"ע יו"ד (סי' שס"א). וברמ"א שם כתב שעכשיו מן הסתם כל אדם בישראל נקרא קרי ותני כיון "שאין לך אדם בישראל בזמן הזה שאינו במקרא או במשנה".
וכבר תמהו האחרונים, דא"כ בעיירות הגדולות שמצוי ל"ע כמה לוויות בכל יום, יהיו מחויבין הת"ח לבטל מתלמודם לכל לוויה שאין בה שישים ריבוא, ונמצא לפ"ז שהת"ח בטלים מתורה כל ימיהם.
אמנם הנצי"ב (ב"העמק שאלה" סי' ל"ד) מוכיח, דהא דמבטלין ת"ת להלווית המת שאין עמו כל צרכו, היינו דוקא כשרואה שנושאים את המת, אבל אם אינו רואהו, אינו מחויב לבטל מתלמודו ללוותו, ודלא כמש"כ ב"בית שמואל" (סי' ס"ה). וכ"כ ב"שאילת דוד" (להגר"ד מקרלין זצ"ל) דכן נראה לו ברור עיין שם.
והגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל תמה, מדוע העולם מקילין כשנוסעים במכונית ורואים לוויה אינם יורדים ללוותה, ודעתו, שחייב לרדת. ונראה ליישב מנהג העולם, דשורש החיוב הוא, שכשנמצא ברחוב ורואה מת ואינו מלוהו נראה כזלזול במת, אבל כשהוא בתוך ביתו או באוטובוס ובמכונית, אינו נחשב נמצא במקום הלוויה, ואינו נראה כמזלזל במת, וע"ז סומכין שלא לרדת.
ואיתא עוד בגמ' בכתובות (שם), מבטלין ת"ת להכנסת כלה, והעולם אינם נוהגים כן. וב"שדי חמד" (כרך ז' רכ"ג ע"ב) כתב, שסומכין על מה שכתב ב"חלקת מחוקק" (סי' ס"ה) שאפשר דדוקא כשרואה שנכנסין לחופה צריך לכבדם, אבל אם יודע שיש חופה בעיר א"צ לבטל מלימודו ולילך שם.
ובמק"א הבאתי, דיש לצדד שרק בזמנם שכל בני העיר היו מאוגדים כציבור אחד עם רב אחד וב"ד אחד, והשמחה או פטירת היחיד נגע לכולם, היו מחויבים כאו"א ללוות כל מת מאותה העיר ולילך לחופה באותה העיר, אבל בזמנינו שיש הרבה קהילות בעיר אחת, והקשר ביניהן רופף והרי הן כאילו שתי עיירות, אינו מחויב ללוות כל מת או לילך לחופה אם אינו מהקהילה שלו. ולכן גם הבעלי בתים אינם הולכים להשתתף בכל לויה. אבל אה"נ שאם הנפטר מהקהילה שלו או שמכירו היטב, חייב ללכת ללוותו. (ועיין בדברינו בח"ב סי' רנ"ב וע"ע מש"כ בח"ד סי' רי"ג משם הגר"מ חדש זצ"ל).
[וראיתי שמובאת עובדא על אחד שהלך לשאול להגר"מ פיינשטיין זצ"ל שאלה חמורה בפסולי חיתון, ומצאו להגר"מ פיינשטיין מוטה על משכבו, וענהו הגר"מ בעודו שוכב. ואח"כ שאלו, היאך מצאנו ידינו ורגלינו בערים הגדולות שיש ריבוי חופות ולוויות, ואז נתיישב הגר"מ והרהר בכובד ראש, ואח"כ אמר שזו שאלה קשה, ואין לו בזה דבר ברור, והוסיף, שבגלל זה הוא נמנע ככל האפשר מלהבחין בהלווית המת].
וממו"ר הגר"מ שניידער זצ"ל שמעתי, שאין דוחים ת"ת דרבים בשביל לווית המת או שמחת חתן וכלה, והלימוד בישיבה ובכולל נחשב ת"ת דרבים, ואפילו אם ייצאו רק מקצתם, מ"מ עי"כ נחלש ומתרפה הלימוד אצל הנשארים באיכות או בכמות.
ונראה כוונתו, שאף דאיתא בתוס' במגילה (ג: ד"ה מת) דגם ת"ת דרבים דוחים ללווית המת, ובשועה"ר (הלכות ת"ת פ"ד ה"ד) מביא מירושלמי בחגיגה (פ"ק ה"ז), שמבטלין ת"ת דרבים בשביל לווית המת או שמחת חתן וכלה, סבר מו"ר זצ"ל דכל זה רק באופן שנוגע הדבר פעם אחת לזמן מרובה, אבל בישיבה בעיירות גדולות, שמצוי שיש חתונות ולוויות לעיתים קרובות, אז ראוי להגביל את ההשתתפות בזה, ואין לחשוש לביטול המצוה, כיון שקיום ת"ת דרבים עדיף טפי [וכעין זה מצינו ברמב"ם (הל' ת"ת פ"ג ה"ד) שאחר שכתב דוחין ת"ת לקיום מצוה, סיים ויחזור ללימודו, וביארו המפרשים דכוונתו שאף שמצוה עדיף, כל זה דוקא במצב של "ויחזור ללימודו" והיינו שלא יתבטל בזה לימוד התורה בעתיד, וכעין זה כאן שמבטלין ת"ת להכנסת כלה וללווית המת רק אם לא יתקלקלו סדרי הישיבה בעתיד].
ולכן לא חש מו"ר להא דמבטלין ת"ת להוצאת המת והכנסת כלה, ואף כשהחתן הפציר בחבריו לבוא לחתונה שלא יחסר בשמחתו, הרשה רק למעט חברים ללכת והחתן יבחר בבחורים מסויימים שירבו שמחתו, ודרש לצמצם בזמן שהותם וירבו לשמחו, שצריך שידעו מעלת ת"ת דרבים, שאינו דומה יחיד הלומד תורה לת"ת דרבים. ולגבי לוויה גם כן היתה דעתו, שאין מבטלין ת"ת דרבים אלא לגדול הדור (כדאמרינן ת"ח שמת הכל קרוביו), או בעל מעשים גדולים שצריך לכבדו כגדולי הדור, ולפעמים ציוה לצאת כולם להלוויה לזמן קצר מאד, שחשב שיהיה חילול השם אם לא ישתתפו בזמן מועט.
והסביר עוד, שאף שהעוסק במצות ת"ת לא אומרים בו דנחשב עוסק במצוה דפטור מן המצוה, מ"מ בת"ת דרבים יש בזה מצוה נוספת, שהמלמד לרבים זוהי מצוה חשובה בפ"ע, ודינה ככל שאר המצוות שהעוסק בה פטור ממצוה אחרת.
ובכך תתיישב המשנה בסוכה (כה א) "שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה", ופירש רש"י כגון שהולך ללמוד תורה, ותמה ע"ז ב"אור שמח" (פ"א דת"ת), שהרי כשלומד תורה בפועל חייב לבטלה למצות סוכה, והיאך יתכן שכשהולך בשליחות ללמוד תורה פטור, ונדחק טובא. אבל לפי דברינו ניחא, ששליח ללמוד תורה היינו לארגן במקום לימוד תורה, וזה חמיר וכמצוה דרבים, ולכן כשעוסק בה דחינן סוכה מפניה, [ובש"ס "עוז והדר" מביא שהגירסא הישנה ברש"י היא ללמד תורה וא"ש].
ובזה יתבאר, מדוע רבי פסק באמצע לימוד לרבים רק לומר "שמע ישראל" (ברכות יג ב), וכן פסק הרמ"א (סימן ק"ו ס"ב) שהלומד לאחרים פוסק רק כדי לקרוא פסוק ראשון, אף שלכמה מגדולי הפוסקים עד סוף פרשה ראשונה חייב מה"ת, ולדברינו אתי שפיר, דכשמלמד לרבים דינו ככל עוסק במצוה שפטור מק"ש, ומיהו לא רצה לפטור את עצמו מקבלת עול מלכות שמים ולכן קרא פסוק ראשון, וגם שאין זה הפסקה כ"כ. [וראיתי לחכם אחד שחילק, שכל הפטור של עוסק במצות תלמוד תורה לרבים, היינו דוקא כשרק המלמד לרבים חייב במצוה זו, דלגביו גופא אמרינן (ב"ק י"ז) דלאגמורי עדיף ממעשה, אבל לגבי הרבים השומעים לא שייך לומר דלאגמורי עדיף ממעשה, וע"כ אם חייבים ג"כ במצוה זו בזה מבטלין ת"ת דרבים לקיום המצוה. ובזה מיישב מה שכתבו הפוסקים, שהדורש לרבים בש"ק חייב להפסיק את הדרשה לקיים סעודה שלישית ואכמ"ל].
