לרפואת ר' חיים דב בן ריסה שושנה
How is it permitted to teach secular subjects and Torah in the same classroom? Once Torah is taught daily in the classroom it gains the status of a Beis Medrash and one may not engage in secular pursuits in a Beis Medrash.
Here is a teshuva of the Tzitz Eliezer [9/15] where he explains that learning secular subjects is considered a mitzvah because it enables one to earn a living and is thus permitted in a "Beis Medrash". I would like to add that it is very often the case that the behavior in classrooms often borders on קלות ראש or even crosses the line.... The students should be taught that if it is a Torah classroom, the room has sanctity and as such proper comportment is required.
א' אם מותר ללמד כתיבה וחשבון אגב לימוד תורה בביכ"נ
ובית מדרש וחדרי ת"ת.
א) בכלל י"ז אות ק"ו מעתיק כת"ר בשם כה"ח
שמביא בשם בא"ח בלשון זה: ואסור ללמוד בהם [בביהכ"נ ובביהמ"ד]
כתיבה וקריאה של שאר לשונות אבל כתיבה של ישראל שהיא חצי אשורית שקורין רש"י
מותר וכ"ש כתב אשורית דמותר עכ"ל ובספר בן איש חי כתוב זה בש"ר פ'
ויקרא [וסבר הבא"ח כנראה שמותר רק בכתב אשורית שיש בכתב עצמו קדושה וכן כתב
רש"י מפני שהוא חצי אשורית והוא כעין כתב לשון הקודש באיכות קטן, עיין
בב"י בטאה"ע ריש סי' קכ"ו ובג"פ ס"ק ד' ט' י'
וערוה"ש שם סעי' ג' עיין שם].
והנה עפי"ז יש לעורר דצריך להיות אסור זה גם בחדרי תשב"ר
שדין בתי - מדרשות להם. ואנו יודעים שלא נזהרים בזה ובבתי התשב"ר כת"ת
עץ חיים וכדומה מלמדים מעידן עידנים מלאכת הכתיבה שלא בכתב אשורית וגם שלא בכתב
רש"י, וכן מלאכת החשבון, בחדרים שלומדים בהם תורה באין פוצה פה ומצפצף.
והגם שבבא"ח שם מזכיר רק מבתי כנסת ומבתי מדרש, אבל
בספרו רב פעלים ח"ב (חאו"ח סי' כ"ב) שלשם הוא מציין שביאר זאת
ההלכה, הנידון היה על בתי תלמודי תורה ובכל זאת אסר בהם לימוד הכתיבה וכן לימוד
החשבון, ובהדגישו שאפי' אם מצטרך זה לד"ת מ"מ אינו נחשב בכלל מילי דמצוה.
ואם המעיין בדבריו שם ירצה להתעקש ולומר שהוא זה מפני שאופן
המציאות שמדבר שם ברב פעלים היה כשלמעשה היו התשב"ר גם מתפללים שם
כיעו"ש.
הרי מצינו בספר שו"ת ויאמר יצחק חיו"ד סי' צ"ט
(שהרב פעלים שם מסתייע ממנו ג"כ לנידונו) שמדבר רק בנוגע לחדרי תשב"ר
ובגלל זה שמיוחדים ומקודשים לת"ת, ומ"מ אסר זה בדמותו חדרי הת"ת
לדינא דבתי כנסת ובתי מדרש, וכותב בלשון: הרי מבואר דדוקא חשבונות של מצוה כגון
קופה של צדקה וכיוצא מותר אבל כל דבר שהוא של רשות אסור וחדרים אלו שהוקבעו
לת"ת ולומדים בהם תשב"ר ודאי שיש בהם קדושה ואינם יכולים להשתמש בו לדבר
הרשות עכ"ל. הרי בהדיא שבא עלה בכחא דאיסורא רק בגלל זה מפני שהחדרים הוקבעו
לת"ת ולומדים בהם תשב"ר.
ובאמת הדבר פשוט גם כשלעצמו שהמקומות שהוקדשו ללימוד
תשב"ר אין קדושתם פחותה מקדושת בית המדרש. והכי ראיתי שגם לכת"ר פשוט
הדבר מד"ע (באות קנ"ב) דת"ת אין לך בית מדרש גדול מזה.
ואדרבא ראיתי בספר חסד לאלפים על או"ח סי' קנ"א
סעי' ד' שכותב: ואני אומר שהבתים שלומדים בהם התינוקות יש להן קדושה אפשר יותר
מקדושת ביהמ"ד שהרי אמרו דקאים עלמא על הבל תשב"ר שאינו דומה הבל שאין
בו חטא להבל שיש בו חטא ובודאי שיש שם השראת שכינה וצריך לנהוג בהם כבוד וכו'
עכ"ל.
והכי מצאתי שכ"כ ג"כ בהדיא כן בשו"ת
מבי"ט ח"ב סי' קע"א, ובנמקו לאמר: גם כי בית המדרש קרוי מקום
שלומדים בו בכל יום בקבע ת"ח ד' אמות של תורה ג"כ מקום שלומדים הנערים
בקבע שם שאינו מקום דירה אלא מקום לימוד יקרא גם כן בית המדרש כי הבל פי תורת
הקטנים עדיף שאין בו חטא וגם מהם מקום שלומדים הלכה ויש בו קדושת תורה שבכתב ושבעל
פה עכ"ל הרי שגם המבי"ט הדגיש שבדבריו נקודה זאת שבצד מה עוד עדיף
ת"ת מבית מדרש בגלל תורת הקטנים שהוא הבל שאין בו חטא.
וא"כ התימא במקומה מאין רגלים להיתר שנוהגים ללמד מלאכת
הכתיבה והחשבון בבתי התשב"ר האמיתיים כמאז ומקדם (ולא בכאלה שמצוים כהיום
שמתחילת בנייתם בונים וקובעים אותם ע"מ ללמד בהם הכל בעירבוביא שאע"פ
שהכל מתוכנן על טהרת הקודש מ"מ יש לבוא בדיון מיוחד אם להם קדושת בתי -
תשב"ר), הרי כוונת המקדישים והבונים מפורש היתה שבונים ומקדישים אותם לבתי
וחדרי ת"ת לתשב"ר, וא"כ הרי קדושת בתי - מדרש עליהם ולזה הרי לא
מועיל תנאי אפילו בחורבנו כמבואר /שו"ע או"ח/ בסי' קנ"א סעי'
י"ב, ועכ"פ לא מהני תנאי לכך בישובו, כיעו"ש במ"ב ס"ק
ל"ו ובביאור הלכה שם בד"ה לא ובד"ה אבל.
(ב) ואשר אחשבה בזה הוא זאת. דהנה בספר ויאמר יצחק שם כותב עוד בזה
וז"ל: והגם שיש לדוחה לדחות ולומר דדבר זה ללמד הילדים מלאכה זו של הכתיבה
שיש בו קצת מצוה לכשיגדלו ימצאו פרנסתם לכל חייתם ובפרט שיש בהם ילדי העניים,
מ"מ הרי לא התירו אלא כגון קופה של צדקה ופדיון שבויים וכיוצא שהוא מצוה רבה
אבל בענין אחר לא, ואין זה ענין למ"ש בפ' בני העיר בתי כנסיות שבבבל על תנאי
הם עשוים וה"נ אמרינן באלו הבתי מדרשות שנעשו על תנאי, שהרי כתבו הפוסקים דלא
מהני בו תנאי אלא להשתמש בו בחורבנו אבל בישובו לא מהני בו תנאה, ברם כפי הנשמע שבחצר
זו של ת"ת מלבד החדרים של ת"ת יש בו חדרים אחרים יכולים להושיב זה האומן
ללמד הילדים מלאכת הכתיבה בא' מאלו החדרים עכ"ל.
ואת המקום לדחות הוא שנקטו באמת המתירים והיינו דקסברי דבהיות
שלא היו בבתי הת"ת חדרים אחרים מלבד חדרי הלימודים שיהו מסוגלים ללמד בהם את
התלמידים מלאכת הכתיבה והחשבון (וגם כיום בהרבה בתי התשב"ר מהישוב הישן
מלמדים בצפיפות כידוע), ועל כן סברו שבאמת גם זה למצוה תחשב, כי צריכים לדעת זאת
הן לצרכי הלימוד והן לצרכי פרנסה לאלה שלא יצליחו בלימודם, והרי מצינו גבי הלכות
גדולות שהחשיבו הליכה לסחורה כהליכה לדבר מצוה עיין טור ושו"ע או"ח סי'
רמ"ח עיין שם ואכמ"ל, ועכ"פ סברו שילמוד /שלימוד/ כזה לתלמידים לא
הו"ל כסתם עשיית חשבונות שנחשב לקלות ראש, דבגדר של קלות ראש בודאי לא הוי
זה, ומכיון שכן הרי מצינו להרבה מהפוסקים שסוברים שעל דברים שלא הוו בגדר של קלות
ראש מועיל תנאי אפילו בישובן, ואפי' בא"י יעוין במג"א שם בס"ק
י"ד ובמ"ב בס"ק ל"ד וס"ק ל"ח ובביאור הלכה שם.
ויעוין גם בשו"ת שו"מ מהדו"ת סי' ס"ג מ"ש
בזה עיין שם.
אך לפי"ז צריכים מיהת לומר שהתנו מתחילה על כך, אבל
כשבונים ומקדישים בסתמא חדרים לתשב"ר אסור ללמד בהם מלאכת הכתיבה והחשבון,
ומסופקני מאד אם דקדקו, או מדקדקים להתנות על כך.
ברם אם נאמר כרישא דדברינו שנחשב זה כדבר מצוה אזי יכולים
להתיר אפילו בסתמא.
(ג) ויש עוד להוסיף בראיה שיועיל אפילו כשלא התנו. והוא זה. דהנה
בספר העתים סי' ע"ה (וכן באוצה"ג מגילה) מובאת תשובה בשם רב האי גאון
שהשיב שמותר ללמד תינוקות של בית הכנסת אגב לימוד תורה כתב ערבי וחשבונות אבל שלא
עם התורה אינו נכון ותינוקות של גוים ללמדם בבית הכנסת כל שיכול לדחותם דוחין ואם
חוששין לתרעומות אין דוחין מפני דרכי שלום ע"כ. ויעוין שם בביאור עתים לבינה
שכותב באמת לבאר כוונת רב האי גאון כגוונא שרצינו להסביר, והוא, דאפשר דזהו מקרי
כמו לצורך דבר מצוה שזה בכלל וללמדו אומנות עיין שם. וא"כ מזה הוכחה דלא
כדברי ספר ויאמר יצחק וראי' לדברינו האמורים.
(ד) הן אמנם דבספר רב פעלים שם כותב לבאר כוונה אחרת בדברי רב האי
גאון, אבל לפענ"ד יש לומר דפלגינן דיבורו בזה. והוא.
זה צודק בהחלט הרב פעלים שם במה שכותב לדחות דברי ספר שארית
הנחלה שמביא שם שכתב ללמוד בזה הוראה להיתר שהתירו הגאונים ז"ל ללמד לשונות
העמים בבתי כנסיות מקום השראת השכינה ומקדש מעט, ולא עוד אלא שהתירו ילדי גוים עם
ילדי העברים שם בבית הכנסת, וכותב ששגג בזה שגיאה גדולה שחשב שהתיר רבינו האי גאון
ללמד לשונות במקום תפלה ממש. ובודאי לא יעלה על הדעת כן. וזה גובל גם עם חילול השם
כי גם בבית תפלתם לא יעשה כן, וכדכותב הרב פעלים שם.
אבל מה שכותב שם הרב פעלים לבאר בכוונת רבינו האי דמה שכתב
בבית הכנסת היינו כי הי' להם חדרים ומקומות בבית הכנסת שאין מתפללין בהם ואין
קורין בד"ת בהם אלא עשויים להכנסת אורחים ולמושב השמש וכו' עיין שם,
לפענ"ד הוא דחוק ואין זה כלל במשמעות דברי רבינו האי ז"ל. ויעוין גם ברש"י
ברכות ד' י"ז ע"א ד"ה לבי כנישתא במ"ש דתשב"ר היו רגילים
להיות למדים לפני רבן בבית הכנסת.
אלא דתפוס מיהא פלגא, דנראה דאין כונת רבינו האי ז"ל על
בית כנסת ממש שהוא מקום תפלה וארון הקדש עם ספרי תורה נמצאים בו, אלא כוונתו רק על
מקום שתשב"ר לומדים בו, דגם החדרים האלה של תשב"ר היו ג"כ מכנים
בשם בי - כנישתא על שם שהתינוקות מתאספים שם ללימוד, ואת התינוקות היו קורים בשם
תינוקות של בית הכנסת וכפי שמכנם רבינו האי ז"ל. ויעוין ברש"י סוטה ד'
כ"א ע"א, שעל אותו מאמר עצמו דברכות שם /דף י"ז/ מבאר שטורחות על בניהן
להביאן לבית הספר לקרוא מקרא ולשנות משנה, והיינו כנ"ל שגם הבית ספר שלהן היה
מכונה בשם בי - כנישתא.
ומכיון שאנו מעמידים ומבארים דכוונת רבינו האי היא לא על בית
הכנסת ממש שיש בו ארה"ק =ארון הקודש= עם ס"ת, פג ממילא גם מה שמרעיש הרב
פעלים שם דאיך יתכן ללמד גוים במקום תפלה ותורה וכו' כיעו"ש. נמצא דמה שמתיר
רבינו האי בזה הוא רק בחדר ת"ת שאין בו אה"ק וס"ת שאין חילול ה'
ובהיות דאי אפשר לאישתמוטי ואיכא חששא דתרעומות.
ובכלל בכה"ג דמקום איבה מצינו בהרבה מקומות שהתירו
חז"ל גלל כן איסורי דרבנן כידוע. ויעוין בספר שו"ת יגל יעקב
(הנדמ"ח) חאו"ח סי' כ' מה שהשיב להתיר משום איבה להניח לנכרי לעשות
סעודת מרעים שלו בביכ"נ ובעשיית מחיצה בפני הס"ת ע"ש ובנימוקיו
ואכמ"ל.
(ה) והחילוק שיש לחלק בזה בין בית כנסת לבין בית מדרש, ולומר שמקום
בית מדרש יותר קיל לענין זה, הוא, מפני שזה בא אגב הלימוד, וכדמדגיש מזה רבינו האי
גאון בתשובתו, ואגב הלימוד מצינו הרבה דברים שהתירו משום כך מה שלא התירו בבית
כנסת. יעוין ברמ"א בסי' קנ"א סעי' א' ובמ"ב סק"ח ובביאור הלכה
ושעה"צ שם, ויוצא משם שיש להתיר לכל תשמישיהם של הלומדים מלבד קלות ראש, וזה
כבר ביארנו דנראה ודאי שלצורך לימוד לא הוי כסתם עשיית חשבונות. ושבגדר של קלות
ראש בודאי לא הוי זה.
ובירושלמי בפ"ג דמגילה ה"ג איתא: רבי אימי מפקיד
לספריא [למלמדי תינוקות]. אין את בר נש גביכון מלכלך באורייתא [שיש בו קצת לחלוחית
תורה] לגבכון תיהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמנוי. ומפרש הפ"מ: תהוו מקבלים אותו
אצליכם לו ולחמריה ולבגדיו לפי שמותר לכם כל תשמישי הדיוט בו ע"ש. ויעוין
בא"ר באו"ח שם בסק"ב שמביא בשם הסמ"ק שכתב ללמוד מהירושלמי
הזה שבכולן ת"ח מותרין עיין שם. וכתב מזה גם בדעת תורה על או"ח
[הנדמ"ח] כיעו"ש.
ויעוין עוד בספר תורת חיים על או"ח בסי' קנ"א סק"ד
מ"ש ג"כ בזה, ובמיוחד במה שמבאר שם דמוכח מהרמב"ן דבביהכ"נ
אין היתר לחכמים ותלמידים אף על פי שלמדים שם וכו' אבל בביהמ"ד רשאי דאין שעת
הדחק יותר מזה דאל"כ יבוטלו מלימודים וכו' רק בביהכ"נ כיון דנבנה רק
להתפלל בה הגם שאירע דוחק וצריכים התלמידים ג"כ ללמוד שם אבל אין רשאים
להורידה מקדושתה על שעה וכו' עיין שם.
(ו) ומכיון שאנו רואים מכל האמור שיש חילוק גדול בזה בין בית כנסת
לבית בית מדרש, וקיל בזה מדינא בימ"ד מביכ"נ בהיות ובית מדרש מיועד
בעיקרו ללימוד, וזה בא אגב לימוד, וכלשון הדגשתו של רבינו האי גאון ז"ל, לכן יש
לפנינו שפיר מקורות נאמנים למנהג שנהגו להתיר ללמד את התשב"ר כתיבה וחשבון
בחדרי לימודיהם.
ויוצא לנו איפוא לפי"ז שחלוק לענין זה בית מדרש מבית כנסת, ודלא כפי שסתם
כת"ר לפסוק בזה בשם כה"ח עפ"י בא"ח דאין חילוק בזה.
