Should a man leave Kollel if he doesn't have enough money to support his family? I have seen big Rabbonim who said "no". He should stay in Kollel at all costs. I must say that I don't understand. If his wife is suffering and she is not agreeable, then how can he not fulfill his moral and halachic obligation to support her??
The only issue is that today working is more than just not learning. It is Internet, women colleagues, company parties, inappropriate language, trips to "holy" "bastions of Torah" such as Las Vegas etc. etc. That is something to consider. Many, many, many good former yeshiva men have fallen very low. On the other hand - this is a world of נסיונות. If a person wants no נסיונות, let him lock himself up in a room with only a Tanach, Shas and Rambam and never leave. Not recommended...
Anyway - Rav Shternbuch rules that in principal, one must leave Kollel if he is not sufficiently supporting his family and his wife insists. Ideally of course, he should find a position in Klei Kodesh. Here are the sources:
תשובות והנהגות כרך ה סימן רעט
קבלתי שאלתו, על בן תורה שיש לו כמה ילדים, ודמי הכולל אינם מספיקים להחזקתם, ואשתו מבקשת שיצא לעבוד להביא
טרף לביתו, והוא מתמיד גדול, וטוען שאינו יכול לעזוב את לימוד התורה, ויש לו בטחון בהשי"ת שישלח לו צרכיו.
והנה קודם שנדון בזה מצד ההלכה, היה מן הראוי להקדים דברים אודות גודל הזכות שיש לאשה שבעלה עוסק בתורה, ומה מפסידה כשעוזב, ויש לחנכה בכל הזדמנות, קודם שנישאת ולאחר מכן, שתדע מעלת וזכות לומדי תורה עמליה ומחזיקיה, וכ"ש אשתו - שאשת חבר כחבר ממש. וראוי שהחינוך במעלת המסירות נפש לתורת השם וגודל השכר בזה ובבא לתלמידי חכמים ונשותיהם שעוזרות להם תמיד שיעסוק בתורה, יהיה מעיקרי הלימוד בבתי החינוך. אבל דבר זה שייך לספרי מוסר, ואנו באים לדון מצד ההלכה.
ורצוני להדגיש בזה, שגם לאחר שנברר גדר חיובו מצד הדין, מ"מ דע, שאל ימהר אדם בדעתו להחליט לעזוב את עולם התורה מפני מזונות אשתו ובניו, וידע שגם אם יצליח להתפרנס ברווח הלא עלול ח"ו להפגע באופן אחר, וע"כ עליו לשאול דוקא בעצת גדולי תורה, וכשמקבל הסכמת חכמים זוכה להצלחה וסייעתא דשמיא בכל החלטה שמקבל.
הנה, בטור אהע"ז (סימן ע') מביא מחלוקת רבינו אליהו ור"ת, אם אדם חייב להשכיר את עצמו לקיים כתובתו להמציא לאשתו מזונות, דלדעת רבינו אליהו חייב, ולר"ת אינו חייב. וברמ"א (שם) סתם כרבינו אליהו. אבל הגר"א (שם ס"ק ג') כתב שרוב הפוסקים סוברים כרבינו תם. מיהו, כתב שם הטור דלדעת רבינו תם רק אינו צריך להשכיר את עצמו, אבל עבודה שדרך האדם לעשות בביתו כמו לחרוש ולזרוע, חייב. ונראה שכוונתו, שרק שאינו חייב להשכיר את עצמו להשתעבד לאחרים שאז הוא כעבד, אבל לעשות מלאכה באופן שאינו משועבד לאחרים, חייב. [וכן מבואר להדיא בשו"ת הרא"ש (כלל ע"ח ס"ב) והגה"מ (פי"ב דאישות) שכל הטעם שאינו מחויב להשכיר עצמו הוא רק מפני שהמשכיר עצמו לפועל הרי הוא כמוכר עצמו לעבד, דשכירות ליומא כמכירה דמיא, ואינו מחויב בזה כדי לפרנס את אשתו] וא"כ בנד"ד שיכול לעבוד באופן עצמאי כגון מלמד פרטי או סופר סת"ם וכיו"ב, חייב. (וכן יש לצדד בדברי ר"ת, שרק מלאכה קשה שדומה בזה לעבד אז אין חיוב, אבל במלאכה קלה ונקיה ואין בה בושה, חייב לאשתו).
הן אמת, שהוא טוען שמקבל מילגה המספיקה עבורו לחיות בדוחק רב, אבל עיין ב"חלקת מחוקק" וב"בית שמואל" שכתבו שאף מי שיש לו לפרנסה בצמצום, חייב להשכיר את עצמו ליתן לה מזונות לפי כבודה.
ועוד נראה, דאפילו אי נימא דאין הבעל חייב להשכיר את עצמו, מ"מ מצוה על הבעל להשכיר את עצמו כדי לפרנס את אשתו ובניו כפי שאנשים מפרנסים את בני ביתם ללא מותרות. וכן פירש בחזו"א (אהע"ז סי' ק"ח ס"ק י') שאפילו אם אינו חייב להשכיר עצמו מדין חיוב, מ"מ הנמנע מכך הוא חוטא לנפשו ולאשתו ע"ש.
ומיהו נראה שגם לרבינו אליהו שמחייבו להשכיר עצמו, הכוונה רק למלאכה שהוא רגיל בה. וכן מצאתי בשו"ת הרדב"ז (ח"ג תקס"ו) שכתב שגם לר"א אינו חייב להשכיר את עצמו למלאכה הבזויה לו, ואם בזקן ואינו לפי כבודו פטרה תורה מלהשיב אבידה, כ"ש שפטור מלעשות מלאכה הבזויה לו כדי לזון אשתו עי"ש. ולכן נראה, שבן תורה אינו חייב לעבוד במלאכה שנקרא אינו רגיל בה, ואשתו אינה צודקת לדרוש כך ממנו, ומ"מ מחויב למצוא מקום בישיבה או רבנות וכדומה, כדי לכלכל אשתו ובניו. ואדרבה, מצוי שהגיע זמן שיביא פירות, והיינו, שירביץ תורה לתלמידים, והקב"ה סיבב הסיבות שיגיע לכך ולטובתו.
[ובספר "עזר מקודש" שם (ע') דעתו היא, שלגבי מזונות אשתו, מאחר שנאמר "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" א"כ דינו ככל מצות ל"ת שמחויב לחזור על הפתחים כדי שלא יעבור על הל"ת. ודבריו תמוהין, שהל"ת אינו לאו בפ"ע אלא קאי לחזק חיוב העשה, אבל כשפטור מצד העשה, אין מעיקרא ל"ת (וכעין שכתב הרמב"ן קידושין לד. על ל"ת דהשבת אבידה)].
ולמעשה מדינא נראה, שאם אשתו סובלת, אסור לו להשתמט מחובתו, ועליו לחפש משרה בקודש כרב או כר"מ או אפילו מלמד בכיתה גבוהה או מג"ש לבעלי בתים, ואולי אפילו אומנות שאינה בזויה שאינה מפריעה לו להקדיש עיקר זמנו לתורה, וישתדל כפי האפשר לחפש משרה בהפצת תורה, שהזכות והשכר רב מאוד בזה ובבא. ומ"מ, אם זקוק לעוד זמן כדי ללמוד ולהשתלם בידיעת התורה, אז צריך להסביר לאשה שאם מסוגלת לעמוד בסבל, כדאי הוא להם, שאז הוא ואשתו וב"ב משחירים פניהם בעולם הזה, והקב"ה מבהיק פניהם לעולם הבא ואשריהם ואשרי חלקם. [וגם יש לדון, שהרי נישאה לו ע"ד שיהיה בן תורה, וא"כ נשאת לו אדעתא דהכי שילמד כמה שנים אפילו בחיי דוחק, ואכמ"ל].
ומיהו, אם יש חוסר לבני ביתו בצרכים בסיסיים ממש, אז אפילו אם האשה מוותרת ומוכנה לעמוד בסבל, מ"מ לפרנס ילדיו עד גיל שש לצרכים בסיסיים (עיין בחלקת מחוקק וב"ש ריש סימן ע"א) הוא חיוב בפני עצמו, שהאב חייב לפרנס את בניו, ואינה יכולה למחול עבור זה ולוותר על זכותם, וכן מפורש בשו"ת "עין יצחק" (י"ז אות ט) שלא מועיל מחילתה לגבי בניה.
ומיהו, אא"ז התוי"ט (כתובות פ"ד מ"ו) כתב, שאף לרבינו אליהו הסובר דיש חיוב להשכיר את עצמו לעשות מלאכה לפרנסת אשתו, היינו טעמא כיון שנתחייב בכתובתה "ואנא אפלח ואפרנס". אבל כדי לפרנס את ילדיו אינו מחויב. (ולשיטתו דינו לכאורה ככל חוב ממון בעלמא עי' שו"ע חו"מ צ"ז ט"ו). ולענ"ד, דבריו צריכים ביאור, שלכאורה כיון שאין זה חיוב בגדרי ממון, אלא שחייבוהו חז"ל למזונות משפחתו, הוי דינו כמזונות אשתו שכיון שאינו חייב מדין ממון אלא מדין אישות, מחויב להשכיר את עצמו כדי לפרנסה.
ומיהו מצינו מגדולי ת"ח, שהיו ספונים באהלה של תורה כדי לזכות לכתר תורה על אף שהם ונשיהם ובניהם הקטנים סבלו חרפת רעב, ואשרי חלקם. וכפי הנראה א"א לפסוק באופן כללי, אלא צריך להתיעץ בכל מקרה לגופו עם גדולי תורה ויראה.
אבל תמה אני שאין אצלכם מי שמוכן לתמוך בו, והרי אנשי העיר הקרובה אל החלל מביאים עגלה ערופה על שלא דאגו למזונותיו של העובר שם, וכ"ש שמעלימים עין מבן תורה מובהק שגר כאן, שזהו בגדר ביזוי ת"ח, ועל כת"ר להזדרז ולעזור לו, ושכר רב בידו.
ואיתא בגמ' יומא (עד ב) רבי יוחנן רמי כתיב "ועשית לך ארון עץ" דמשמע רק משה, וכתיב "ועשו ארון עצי שטים" ומשמע כל ישראל, אלא מכאן לתלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו (לפרנסו), הרי שאם הוא ת"ח ומתמיד ועוסק תמיד בתורה, בני עירו מצווין מה"ת לפרנסו.
ואיתא עוד בגמ' סנהדרין (צט ב) ה"ד אפיקורס, כגון הני דאמרי מאי אהני לן רבנן, (ופירש רש"י, ולא יודעים שהעולם מתקיים עליהם), נקרא אפיקורס, ומוסיפה שם הגמ' שגם כופר בתורה, שנאמר "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", וכן נאמר "ונשאתי לכל המקום בעבורם". הרי שמפורש, שאם אינו מאמין שיש לכל העיר זכות שת"ח בתוכה, נקרא כופר בתורה. ואני משתתף מרחוק בצער הת"ח, וכת"ר ידאג לו, כיון שאם ילך לעבוד, תהיה אבידה גדולה ח"ו לעולם התורה, ואנשי העיר חייבין לעשות מלאכתו ולדאוג לו וכמ"ש, וזוהי מצוה רבה כמת מצוה שאין לה עוסקים, ויזדרז לקיימה בס"ד.
ובעיקר הטענה שכבר למד מספיק זמן בכולל, וראוי לו לקבל משרה, אין זו תמיד טענה נכונה. ושמעתי מפי מו"ר הגה"צ ר' משה שניידער זצ"ל, שלפעמים אברך נמצא בכולל כעשרים שנה ואינו מקבל שום תפקיד, והוא ומשפחתו מצטערים, אבל האמת שצריך לידע שיש לו תפקיד גדול מאד בכולל, שהרי שואלים אותו בלימוד ומסתכלים עליו בתפלותיו ועל התמדתו, ואם עושה כן הרי הוא מורה דרך וכר"מ ממש אף שאין לו שום תואר רשמי במשכורת, וכן יש בחורים בישיבה, שמפקירים עצמם לאחרים ומשמשים כדוגמא, ולדבריו הם רמי"ם ממש, אף שאין להם תואר רשמי ומשכורת, ולדבריו, זוכין לסייעתא דשמיא והצלחה מיוחדת עד שזוכים להיות גדולי תורה, ואמר שלעתיד לבוא נדע מי הם הת"ח שהקב"ה שש ושמח בהם.
ואכתוב עובדא ששמעתי מפי מו"ר הגה"צ ר' משה שניידער זצ"ל, [שאשתו הרבנית היתה יתומה מהעיר ראדין, והח"ח הקדוש אימץ אותה בביתו, וכשקיבל מכתב ממו"ר שמחפש שידוך עם אשה שתקריב כל חייה לתורה, הציע לו אותה ואירסה, והחופה נערכה בבית ה"חפץ חיים" זצ"ל]. וכששמע מו"ר זצ"ל שהקדוש ה"חפץ חיים" עומד לפתוח כולל ללימוד קדשים והוא יחזיק אותם, ובזה נפעל לביאת משיח צדקנו, השתומם ונסע אליו, ושאל שהרי מוטב שיקדיש הכסף הזה לעשרה אברכים שיסעו מעיר לעיר ומכפר לכפר ויפעלו בס"ד פלאות בחינוך הבנים ובנות ושמירת שבת, ותהא בזה מהפכה והקב"ה יחיש ביאת משיח צדקינו, ואז כבר ידאג הקדוש ברוך הוא שנדע היאך לנהוג בענין הקדשים, והח"ח זצ"ל נאנח ואמר, "אתה צודק שזוהי חובת השעה, אבל להקים כולל צריך, ואין מי שישא המשא, ואני מקוה בס"ד להצליח, ולכן החלטתי לעשות כן, משא"כ פעולות קירוב אף שחשובות מאד מאד, אבל אין זה מוטל עלי דוקא, ויש עוד מסוגלים לכך".
