Rav Valdenberg was asked about extraditing a criminal. He doesn't give the question a completely thorough treatment but just approaches the question based on the gemara in Niddah [61]:
הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא, אתו לקמיה דרבי טרפון אמרו ליה לטמרינן מר, אמר להו היכי נעביד, אי לא אטמרינכו חזו יתייכו אטמרינכו הא אמור רבנן האי לישנא בישא אף על גב דלקבולי לא מבעי מיחש ליה מבעי, זילו אתון טמרו נפשייכו.
There were certain Galileans about whom a rumor was spread that they killed a person. They came to R. Tarfon and said to him, 'Will the Master hide us?'
'How', he replied, 'should I act? Should I not hide you, they would see you. Should I hide you, I would be acting contrary to the statement of the Rabbis, "As to slander, though one should not believe it, one should take note of it" [and maybe you really committed murder - Rashi]. Go you and hide yourselves'.
So we see that Rebbe Tarfon was not willing to hide the criminal. The Rashba says that if there is דינא דמלכותא involved, then one should follow the law of the land and hand him over. Rav Valdenberg's approach very different from that of Rav Yisraeli. He asserted that we shouldn't give them over since we can try them in our own courts.
שו"ת ציץ אליעזר חלק יח סימן ב
בדין הסגרת יהודי לעם אחר הדורש להסגירו לידם - מכח הסכם הסגרה כדי לשופטו באשמת רצח.
בדין הסגרת יהודי לעם אחר הדורש להסגירו לידם - מכח הסכם הסגרה כדי לשופטו באשמת רצח.
ב"ה. י"א מרחשון תשמ"ח. ירושלים עיה"ק תובב"א. לכבוד הרב הגאון המהולל וכו' מוה"ר אליהו אבירז'ל שליט"א. רב שכונת גאולים, בקעה, והסביבה. וראש ישיבת צוף דב"ש.
יקבל בזה ההסכמה על ספרו שו"ת דברות אליהו ח"ג כמבוקשו. ולחיבת הקודש אכתוב בקצירת האומר מה שיש לדעתי להוסיף עוד על הבירור הנרחב שכותב כת"ר בסימן כ"ט בספרו בדין "הסגרת יהודי לעם אחר" [דבא עלה מכח ההלכה של תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, וכן אם מייחדים אותו כשבע בן בכרי וכו']. והוא זה.
הנה אחרי כל האריכות והבירור שכתב בזה כת"ר בטו"ט, החסיר בירור וליבון סוגיא נוספת בגמ' ומפרשיה, אשר להבהרתה השלכה גדולה ומיוחדת לנושא שדן בה, וכדיבורר.
א) במסכת נדה ד' ס"א ע"א איתא, הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא, אתו לקמיה דרבי טרפון אמרו ליה לטמרינן מר, אמר להו היכי נעביד, אי לא אטמרינכו חזו יתייכו אטמרינכו הא אמור רבנן האי לישנא בישא אף על גב דלקבולי לא מבעי מיחש ליה מבעי, זילו אתון טמרו נפשייכו.
והנה כשלעצמנו יכלנו לבאר דעתיה דרבי טרפון שמצד אחד לא רצה להחביאם, ומאידך לא רצה גם למוסרם בידים ויעץ להם שיחביאו את עצמם, דהוא זה מפני שהדורשים אותם להעמידם למשפט היו מהמלכות שחסו בצילם וחלה עליהם איפוא חוק המלכות.
וכדמצינו כיוצא בזה בשו"ת הרשב"א שהובא יוסף בטור חו"מ סוף סימן שפ"ח שהשיב שבדינא דמלכותא אפשר למסור לדין את הנאשם אף על פי שלא דנין כד"ת והביא ראיה מרבי אליעזר בר"ש בב"מ דף פ"ג דתפס גנבי בהרמנא דמלכא ועניש להו, וכן ר' ישמעאל ברבי יוסי (שם פ"ד), ואף על גב דא"ל ריב"ק חומץ בן יין וכו', וכן א"ל אליהו לרבי ישמעאל בר' יוסי, מ"מ לא נשוי להו כטועים גמורים בדינים מפורשים, אלא שמחמת חסידותן היה להם להמנע מלהעניש מה שלא חייבה תורה וכו' יעו"ש.
וכזה נהג איפוא רבי טרפון דלא רצה להחביאם מצד חק המלכות, ומאידך מנע את עצמו מחמת חסידותו גם למסרן בידים ויעץ להם שיחביא את עצמם.
ובדומה לזה מצינו שפסק בשו"ת מהר"ם שיק חחו"מ סי' נ' אודות אשה שנחשדה שנתנה לבעלה סם המות ומת כתוצאה מזה והיו לכך כמה אומדנות וקצת הודאה מצדה, ונשאל אם מותר למסרה כדי להעמידה למשפט. ובהסתמך ע"ד הרשב"א הנ"ל, ושכ"כ גם הריטב"א, השיב להלכה דמעיקרא דדינא מותר למוסרה. אבל משום מדת חסידות אין לגדולי ישראל להתאמץ ולהשתדל בכך, אבל אין למחות לאחרינא ומאן דעביד ומשתדל למוסרה כדין עביד דיש לו הרבה פוסקים לסמוך עליהם, ורק מ"מ עכ"פ אין לגדולי ישראל להשתדל בזה אלא להיות בשב ואל תעשה יעו"ש.
ואם היינו מפרשים כך לא היה מעובדא דר' טרפון כל ראיה שיכולים או צריכים להתנהג כך כשהמדובר בלמסור את הנאשם למדינה אחרת, באשר שבכה"ג הא לא חל עלינו חק המלכות ודינא דמלכותא בזה. ובדומה לזה כותב הגרש"ק ז"ל בשו"ת טוטו"ד מהדו"ק סימן קצ"ג דבברח ממדינתם לא חל עליו חיוב דדמ"ד, כי זה אינו רק בזמן היותו יושב בארצו יעו"ש.
אולם לא כן יוצא לנו דברי רבותינו גדולי המפרשים והפוסקים שפירשו בכאמור, אלא פירשו שמקרה כזה נעוץ ונובע או מעקרניות ההלכה, או מפני יראת המלכות, וכדיבואר.
וכזה נהג איפוא רבי טרפון דלא רצה להחביאם מצד חק המלכות, ומאידך מנע את עצמו מחמת חסידותו גם למסרן בידים ויעץ להם שיחביא את עצמם.
ובדומה לזה מצינו שפסק בשו"ת מהר"ם שיק חחו"מ סי' נ' אודות אשה שנחשדה שנתנה לבעלה סם המות ומת כתוצאה מזה והיו לכך כמה אומדנות וקצת הודאה מצדה, ונשאל אם מותר למסרה כדי להעמידה למשפט. ובהסתמך ע"ד הרשב"א הנ"ל, ושכ"כ גם הריטב"א, השיב להלכה דמעיקרא דדינא מותר למוסרה. אבל משום מדת חסידות אין לגדולי ישראל להתאמץ ולהשתדל בכך, אבל אין למחות לאחרינא ומאן דעביד ומשתדל למוסרה כדין עביד דיש לו הרבה פוסקים לסמוך עליהם, ורק מ"מ עכ"פ אין לגדולי ישראל להשתדל בזה אלא להיות בשב ואל תעשה יעו"ש.
ואם היינו מפרשים כך לא היה מעובדא דר' טרפון כל ראיה שיכולים או צריכים להתנהג כך כשהמדובר בלמסור את הנאשם למדינה אחרת, באשר שבכה"ג הא לא חל עלינו חק המלכות ודינא דמלכותא בזה. ובדומה לזה כותב הגרש"ק ז"ל בשו"ת טוטו"ד מהדו"ק סימן קצ"ג דבברח ממדינתם לא חל עליו חיוב דדמ"ד, כי זה אינו רק בזמן היותו יושב בארצו יעו"ש.
אולם לא כן יוצא לנו דברי רבותינו גדולי המפרשים והפוסקים שפירשו בכאמור, אלא פירשו שמקרה כזה נעוץ ונובע או מעקרניות ההלכה, או מפני יראת המלכות, וכדיבואר.
ב) בהנמקת סיבת הסירוב של רבי טרפון לאטמרינהו בהיות "דאמור רבנן האי לישנא בישא אף על גב דלקבולי לא מבעי מיחש ליה מבעי", נחלקו רש"י ותוס', רש"י מנמק, "בפני דשמא הרגתם ואסור להציל אתכם", ואילו התוס' בשם השאילתות מנמקים, מפני "דשמא הרגתם ואם אטמין אתכם חייבתם ראשי למלך".
יוצא איפוא דאליבא דרש"י שלא תולה הטעם דשמא ר"ט יסתכן עי"כ, אלא מנמק בסתמא מפני דאם באמת הרגתם אזי "אסור להציל אתכם", דהוא זה מפני שאז אסור להציל אתכם מדינא, ומפני הספק יעץ להו ר"ט שהם בעצמם ילכו ויתחבאו, ואילו אליבא דהתו', זה שאין להצילם הוא רק מפני פחד המלך העכומ"י, אבל אילולי מוראו אזי כן יש להטמינם ולהצילם, וגם משמע דרק מפני פחד כזה של "חייבתם ראשי למלך" אין להטמינם, אבל לא מפני פחד אחד שאיננו גובל עם מעין חיוב הראש כגון מפני פחד שכאשר יקרה מקרה שאנו נדרוש ממנו הסגרת פושע שגם כן לא יסגירו, וכדומה לזה.
ג) ישנם הרוצים להטות כוונת רש"י לאופן אחר, ולא נזכירהו כי לא משמע כן ומהוה חריגה מפשטות דברי רש"י ז"ל, וכ"כ המאירי בנדה שם דכוונת רש"י כנז'. מתחלה הוא מפרש כהתוס', דשמא הדבר אמת ואיני רוצה לסכן עצמי. ולאחר מיכן מוסיף המאירי וכותב, דגדולי הרבנים (הוא רש"י) מפרשים למיחש ליה מבעי, שמא הדבר אמת ואסור להשתדל בהצלתכם ע"ש. והיינו כנז' דס"ל לרש"י ז"ל דאם אמת אזי יש איסור מדינא להשתדל בהצלתם.
וכך ס"ל בכזאת הספר חסידים סימן תרפ"ג וז"ל: כתיב במשלי (כ"ו - י"ז) אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו, אך בורח רוצח אליך אל תקבלהו בין יהודי בין נכרי כמעשה דר' טרפון בנדה עכ"ל. ומבאר החיד"א ז"ל בפי' ברית עולם דנראה דכוונתו דרוצח ודאי אסור מדינא.
וכך ס"ל בכזאת הספר חסידים סימן תרפ"ג וז"ל: כתיב במשלי (כ"ו - י"ז) אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו, אך בורח רוצח אליך אל תקבלהו בין יהודי בין נכרי כמעשה דר' טרפון בנדה עכ"ל. ומבאר החיד"א ז"ל בפי' ברית עולם דנראה דכוונתו דרוצח ודאי אסור מדינא.
ד) ויתירה מזו מבאר החיד"א שם שהוא גם אליבא דהתוס', וזה שחייש ר' טרפון אליבא דידהו רק משום אימת מלכות, הוא מפני שהיה שם רק קול, אבל ברוצח ודאי יודו גם הם דאסור מדינא יעו"ש שיוצא כן מדבריו.
ואני מוצא חבר להחיד"א ז"ל בז, הוא המהרש"ל ז"ל, דיעוין בחכמת שלמה בנדה שם, דעל דיבור התוס' בשם השאילתות, כותב וז"ל: נ"ב, אין ראי' מכאן להציל ההורג אפילו בעת שבטלו דיני נפשות מ"מ אסור להציל. וכן יאבדו כל אויבי ה' וידינו אל תגע בהם אלא להכי שרי להציל דספק הוי וספק נפשות להקל, ועוד שמעמידים האדם על חזקת כשרותו ואימור בודאי לא הרג עכ"ל. הרי משמע מזה בהדיא שהמהרש"ל ז"ל פירש שגם התוס' יודו לרש"י שאסור להציל מדינא היכי שהרג בודאי, וביארו אחרת רק היכי שהדבר ספק, והיינו כעין מה שמפרש החיד"א הנ"ל בכוונת דברי הספר חסידים, וכן בכונת התוס'.
ועוד יעוין ברא"ש בנדה שם סי' ה' שכותב לתמוה על רש"י רק מכח זה, דמשום קול בעלמא יהא אסור להציל נפש? ע"ש. ומשמע דאבל ברוצח ודאי לא פליג הרא"ש ז"ל.
ואני מוצא חבר להחיד"א ז"ל בז, הוא המהרש"ל ז"ל, דיעוין בחכמת שלמה בנדה שם, דעל דיבור התוס' בשם השאילתות, כותב וז"ל: נ"ב, אין ראי' מכאן להציל ההורג אפילו בעת שבטלו דיני נפשות מ"מ אסור להציל. וכן יאבדו כל אויבי ה' וידינו אל תגע בהם אלא להכי שרי להציל דספק הוי וספק נפשות להקל, ועוד שמעמידים האדם על חזקת כשרותו ואימור בודאי לא הרג עכ"ל. הרי משמע מזה בהדיא שהמהרש"ל ז"ל פירש שגם התוס' יודו לרש"י שאסור להציל מדינא היכי שהרג בודאי, וביארו אחרת רק היכי שהדבר ספק, והיינו כעין מה שמפרש החיד"א הנ"ל בכוונת דברי הספר חסידים, וכן בכונת התוס'.
ועוד יעוין ברא"ש בנדה שם סי' ה' שכותב לתמוה על רש"י רק מכח זה, דמשום קול בעלמא יהא אסור להציל נפש? ע"ש. ומשמע דאבל ברוצח ודאי לא פליג הרא"ש ז"ל.
וכך ראיתי להגר"ש קלוגר ז"ל בהגהותיו ליו"ד סימן קנ"ז סעיף א' במסקנת דבריו, שכותב דמהרא"ש מוכח דבדבר ברור לכו"ע אסור להצילו. ולפני כן כותב הגרש"ק ז"ל בדבריו לפרש דלפירש"י מוכח בהדיא דאסור להטמינו אף שאין לו חשש לעצמו, אבל מתוס' לפי דעת השאילתות מוכח דדוקא אם אין לו אחריות לעצמו אז א"צ להטמינו אבל אם יש לו אחריות יש להטמינו, אך מוסיף עוד דאפ' אף לדבריהם המה חולקים רק בזה, דלפירש"י הוי איסור בדבר, ולהם ליכא איסור ואם רוצה יכול הוא להטמינו ולא שייך בזה לומר למיחוש מיהו בעי כיון דאף אם הוי כן ליכא איסור, אך גם הם מודים דאין חיוב להטמינו אף שמן הדין נתחייב מיתה שהרי אין לנו התראה עכשיו, ומכש"כ אם לא היה בעדים כשרים ע"פ דין מ"מ אין חייב להטמינו, ולרש"י אפילו איסור יש בדבר. ומסיים בלשון "ועדיין צ"ע בזה", אך ממה שמוסיף לאחר מיכן לבסוף הנז"ל בלשון "ועי' בהרא"ש שם מוכח דבדבר ברור לכו"ע אסור להצילו", משמע שלאחר שראה דבר הרא"ש בזה נטה הגרש"ק ז"ל להכריע כן להלכה דבדבר ברור אסור לכו"ע להצילו.
ועוד יעוין מ"ש בזה בשו"ת בית יעקב סימן ק"ז יעו"ש. וכן ראיתי אחרי רואי גם בשו"ת חות יאיר סימן קמ"ג שכותב ע"ד התוס' שכתבו בשם השאילתות פי' אחר מרש"י, דמכל מקום לא חלקו התוס' ולא תמהו על פי' רש"י ומקרא מלא במשלי כ"ח אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו ע"ש.
ועוד יעוין מ"ש בזה בשו"ת בית יעקב סימן ק"ז יעו"ש. וכן ראיתי אחרי רואי גם בשו"ת חות יאיר סימן קמ"ג שכותב ע"ד התוס' שכתבו בשם השאילתות פי' אחר מרש"י, דמכל מקום לא חלקו התוס' ולא תמהו על פי' רש"י ומקרא מלא במשלי כ"ח אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו ע"ש.
ה) והיכא שהמדובר כשישראל נחשד שהרג לנכרי, אין לכאורה מהנז"ל הוכחה ברורה שג"כ חל כל האמור והמבורר מזה לעיל בדברינו יעו"ש מ"ש בזה בחות יאיר שם.
אבל מפשטות דברי הגמ' בנדה שם לא משמע שהמדובר שהקלא שנפק על הבני גלילא הוא כשהרגו ישראל, ואפ"ה משום ישובו ותיקונו של עולם נאמר מה שנאמר ונתברר מה שנתברר.
כמו כן יעוין בשו"ת יעב"ץ ח"ב סימן ט' שכותב באמצע דבריו על נידונו שם, דאסור להצילו ממות בשום אופן אפילו בדרך היתר וגמ' ערוכה היא בנדה ד' ס"א ופירש"י. ומוסיף היעב"ץ וכותב, דאע"פ שלדעת התוס' אינו מוכח, מכל מקום לא נחלקו בזה שאסור להציל ההורג נפש מישראל יעו"ש, ומשמע מדבריו שפירש בפשטות שהמדובר בנדה שם הוא כשהרגו עכו"ם, וע"ז הוא שמחולקים רש"י ותוס', דלרש"י אסור להציל מדינא אפילו כשהרג עכו"ם ולהתוס' רק בהרג נפש מישראל אסור להציל מדינא.
כמו"כ מלשונו של הס' חסידים הנז' משמע לכאורה ג"כ דלא ס"ל לחלק בזה בין ישראל לעכו"ם, בין ברוצח בין בנרצח. יעוין בפי' משנת אברהם על הס' חסידים (כ"י פארמא) סימן קפ"א ע"ש.
ו) מאידך יש לציין גם גירסתו, או ד"ע, של ספר יעלזו חסידים מבעל פלא יועץ ז"ל, על הספר חסידים, וז"ל: כתיב אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו, אם בורח אליך רוצח או מי שמחויב מיתה למלכות בין יהודי בין נכרי אל תקבלנו פן תסתכן עכ"ל. יוצא לפי"ז כפי התוס', ושכל הטעם שלא יקבלנו ולא יחביאנו הוא רק פן יסתכן היות שמחויב מיתה למלכות, אבל אילולא כן שפיר יכול לקבלהו ולהסתירהו ולא למוסרו למלכות.
אך לא מתאים לפי"ז ההוכחה והאסמכתא מהפסוק במשלי, וגם לא הכתוב בזה בספר חסידים.
ז) הנה ראה ראינו כמה הלכתא גבירתא שיש ללמוד לנידון מסוגית הגמ' בנדה שהבאתי, וכמה שהרועים תלו כלי זיינם עליה.
וכדאי להוסיף גם זה, דזאת לדעת במקרה שהמדובר כשנדרש רק לשופטו לעונש מאסר בלבד, ולא למיתה, ואפילו כשהדבר מוטל בספק, אזי אין לזה בכלל שייכות לההיא דתנו לנו אחד מכם וכו', ולא לההיא דירושלמי דתרומות וכו' שמובאים בדברי כת"ר, ודן על פיהם לנידונו, ורשאים אז למוסרו לתועלת הרבים, וכדומה לזה, ובפרט כשהאשמה היא אמיתית, כאשר מצינו שהאריכו בבירור זה, והסיקו בכזאת להלכה בשו"ת ב"ח הישנות סימן מ"ג, וספר בית הלל על יו"ד סי' קנ"ז סק"ב, ובשו"ת ר' יצחק מפוזנא רבו של המג"א (הנדמ"ח) סימנים ל"ז ל"ח ושו"ת דברי רננה (הנדמ"ח) לרבי נתן נטע כהנא ז"ל אב"ד ור"מ דק"ק אוסטראה (שהיה מגאוני הדור בזמנם של הב"ח והט"ז) סימן נ"ד יעו"ש היטב.
והדברים עוד ארוכים, ובזה באתי בדברי האמורים רק כדי להשלים המערכה שכותב כת"ר בזה, ולתת לה גם פנים חדשות, למען לא יחסר המזג. ותן לחכם ויחכם עוד.
כו"ח לכבוד התורה ונושאי דגלה אליעזר יהודה וולדינברג
אבל מפשטות דברי הגמ' בנדה שם לא משמע שהמדובר שהקלא שנפק על הבני גלילא הוא כשהרגו ישראל, ואפ"ה משום ישובו ותיקונו של עולם נאמר מה שנאמר ונתברר מה שנתברר.
כמו כן יעוין בשו"ת יעב"ץ ח"ב סימן ט' שכותב באמצע דבריו על נידונו שם, דאסור להצילו ממות בשום אופן אפילו בדרך היתר וגמ' ערוכה היא בנדה ד' ס"א ופירש"י. ומוסיף היעב"ץ וכותב, דאע"פ שלדעת התוס' אינו מוכח, מכל מקום לא נחלקו בזה שאסור להציל ההורג נפש מישראל יעו"ש, ומשמע מדבריו שפירש בפשטות שהמדובר בנדה שם הוא כשהרגו עכו"ם, וע"ז הוא שמחולקים רש"י ותוס', דלרש"י אסור להציל מדינא אפילו כשהרג עכו"ם ולהתוס' רק בהרג נפש מישראל אסור להציל מדינא.
כמו"כ מלשונו של הס' חסידים הנז' משמע לכאורה ג"כ דלא ס"ל לחלק בזה בין ישראל לעכו"ם, בין ברוצח בין בנרצח. יעוין בפי' משנת אברהם על הס' חסידים (כ"י פארמא) סימן קפ"א ע"ש.
ו) מאידך יש לציין גם גירסתו, או ד"ע, של ספר יעלזו חסידים מבעל פלא יועץ ז"ל, על הספר חסידים, וז"ל: כתיב אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו, אם בורח אליך רוצח או מי שמחויב מיתה למלכות בין יהודי בין נכרי אל תקבלנו פן תסתכן עכ"ל. יוצא לפי"ז כפי התוס', ושכל הטעם שלא יקבלנו ולא יחביאנו הוא רק פן יסתכן היות שמחויב מיתה למלכות, אבל אילולא כן שפיר יכול לקבלהו ולהסתירהו ולא למוסרו למלכות.
אך לא מתאים לפי"ז ההוכחה והאסמכתא מהפסוק במשלי, וגם לא הכתוב בזה בספר חסידים.
ז) הנה ראה ראינו כמה הלכתא גבירתא שיש ללמוד לנידון מסוגית הגמ' בנדה שהבאתי, וכמה שהרועים תלו כלי זיינם עליה.
וכדאי להוסיף גם זה, דזאת לדעת במקרה שהמדובר כשנדרש רק לשופטו לעונש מאסר בלבד, ולא למיתה, ואפילו כשהדבר מוטל בספק, אזי אין לזה בכלל שייכות לההיא דתנו לנו אחד מכם וכו', ולא לההיא דירושלמי דתרומות וכו' שמובאים בדברי כת"ר, ודן על פיהם לנידונו, ורשאים אז למוסרו לתועלת הרבים, וכדומה לזה, ובפרט כשהאשמה היא אמיתית, כאשר מצינו שהאריכו בבירור זה, והסיקו בכזאת להלכה בשו"ת ב"ח הישנות סימן מ"ג, וספר בית הלל על יו"ד סי' קנ"ז סק"ב, ובשו"ת ר' יצחק מפוזנא רבו של המג"א (הנדמ"ח) סימנים ל"ז ל"ח ושו"ת דברי רננה (הנדמ"ח) לרבי נתן נטע כהנא ז"ל אב"ד ור"מ דק"ק אוסטראה (שהיה מגאוני הדור בזמנם של הב"ח והט"ז) סימן נ"ד יעו"ש היטב.
והדברים עוד ארוכים, ובזה באתי בדברי האמורים רק כדי להשלים המערכה שכותב כת"ר בזה, ולתת לה גם פנים חדשות, למען לא יחסר המזג. ותן לחכם ויחכם עוד.
כו"ח לכבוד התורה ונושאי דגלה אליעזר יהודה וולדינברג
