לע"נ מרת אסתר בת ר' שמואל
לע"נ ר' יואל בן ר' פינחס
Guide for the Perplexed, Part 3 45
Since many beasts were daily slaughtered in the holy place, the flesh cut in pieces and the entrails and the legs burnt and washed, the smell of the place would undoubtedly have been like the smell of slaughter-houses, if nothing had been done to counteract it. They were therefore commanded to burn incense there twice every day, in the morning and in the evening (Exod. 30:7, 8), in order to give the place and the garments of those who officiated there a pleasant odour. There is a well-known saying of our Sages, "In Jericho they could smell the incense" [burnt in the Temple]. This provision likewise tended to support the dignity of the Temple. If there had not been a good smell, let alone if there had been a stench, it would have produced in the minds of the people the reverse of respect; for our heart generally feels elevated in the presence of good odour, and is attracted by it, but it abhors and avoids bad smell.
Zohar
Guide for the Perplexed, Part 3 45
Since many beasts were daily slaughtered in the holy place, the flesh cut in pieces and the entrails and the legs burnt and washed, the smell of the place would undoubtedly have been like the smell of slaughter-houses, if nothing had been done to counteract it. They were therefore commanded to burn incense there twice every day, in the morning and in the evening (Exod. 30:7, 8), in order to give the place and the garments of those who officiated there a pleasant odour. There is a well-known saying of our Sages, "In Jericho they could smell the incense" [burnt in the Temple]. This provision likewise tended to support the dignity of the Temple. If there had not been a good smell, let alone if there had been a stench, it would have produced in the minds of the people the reverse of respect; for our heart generally feels elevated in the presence of good odour, and is attracted by it, but it abhors and avoids bad smell.
Zohar
Rabbi Shimon said: If men only knew how exalted the section dealing with] the incense-offering was in the eyes of the Holy One, blessed be He, they would take each single word and make it an ornament for their heads, like a crown of gold. And whoever, wishes to study it should examine it in every detail. And if he concentrates upon it every day, he will have a share both in this world and the world to come. Pestilence will disappear from him and from the world, and he will be delivered from all the [evil] judgments of this world, from evil powers, from the judgment of Gehinnom and from Judgment of the alien kingdom.
Meam Loez:
The incense also had another great advantage. It was an enlightened remedy to purify people from sin. Whoever smelled the fragrance of the incense when it was being burned on the altar would have thoughts of repentance. His heart would be purified of all evil thoughts and from the defilement of the Evil Urge. In this respect it was very much like the forehead-plate worn by the High Priest upon which God’s name was written. Whoever looked at it would experience great awe in his heart and would repent completely. The same was true of anyone who smelled the fragrance of the incense when it was being burned. This would break the power of the Other Side so that it could not speak evil against Israel.
This is why the incense altar was referred to as an altar, (mizbeach). [The word mizbeach comes from the Hebrew zevach, which denotes slaughter.] The incense altar was called a mizbeach even though no sacrifice was slaughtered on it because the incense had the power to break and subjugate the power of the Other Side. This place was called a mizbeach because it was a place where the Other Side was slaughtered.
Since the incense is so important, a person should be careful to read this chapter every day in the morning and the evening. He should not consider saying it difficult even though it might take a few moments since it brings great joy to God.
Tanchuma, Tesaveh 15
The Almighty said: Of all the sacrifices you offer, there is none dearer to Me than the ketoret [incense], for it comes not for any sin or transgression or guilt, but rather for joy, as it says, ‘Oil and incense gladden the heart’.See how beloved the ketoret is, for through it the plague ended. Aharon found the angel [of death] standing and destroying. He stayed opposite it and did not let it go. He said to Aharon: Let me go and carry out my mission. Aharon stopped it with the power of the ketoret.
In April 1992, Vendyl Jones and his team discovered 600 kilos of “reddish-brown organic substance” in a carefully sealed rock silo in another part of the Qumran cave complex. Subsequent analysis determined that this substance contained traces of at least eight of the eleven spices that were used in the manufacture of the ketoret.
In 1994, the incense spices were presented to the now late Rav Yehudah Getz, late Chief Rabbi of the Western Wall and Holy Places in Israel. A sample was also given to Hakham Ovadiah Yosef. Hakham Ovadiah had his own chemist analyze the mixture to confirm its organic nature. Then both Hakhamim requested that Vendyl Jones “burn” some of the incense for scientific purposes (not with fire but with hydrochloric acid). At their suggestion, he had the spices combined together with the sodom salt and karshina lye that was also found stored separately in the cave in Qumran.
The results were astonishing according to all accounts. Although the spices had lost some of their potency over the two millennia since their burial, it was still powerful. The residue of its fragrance lingered in the vicinity for several days following the experiment. Several people present reported that their hair and clothing retained the aroma. One account of the incident states:
“The aroma released from the spice compound during its processing was profuse and almost immediate. It initially saturated my hands as well as the clothes that I was wearing. Within a matter of minutes my laboratory and the surrounding area (for an area of several meters) was affected by the scent released from the spices... On the first day of processing, the aroma was so intense that I could almost taste it... Upon my return home that evening, the scent that had attached itself on my body and clothes was really apparent to both my wife and daughter. During the course of the week, the odor lessened slightly but was still noticeable in and around my lab. Within a few weeks the distinct aroma of the spices diminished to a freshness or cleanness of the air in my lab and the surrounding area. This aroma was in evidence, if even so slightly, for approximately two months”.
--------------
That being said - a kashya. The Braisa in Maseches Krisus says that the Ketores contained 368 portions [1,840 pounds] - שלש מאות ששים ושמונה מנים. One portion would be brought daily [half in the morning and half in the evening] and the three left over would be brought on Yom Kippur. [You know this if you read it daily in davening].
The question is that according to Torah law only a kezais [which is less that a מנה] is necessary. If so - on every Shabbos, only a kezais should have been brought, because burning more constitutes חילול שבת!! So more than three מנה's should have been left over??
Ahhhh - Rav Tzvi Pesach Frank [who is consistently given the moniker by Rav Ovadiah in his teshuvos "מופת הדור"] presented an answer of the Maharsham which he summarily rejected. Then he offered his own answer: What is brought in the context of the mitzvah is part of the mitzvah and thus דוחה שבת, even if it is not a critical component, such as the part of the foreskin that the mohel doesn't have to remove but doing so is a mitzvah and may be removed on Shabbos. This makes him wonder if all of the matza we eat on Leil Seder is part of the mitzvah. In Torah - one thought always leads us elsewhere, even to often unexpected places!
.
Bi-lashon Mofeis Ha-dor!:
שו"ת הר צבי אורח חיים א סימן ב
+/מתוכן הענינים/ שבט תשך+ ביאור בברייתא דפיטום הקטורת.
בכריתות (דף ו' ע"א): ת"ר קטורת היתה נעשית שס"ח מנה: שס"ה כנגד ימות החמה, שלשה מנין שמהן מכניס כהן גדול מלא חפניו ביום הכיפורים. והנה הגאון מהרש"ם זצ"ל בתשובותיו מביא שנשאל על שיטת רש"י זבחים (דף קט ע"ב) דשיעור פרס בשחרית ופרס בין הערביים דקטורת הוא רק מדרבנן ומדאורייתא סגי בכזית. א"כ הוה אסור להקטיר בשבת אלא שיעור כזית דהא חז"ל לא תקנו להקל על ד"ת, וא"כ איך קתני בברייתא דשלשה מנים יתירים, הא מכל שבתות השנה היה נשאר עד שיעור מנה. והגאון הנז' מתרץ בפשיטות ע"פ דברי הר"ן ריש פ"ב דביצה דבשבת ריבויא בשיעורא אסור מן התורה, אבל ביום טוב אסור מדרבנן וטעמא משום דדחויה היא אצל פקו"נ ולא הותרה לכן ריבויא אסור מה"ת, אבל ביום טוב שהותר בו אוכל נפש כל שבטורח אחד עושה תוספתו כמוהו. והנה ביומא (דף מו ע"ב) מבואר דבעבודה הותרה שבת ולא דחויה, וא"כ גם ריבוי בשיעורו אין בו איסור תורה לכו"ע אלא מדרבנן, וכיון דמדרבנן בעינן שיעור פרס שפיר הותר להקטיר גם בשבת שיעור פרס ולכן לא היה אלא שלשה מנין יתירים ולא קשה מידי, עכ"ד.
+/מתוכן הענינים/ שבט תשך+ ביאור בברייתא דפיטום הקטורת.
בכריתות (דף ו' ע"א): ת"ר קטורת היתה נעשית שס"ח מנה: שס"ה כנגד ימות החמה, שלשה מנין שמהן מכניס כהן גדול מלא חפניו ביום הכיפורים. והנה הגאון מהרש"ם זצ"ל בתשובותיו מביא שנשאל על שיטת רש"י זבחים (דף קט ע"ב) דשיעור פרס בשחרית ופרס בין הערביים דקטורת הוא רק מדרבנן ומדאורייתא סגי בכזית. א"כ הוה אסור להקטיר בשבת אלא שיעור כזית דהא חז"ל לא תקנו להקל על ד"ת, וא"כ איך קתני בברייתא דשלשה מנים יתירים, הא מכל שבתות השנה היה נשאר עד שיעור מנה. והגאון הנז' מתרץ בפשיטות ע"פ דברי הר"ן ריש פ"ב דביצה דבשבת ריבויא בשיעורא אסור מן התורה, אבל ביום טוב אסור מדרבנן וטעמא משום דדחויה היא אצל פקו"נ ולא הותרה לכן ריבויא אסור מה"ת, אבל ביום טוב שהותר בו אוכל נפש כל שבטורח אחד עושה תוספתו כמוהו. והנה ביומא (דף מו ע"ב) מבואר דבעבודה הותרה שבת ולא דחויה, וא"כ גם ריבוי בשיעורו אין בו איסור תורה לכו"ע אלא מדרבנן, וכיון דמדרבנן בעינן שיעור פרס שפיר הותר להקטיר גם בשבת שיעור פרס ולכן לא היה אלא שלשה מנין יתירים ולא קשה מידי, עכ"ד.
ולע"ד אין דבריו מספיקים לתרץ הקושיא על הברייתא דפיטום הקטורת. דהרי כל עיקר תירוצו על סמך ההיא דיומא (דף מו) דאמרו: שבת דהותרה בציבור סופו נמי דחייה, והנה כד נעיין לאו דכו"ע היא, ועכ"פ הלא יקשה למאן דס"ל דשבת הודחה בצבור ולא הותרה. וראיתי להגאון ר' יצחק אלחנן מקאוונא בספרו עין יצחק שמביא מסוגיא דשבת (דף קלב ע"ב): אלא אמר רב אשי היכי אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת וכו' הכא בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה. הנה רב אשי קאי לתרץ דברי רבא דאמר שבת חמירא מן צרעת, ואי נימא דעבודה הותרה בשבת וא"כ כש"כ צרעת דקילא מן שבת ודאי דהותרה בעבודה ולא בתורת דחייה, א"כ קשה מאי קאמר רב אשי על זה דלכן צרעת אינו דוחה עבודה אף דלא שייך גברא לא חזי משום דלא הוי בעידנא הא בהותרה לא בעינן בעידנא וכמוש"כ בשאג"א (סימן כ"ט) דמה"ט כלאים בבגדי כהונה אישתרי אף שלא בשעת עבודה משום דכלאים בבגדי כהונה הותרו ולא דחויה ובהותרה לא בעינן בעידנא, ומוכח דסוגיא דשבת ס"ל דשבת גבי עבודה לא הותרה אלא דחויה ורב אשי דהוא בתראה מסתמא דהלכתא כוותיה. ולפ"ז הדרה קושיא לדוכתא דאמאי אמרינן גבי קטורת דנותר רק שלשה מנין והא משבתות השנה אם לא הקריבו רק כזית בכל הקטרה כדין תורה הו"ל למימר דנותרו קרוב לארבעה מנין.
והנלענ"ד בישוב קושיא זו דבברייתא דפיטום הקטורת, בהקדם ההיא דשבת (דף קלג) דת"ר: המל כל זמן שהוא עוסק במילה (בשבת) חוזר בין על הציצין המעכבין את המילה בין על ציצין שאין מעכבין את המילה, פירש, על ציצין המעכבין את המילה חוזר, על שאין מעכבין את המילה אינו חוזר, דלכאורה קשה כקושיא הנ"ל, דגם בדלא פירש אמאי חוזר על ציצין שאין מעכבין ולמה ידחו את השבת אחרי שכבר קיים מצות מילה. אלא עכצ"ל שכל שעוסק במצות עשה שדוחה את השבת גומר גם ההידורין שאינם דוחים את השבת, וכמוש"כ שם רש"י ד"ה כל זמן: דכולא חדא מילתא היא, והרי ניתנה שבת לדחות אצלה. ולפ"ז גם במעשה דהקטרת הקטורת אף דמקטיר יותר משיעור שחייבה תורה אבל מכיון שניתנה קטורת לדחות את השבת - התוספת שהוא מוסיף להידור מצוה לא הוי חילול שבת, ומכש"כ דבמעשה אחד הוא מקטיר את התוספת עם העיקר וגם התוספת נכללת יחד עם המצוה שכבר דחתה שבת. ומעתה אין אנו צריכים לתירוצו של הגאון מהרש"ם דהטעם הוא משום דהותרה קטורת ולכן אינו חייב על ריבוי השיעור, אלא אפילו למ"ד דדחויה היא נמי שריא דהתוספת אינה חילול שבת בפני עצמה אלא שהשבת כבר נדחה מפני עיקר חיוב דאורייתא של הקטרה, וממילא נדחית שבת גם בפני התוספת.
ובהאי ענינא נסתפקתי באכילת מצה בליל ראשון של פסח דשיעורא הוא בכזית, אי אוכל יותר מכשיעור אי גם התוספת על יותר מכזית נכנס בכלל מצות עשה דבערב תאכלו מצות. ולפו"ר רציתי להוכיח מההיא דפסחים (דף קז ע"ב): רבא הוי שתי חמרא כולא מעלי יומא דפסחא כי היכי דנגרריה לליביה דניכול מצה טפי לאורתא. ולכאורה תמוה מה תועלת יוצא מזה שיאכל טפי מכיון דשיעור אכילת מצה הוא בכזית ולמה יהדר לאכול מצה טפי, אלא משמע דכשאוכל טפי גם התוספות על השיעור נכנס בכלל מצות עשה דאכילת מצה. אולם אחרי העיון יש לפקפק בהוכחה זו דהא בריש ערבי פסחים תנן: ערב פסח סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך ופירש"י: כדי שיאכל מצה של מצוה לתיאבון משום הידור מצוה. ומכיון דבמצות עשה דאכילה יש הידור לאכול לתיאבון א"כ י"ל דלא נתכוין רבא לאכול הרבה אלא רצה לקיים מצות אכילת הכזית בהידור, ומדוייק מאד לשון הגמרא: כי היכי דנגרריה לליביה דניכול מצה טפי, כלומר לא שיאכל טפי אלא דנגרריה לליביה טפי ויאכל הכזית בתיאבון. אך בברכות (דף לה ע"ב) יש קצת שינוי לשון דבפסחים הגירסא דניכול אפשר לפרש דרצה דנגרריה ליביה שיהיה לו תיאבון לאכול הרבה אבל לא שיאכל באמת הרבה רק שיהא תאב הרבה, אבל בברכות גרסינן: וניכול מצה טפי, משמע דרצה שיאכל טפי, ומזה יש משמעות דאכילת יותר מכשיעור נעשה חלק מגוף המצוה.
שוב ראיתי בשדי חמד (אסיפת דינים מערכת חמץ ומצה סי' י"ד סוף אות י') שמביא בשם מהר"ל מפראג שבספר גבורות ד' (פרק מ"ח) כתב דהגם שמקיים המצוה דבערב תאכלו מצות בכזית, מ"מ אם אוכל יותר מקיים ג"כ מצוה וכו', ע"כ. אלא דא"כ יקשה על דבריו מתוס' קדושין (דף לח ע"א) שמתרצים קושית הירושלמי שהקשה אמאי לא אכלו מצות בליל פסח משום איסור חדש דהו"ל למימר עשה דוחה ל"ת דחדש, ותרצו דאסרו משום גזירה כזית ראשון אטו כזית שני, ולפמש"כ מהר"ל, הרי כזית שני ג"כ מכלל המצוה ושוב נאמר עשה דוחה ל"ת. אבל כד נעיין זה לא קשה, דגזרו על כזית שני שמא יאכלנו בסעודה שניה ובהפסק מכזית הראשון שכבר יצא ידי חובתו שוב אין מצוה באכילה שניה שאינה מצורפת לאכילת מצוה.
