Rabbi Sinai Adler Shlita [the Rav of Mevasseret Tzion] discusses the following question:
It is possible to connect the hot plate to a timer ("Shabbos clock") which will switch it on during Shabbos. Is it permissible to place a pot on the unit when it is switched off, so that at a later hour the food will be heated automatically?
We will present his answer. Then we will see the teshvua of the Har Tzvi who forbids it and Chacham Ovadiah who permits it [with ASTOUNDING bekiyus as always]. Kedai to learn everything inside!!!
The Trumat HaDeshen (66) writes;
"It is not permissible for a Jew... to place the cholent on the stove, and the (non-Jewish) servant will afterwards light the stove. This is (comparable to the case of) 'one brings the pot and one lights the fire' where the first one is not punished but it is prohibited (rabbinically).... This is comparable to what is written in the Mordechai in the first chapter of Shabbat, that it is forbidden to leave food in the courtyard before a non-Jew if it is known that the non-Jew will definitely take it out (and transfer it to another domain, which is prohibited on Shabbat). "
The passage in the Mordechai is as follows:
"The Riva ruled that (it is only permissible to place objects in the courtyard) in the case of foods which can be eaten in the courtyard. However, it is prohibited to place things which are normally transported from place to place, even according to Bait Hillel. Beit Hillel only permits this when it is done before Shabbat, so that the object is not in the Jew's domain before Shabbat.... On Shabbat it is forbidden, as it appears that the non-Jew is transporting (it) as an agent of the Jew." (Mordechai, Shab. 1,253)
Since the reason for this prohibition is that the non-Jew appears to be an agent for the Jew, it only applies to a human agent. In the case of an automatic action, controlled by a pre-set clock, there would be no reason to forbid it. The first case quoted by the Trumat Hadeshen, that of 'one brings the pot and one lights the fire', is also not relevant to our case. The Beit Efraim (quoted in Shaarei Tshuva, 253,24) points out that in that case the fire is lit by a Jew. In such a case, the first Jew is indirectly responsible for the actions of the second. (cf. Tosafot, Shab. 3a, s.v. "Lava"). Therefore, it is permissible to place a pot on the hot plate when it is not operating.
However, the Har Tzvi (OH 1,136) disagrees.
"If, on Shabbat, one places a pot on an electric stove which will later operate automatically without any human action, it is comparable to a case of placing a pot in a location where the fire will eventually be present... which is a Torah prohibition according to the Tosafot in Sanhedrin (Via, s.v. "Sof Chama"). In this case, where the current is already present when he brings the pot to the stove, and it will enter the stove automatically..., it is comparable to bringing the pot to the fire, which is a Torah prohibition.... In the case of the Trumat HaDeshen, there is no Torah prohibition... because the fire is not yet existent. The fire of the wood that the non-Jew lit afterwards was not existent when the pot was placed (on the stove). In our case, however, the electric current may be considered to be already existent, and it is destined to enter the stove on its own through the operation of the automatic timer."
This conclusion appears to be unwarranted. It is clear that the electric current which is obtained from the general grid is produced at precisely the second that it is being used. Hence, the current that will eventually activate the stove does not exist at all at the time that the pot is placed on it.[5] This is also the conclusion of the Chazon Ish (Shab., 38,3). He raises the problem of the rabbinic prohibition of placing foods on a stove on Shabbat. Since at the time of the placing of the pot, the hot plate is cold, there is no reason to see this as "resembling cooking". Cooking is never done without heat. Hence, if there is no problem of leaving and replacing, as explained above, there is also no problem of placing.
We will present his answer. Then we will see the teshvua of the Har Tzvi who forbids it and Chacham Ovadiah who permits it [with ASTOUNDING bekiyus as always]. Kedai to learn everything inside!!!
The Trumat HaDeshen (66) writes;
"It is not permissible for a Jew... to place the cholent on the stove, and the (non-Jewish) servant will afterwards light the stove. This is (comparable to the case of) 'one brings the pot and one lights the fire' where the first one is not punished but it is prohibited (rabbinically).... This is comparable to what is written in the Mordechai in the first chapter of Shabbat, that it is forbidden to leave food in the courtyard before a non-Jew if it is known that the non-Jew will definitely take it out (and transfer it to another domain, which is prohibited on Shabbat). "
The passage in the Mordechai is as follows:
"The Riva ruled that (it is only permissible to place objects in the courtyard) in the case of foods which can be eaten in the courtyard. However, it is prohibited to place things which are normally transported from place to place, even according to Bait Hillel. Beit Hillel only permits this when it is done before Shabbat, so that the object is not in the Jew's domain before Shabbat.... On Shabbat it is forbidden, as it appears that the non-Jew is transporting (it) as an agent of the Jew." (Mordechai, Shab. 1,253)
Since the reason for this prohibition is that the non-Jew appears to be an agent for the Jew, it only applies to a human agent. In the case of an automatic action, controlled by a pre-set clock, there would be no reason to forbid it. The first case quoted by the Trumat Hadeshen, that of 'one brings the pot and one lights the fire', is also not relevant to our case. The Beit Efraim (quoted in Shaarei Tshuva, 253,24) points out that in that case the fire is lit by a Jew. In such a case, the first Jew is indirectly responsible for the actions of the second. (cf. Tosafot, Shab. 3a, s.v. "Lava"). Therefore, it is permissible to place a pot on the hot plate when it is not operating.
However, the Har Tzvi (OH 1,136) disagrees.
"If, on Shabbat, one places a pot on an electric stove which will later operate automatically without any human action, it is comparable to a case of placing a pot in a location where the fire will eventually be present... which is a Torah prohibition according to the Tosafot in Sanhedrin (Via, s.v. "Sof Chama"). In this case, where the current is already present when he brings the pot to the stove, and it will enter the stove automatically..., it is comparable to bringing the pot to the fire, which is a Torah prohibition.... In the case of the Trumat HaDeshen, there is no Torah prohibition... because the fire is not yet existent. The fire of the wood that the non-Jew lit afterwards was not existent when the pot was placed (on the stove). In our case, however, the electric current may be considered to be already existent, and it is destined to enter the stove on its own through the operation of the automatic timer."
This conclusion appears to be unwarranted. It is clear that the electric current which is obtained from the general grid is produced at precisely the second that it is being used. Hence, the current that will eventually activate the stove does not exist at all at the time that the pot is placed on it.[5] This is also the conclusion of the Chazon Ish (Shab., 38,3). He raises the problem of the rabbinic prohibition of placing foods on a stove on Shabbat. Since at the time of the placing of the pot, the hot plate is cold, there is no reason to see this as "resembling cooking". Cooking is never done without heat. Hence, if there is no problem of leaving and replacing, as explained above, there is also no problem of placing.
שו"ת הר צבי אורח חיים א סימן קלו
ואשר לשאלתו שהניח בשבת קדירה עם מרק מבושל על התנור החשמלי בזמן שהיה מכובה ואח"כ נדלק ממילא ע"י השעון האוטומטי אם מותר לאכול את המרק. הנה לא נתבאר בשאלתו אם המרק היה חם בשעה שנתן על התנור החשמלי, או היה קר, שבמרק קר ודאי שאסור לעשות כן בשבת, ודומה למה שכתב הרמ"א (סימן רנג סעיף ה) שאסור לשים על התנור לפני שהוסק ואח"כ יוסק התנור ע"י נכרי. ומקורו בתרומת הדשן (סימן סו) וכתב שם הטעם (והובא במג"א שם ס"ק מא) משום דהוי כאחד נותן את הקדירה ואחד נותן את האור דפטור אבל אסור. ובנדון דידן נמי, זה שהשעון מדליק אח"כ את התנור הוי כהוסק אח"כ ע"י נכרי שאסור. אלא שלענין לאסור את התבשיל יעוין בספר בית אפרים (או"ח סימן כא) שנשאל כעין זה, בדבר קפה מבושל צונן שהעמידה המשרתת בשבת על תנור בית החורף קודם שהסיק הא"י אם מותר לשתותו, והביא שם דברי התה"ד שהובא ברמ"א הנ"ל, וכתב ע"ז שהדבר צ"ע, דאפילו תימא דשם פטור אבל אסור, ע"כ דמיירי בגוונא שזה שנותן את הקדירה יודע שזה יבוא אח"כ ויצית האור לבשלה וע"מ כן הוא עושה, דאל"כ פשיטא שאין כאן מקום איסור כלל במה שלקח קדרה צוננת והעמיד במקום זה וכו', והלכך פטור אבל אסור, כיון שזה הנותן האור הוא ישראל ועביד איסורא, א"כ זה הנותן הקדרה הוא מסייע ידי עוברי עבירה ולכן אסור לכתחילה עכ"פ, משא"כ בנ"ד דהנכרי הוא המסיק ונותן האור וברשות קעביד דהכל חולין אצל הצינה, וא"כ ישראל זה שמעמיד הקדרה במקום היתר, אעפ"י שיודע שהנכרי יבוא ויסיק ויהיה כאן בישול, מ"מ בשעת העמדה לאו מידי קעביד, ולא שייך כאן לומר דפטור אבל אסור משום דמסייע וכו', ובסוף מסיק שאף שראיית התה"ד תמוהה, מ"מ אין כדאי לפקפק בדבר אשר יצא מפי גאון כמותו, ואחריו החזיק רמ"א. ומ"מ בדיעבד התיר שם לשתות את הקפה. אלא שבתשובה הנ"ל של הבית אפרים היו שם עוד צירופים להיתר, שהישראל שהעמיד את הקפה על התנור אעפ"י שדעתו היה שיסיק הנכרי ויחומם התבשיל, מ"מ לא היה דעתו שיבוא לידי בישול, ולכן בנ"ד אם היה דעת הנותן על התנור שיבוא אח"כ לידי בישול אפשר שגם הבית אפרים לא היה מתיר.
אולם אם המרק שהניח על התנור החשמלי היה חם ואחר שנצטנן הודלק ע"י השעון, לכאורה יש לצדד להתירא עפ"י מש"כ הגאון רע"א (סימן שיח, על המג"א ס"ק יא) שכתב שם: והוי יודע שכל דינים דאסורים משום בישול אפילו ליתן על הכירה או התנור קודם היסק אסור, וכתב על זה הגרעק"א: אבל ליתן על הכירה קודם ההיסק תבשיל לח בעודו רותח ואחר שיצטנן יסיק הנכרי הכירה, י"ל דשרי לכתחילה דהא דאחד נותן את המים ואחד נותן האור הראשון אסור - מדרבנן כיון דאלו האור שם דאז היה חייב משום מבשל, אבל בזה דבעידנא דנותן שם, אף אם היה שם היה מותר דאין בשול אחר בשול, ולאחר שיצטנן לא עביד מידי.
וכל זה בהנחה שבהעמדת קדירה על התנור החשמלי אין בה סרך איסור של תורה אלא איסור מדרבנן כמו באחד שנתן את המים ואחד נותן את האור שפטור אבל אסור, אבל יש לדון שהעמדת קדירה ע"ג התנור החשמלי בשבת, כיון שבודאי ידלק אח"כ מעצמו, מבלי שיהא צורך בפעולה - דליהוי כמעמיד קדרה בשבת במקום שסוף אש לבוא, וכבר כתבתי במקום אחר שמעמיד קדרה בשבת במקום שסוף אש לבוא דיהא בו איסור של תורה עפ"י מה שכתבו התוס' סנהדרין (דף עז, ד"ה סוף חמה) לענין נזקין וחיוב מיתה, שאם כפתו בפנים והביאו במקום שסוף חמה לבוא דחייב למ"ד אשו משום חציו. והרי מבואר בב"ק (דף ס) בלבה ולבתה הרוח ואין בלבויו כדי ללבות פטור, ופריך בגמרא: מ"ש מזורה ורוח מסייעתו דחייב ומשני רב אשי: לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא. הרי אף מה שלענין היזק פטור, לענין שבת הוי כעושה מלאכה, א"כ ק"ו במקרב הדבר אצל האש דלענין מזיק חייב כ"ש לענין שבת. ואינו דומה לנדון של התה"ד דעדיין צריך לפעולה נוספת של אדם להדלקת האש, ואעפ"י שבתוס' ב"ק (דף נו ע"א, ד"ה אילימא) מבואר שגם בכפתו בפנים והביאו בחוץ לפני ארי דחייב אף על גב דגם שם צריך לפעולת הארי, מ"מ יש לחלק בין אדם שהוא בן בחירה לבין ארי שאינו בן בחירה, ובודאי הוא טורף והוי ברי היזקא. עכ"פ בנ"ד שהוא מקרב את הקדרה לאש החשמל שהזרם כבר נמצא ויבוא מאליו אל התנור, יש לדון דהוי מעמיד קדרה בשבת במקום שסוף אש לבוא, והוי כמקרב הקדירה אל האש דיהא בו איסור של תורה.
ויש לעיין בזה עפ"י דברי התוס' סנהדרין (דף עז) וב"ק (דף נו), שהקשו על דין זה שמקרב הדבר אצל האש חייב, מהא דהשיך את הנחש וכו', ותירצו דשאני התם שהארס עדיין אינו בעולם. ולפי"ז י"ל בדינו של התה"ד, שלכן אינו חייב המניח על התנור מטעם מקרב הדבר אצל האש, משום שהאש עדיין אינה בעולם, שהאש של העצים שהגוי הדליק אח"כ עדיין לא היתה בעולם בשעת הנחת התבשיל, משא"כ בנ"ד לענין תנור חשמלי, אפשר לומר שזרם החשמל כבר ישנו בעולם וע"י השעון האוטומטי סופו להגיע מאליו אל התנור.
שו"ת יביע אומר חלק י - אורח חיים סימן כו
נשאלתי, תבשיל שרובו רוטב ומרק שנצטנן, האם מותר ליתנו על פלאטה של שבת בעודה כבויה, ונדלקת אח"כ ע"י שעון שבת, כעבור שעה, לחמם המאכל בחום שהיד סולדת בו.
תשובה. בחזון איש (סי' לח סק"ב) כתב, דמשום גרם בישול ליכא בהכי, אף שסוף חום לבוא, דגרמא לא אסרה תורה בשבת בכל המלאכות, כדאיתא בשבת (קכ ב) לא תעשה כל מלאכה, עשייה הוא דאסור, הא גרמא שרי. וזה נקרא גרמא, ואפילו איסור דרבנן ליכא. ומיהו לפי מ"ש המרדכי (פרק כל כתבי) בשם רבינו יואל שלא התירו גרם כיבוי אלא במקום הפסד, וכן פסק הרמ"א (סי' שלד סעיף כב), ה"נ בכל המלאכות אסור גרמא בלא הפסד, ובלא"ה יש לאסור בנ"ד משום דין שהיה ע"ג כירה ותנור בשבת, שהרי אסרו גם חזרה באינה גרופה שמא יחתה בגחלים, ואפילו בדיעבד שכבר העמיד הקדרה חייב להסירה ולסלקה, שכל שנמצאת הקדרה בשבת באופן שאסרו חכמים משום גזרה דשמא יחתה, אסור, שאין האיסור תלוי במעשה העמדה של הקדרה, אלא כל שנמצאת הקדרה על הכירה בשבת אסור, שלעולם היא בגזרת שמא יחתה. ע"כ. והנה מ"ש שמה שנעשה ע"י שעון שבת, ומניח הקדרה קודם הפעלת השעון, נחשב גרמא בעלמא, מבואר כיו"ב גם בשואל ומשיב תנינא ח"א (סי' ה), שההדלקה ע"י שעון שבת חשיבא גרמא, וקי"ל עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי. וכ"כ המהר"ם שיק (חאו"ח סי' קנז) ד"ה אמנם לדינא. ע"ש. וזהו ע"פ מ"ש בשו"ת זרע אמת (חאו"ח סי' מד), וז"ל: אכן פשר דבר זה נראה דהיכא דלא עביד מעשה איסור בשעת המלאכה, רק שעשה איזה מעשה, ולאחר זמן ע"י אותו מעשה גרם שתיעשה מלאכה מאליה, כגון ענין מחיצת הכלים המלאים מים בפני הדליקה, זוהי גרמא המותרת אף לענין שבת, דעשיה הוא דאסור הא גרמא שרי, אבל כשעושה המלאכה עצמה, אף על פי שהמלאכה נעשית ע"י סיוע דבר אחר, כגון זורה ורוח מסייעתו, אף שא"א למלאכה שתיעשה אלא ע"י סיוע הרוח, חייב וכו'. ע"כ. נמצא שכל שאין המלאכה נעשית מיד, אלא לאחר זמן פעולתו, כמו בענין מחיצת הכלים שמלאים מים, שרק אחר שתגיע שם הדליקה נגרם הכיבוי, נחשב גרמא. והוא הדין לנ"ד. וכ"כ הגאון פני יהושע (ביצה כב א). וכ"כ בשו"ת כתב סופר (סי' נה), והגר"ח פלאג'י בשו"ת לב חיים ח"ב (סי' קפח) בד"ה אלא. וע"ע בשו"ת תשורת שי ח"א (סי' תקעח) שכתב להסכים לד' הגאון מהרש"ם שסמך על דברי הרב זרע אמת הנ"ל להקל. ע"ש. ודלא כמ"ש בשו"ת בן יהודה (סי' קנא), שבשעון שבת שמדליק בשבת ע"י פעולתו מע"ש, לכ"ע חייב חטאת, ולא חשיב גרמא, וע"ע בשו"ת בית שלמה (חיו"ד ח"ב סי' קכב). ע"ש. שאין כן דעת הפוסקים הנ"ל. וכן מבואר כדברינו בשו"ת דברי מרדכי פרידבורג (סי' כב אות כט). ובשו"ת הרב"ז (סי' קלו אות ה). וע"ע בשו"ת בית יצחק (חאו"ח סי' נז), ובשו"ת אבני חפץ (סי' כו), ובשו"ת אבן יקרה תליתאה (ס"ס פה), ובשו"ת זקן אהרן וואלקין ח"ב (סי' טו), ובשו"ת תורת יקותיאל (סי' סט). ע"ש. וכן העלה בשו"ת באר משה ח"ו (בקונטרס החשמל סי' לח), וכתב שהראשון שאסר להתקין השעון מע"ש להדליק ולכבות הוא הגאון בעל "בן יהודה", ולא נתקבלה הוראתו. (ובסוף דבריו ציין למש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ג סי' יז). וע' בשו"ת הר צבי (סי' קלד) בד"ה ומידי עברי, שהביא דברי הגאב"ד דברודי בשו"ת מחזה אברהם (סי' מא), שכתב לחדש, שבמלאכת הבערה גם גרמא אסור, משום דהא דקי"ל גרם מלאכה בשבת שרי, היינו משום דכתיב לא תעשה כל מלאכה, עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי, כדאיתא בשבת (קכ ב), אבל הבערה נפקא לן מדכתיב לא תבערו אש, משמע נמי ע"י גרמא. ורצה להביא ראיה היפך דבריו מהירושלמי (שבת פ"ה ה"ה), ושוב דחה ראיתו. ע"ש. אולם בשו"ת אחיעזר ח"ג (סי' ס) סוף ד"ה אולם, הביא דברי המחזה אברהם הנ"ל, וכתב, וכל זה אינו אלא לפלפולא, אבל להלכה בודאי שאין חילוק בין הבערה לשאר מלאכות. ע"ש. וכן מבואר בשו"ת חתם סופר (חאה"ע סי' כ) בד"ה והנה להרמב"ם, שמלאכת הבערה, לדידן דקי"ל הבערה לחלק יצאת, הויא כשאר מלאכות שבת דדרשינן בהו (בשבת קכ ב) לא תעשה כל מלאכה, עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי. ע"ש. וכן מוכח בשו"ת כתב סופר (חאו"ח סי' נה) בד"ה ואפשר. ע"ש. גם השואל ומשיב תנינא (ח"א סי' ה) בתשובה להמהר"ם שיק כתב וז"ל: אמנם נראה שגם גרם הדלקה שרי, וכדאמרינן בשבת (קכ ב) עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי, ואף הדלקה שהיא מלאכה, עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי. וכן מוכח בירושלמי (פ"ב דשבת ה"א). וכן יש לפרש כוונת הנימוקי יוסף (סוף פ"ב דב"ק) גבי אשו משום חציו. בתירוצו דמה שנדלק מכחו בשבת הוי רק גרמא ושרי. כן נ"ל ברור. ע"ש. וכן מוכח בברכי יוסף (סי' רנה סק"א). ע"ש. וכ"כ המשנה ברורה בביאור הלכה (סוף סי' שלד) וז"ל: דגרם כיבוי מותר, לאו דוקא כיבוי דהוי מלאכה שא"צ לגופה, אלא אפילו בכל מלאכות גרמא שרי. ע"כ. וכ"כ הגרש"ז אוירבך בשו"ת מנחת שלמה ח"ב (סי' כו, א) בד"ה אולם, שאין נראה כלל להלכה חידוש דין זה של המחזה אברהם, לחלק בין הבערה לשאר מלאכות, בענין גרמא. ואיפכא מצינו בשו"ת חתם סופר (חאה"ע סי' כ). ושכן מוכח להדיא מדברי הר"ח (שבת קכ א) וכו'. ע"ש. וכן מבואר במאירי שבת (קכ א) בד"ה והמשנה השלישית. ע"ש. וכן דעת האחרונים, ודלא כהמחזה אברהם. (וע' בשו"ת מנחת יצחק ח"ב (סי' טז סוף אות ג ואות טז, ובחלק ד סי' כו אות יז). ובשו"ת ציץ אליעזר ח"א (סי' כ פרק ח אות ג). ובשו"ת בצל החכמה ח"ב (סי' לב אות א). ע"ש). ואודות מ"ש החזו"א בגזירת שמא יחתה, הנה בפלאטה של שבת, או בתנור שהסירו את כפתוריו, שאי אפשר לשנות דרגת החום, לא שייך שמא יחתה, שהרי אי אפשר להעלות מדת החום שלה. וכן כתב הגאון מופת הדור הגרצ"פ פראנק בתשובה שהובאה בירחון קול תורה (אייר תשכ"ג), ושוב נדפסה בחיבורו שו"ת הר צבי (חאו"ח סי' קלו). וכ"כ בספר תולדות זאב על שבת ח"ב (עמוד רלד). ע"ש. וכן פסק להתיר בשו"ת ישכיל עבדי ח"ז (חאו"ח סי' כח אות ח). ויש עוד סברא נוספת להתיר לגבי חשמל, כמ"ש הגאון המובהק רבי יוסף גרשון הורביץ בספר גידולי ציון חלק ט (סי' יא), שעד כאן לא גזרו חז"ל גזרת שמא יחתה בגחלים, אלא בכירה של גחלים, לפי שדרך הגחלים לדעוך קימעא קימעא במשך הזמן, ואינן נשארות בתמידות באותו מצב של חום כבראשונה. ולכן חששו פן יראה שהן עוממות והולכות, וישכח ויחתה בגחלים להבעירן, אבל פלאטה חשמלית שנשארת תמיד באותו מצב של החום במדה שוה, אין מקום לגזרת חז"ל שגזרו שמא יחתה, אפילו אם ניתן להגביה מדת החום בשבת. ע"ש. והסכים עמו רב אחאי גאון בשו"ת ציץ אליעזר ח"ז (סי' טז אות ג). ע"ש.
ב) נשאר לנו לדון בדין גרמא שלא במקום הפסד, והנה המרדכי (בפרק כל כתבי סי' שצט) כתב, פירש רבינו תם שאין הלכה כר' יוסי שאוסר גרם כיבוי אלא הלכה כר"ש בן ננס שמתיר, משום דרב יהודה קאי כוותיה. וכ"כ ראבי"ה. והרב ר' קלונימוס בשם הרב ר' יום טוב התיר ביום טוב לתת סכין בנר של שעוה למנוע הדלקתה, שאינו אלא גרם כיבוי דשרי, אבל הרב ר' יואל אוסר גרם כיבוי שלא במקום הפסד, (שדוקא בדליקה התירו, משום דאי לא שרית ליה אתי לכבויי). ע"כ. והובא בדרכי משה (סי' שלד אות ה). אולם בשו"ת זרע אמת (חאו"ח סי' מד דף נג ע"ד) כתב, שאע"פ שהרמ"א (סי' שלד סכ"ב) פסק דגרם כיבוי שרי דוקא במקום פסידא (מרדכי), הרי המרדכי עצמו הביא מחלוקת בזה, ומדברי הרא"ש (ביצה כב א) מוכח דס"ל שאפילו שלא במקום פסידא מותר. [וכ"כ המג"א (סי' תקיד סק"ז), להוכיח במישור, שלדעת הרא"ש גרם כיבוי מותר אפילו שלא במקום פסידא. וכ"כ הקרבן נתנאל (ביצה כב. אות ס). וע"ע בשו"ת דברי מרדכי פרידבורג (סי' כב), ובשו"ת פעולת צדיק ח"ב (סי' פד). ע"ש]. וכן נראה מפשט הסוגיא (סוף פרק כירה), [וכבר עמד בזה הקרבן נתנאל בפרק כל כתבי סי' ז אות ר]. וגם מדברי התוס' (ס"פ כירה) מוכח דס"ל שאפילו שלא במקום פסידא מותר. ותמיהני על האחרונים שלא העירו על הרמ"א מכל זה. ועכ"פ הוי פלוגתא במידי דרבנן, ואזלינן לקולא. ע"ש. וכ"כ הרב מנורה הטהורה (סי' שלד, קני המנורה ס"ק כה), שהמיקל בגרם כיבוי שלא במקום פסידא לא הפסיד, שכן משמעות הש"ס (ס"פ כירה) דשרי אפילו שלא במקום פסידא, אא"כ נאמר שאפשר דאף התם הוי במקום פסידא. ע"ש. והמשנה ברורה בשער הציון (סי' תקיד ס"ק לא) כתב דמ"ש הרמ"א בהגה ס"ס שלד, דלא שרי כיבוי אלא במקום פסידא, באמת שאותה הגהה אין לה מקור, וכמ"ש הט"ז סימן זה סק"ו, שלא מצינו חבר לשיטה זו, וכ"כ המג"א דהרא"ש לא ס"ל שיטה זו. וכן כתבנו לעיל בביאור הלכה (ר"ס רעז), שכשאנו רואים שאין רוח בחוץ מותר לפתוח הדלת בנחת מעט מעט, ואין לחוש שמא ינשב רוח מבחוץ באותו רגע, דהו"ל גרמא. וכמ"ש הא"ר והמטה יהודה. עכת"ד. וע"ע בספר תהלה לדוד (סי' שטז סק"ב). וכן כתב הגאון רבי יוסף ידיד הלוי בשו"ת ימי יוסף בתרא (סי' יב עמוד מד), שמדברי המרדכי מתבאר שרבינו יואל שאוסר גרם כיבוי שלא במקום הפסד, יחידאה הוא לגבי המתירים, וכמ"ש הט"ז (סי' תקיד סוף סק"ו), שלא מצא חבר לרבינו יואל בזה, ומדברי מרן שהשמיט חילוק זה בש"ע, וכתב (בסי' שלד סעיף כה) סתם, שגרם כיבוי מותר, נראה שדעתו כדעת המתירים. וכ"כ הרב עולת שבת (סי' שלד ס"ק יד). וכן מוכח בשלטי הגבורים שכ' דלאו דוקא במקום פסידא, אלא כל שהוא לאיזה צורך שיהיה מותר. וכ"כ הרב גזע ישי (מע' ג אות רלו), שמפשט הסוגיא בשבת מוכח דלאו דוקא בדליקה התירו גרם כיבוי, ואדרבה בדליקה יש להחמיר יותר שאדם בהול על ממונו, ואפ"ה התירו, כל שכן בעלמא, דגרמא שרי. ומה גם שאפילו לר' יואל אין האיסור אלא מדרבנן, וקיל משאר איסורים דרבנן, ובודאי דבכה"ג אמרינן ספקא דרבנן לקולא. ע"ש. וע"ע בשו"ת חוות בנימין להגר"ש ישראלי בח"א (ס"ס כז) שג"כ כתב, שרבינו יואל שכתב דלא שרי גרמא אלא במקום הפסד, יחידאה הוא. ע"ש. וע"ע להגאון קרן אורה שבת (קכ ב) שכתב להוכיח דכל גרמא שרי בכל ענין, ולאו דוקא בדליקה דאיכא פסידא, דהא פריך בגמרא (שבת קכ ב) מדרבנן דר' יוסי שהתירו גרם כיבוי, אדרבנן דברייתא, הרי שהיה לו שם כתוב על בשרו לא ירחץ ולא יסוך, נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי וטובל. ופירש רש"י, כורך עליו גמי, קס"ד היינו כדי שלא ימחוק את ה', אף על גב דהוי גרמא, אלמא לרבנן גרם מחיקה אסור. ואם איתא לדברי ר' יואל מאי קושיא, הרי לא התירו גרם כיבוי אלא בדליקה דאיכא פסידא, אלא ודאי דבכל גרמא התירו. ע"כ. וכן הוכיח בשו"ת חוות בנימין (סי' כז עמוד ריח). ואי מהא לא איריא, שהרי כתב בשו"ת הרדב"ז בלשונות הרמב"ם (סי' מז), שלא התירו אלא בטבילת מצוה, אבל בטבילת הרשות אסור. (וע"ע בשו"ת נודע ביהודה מה"ת חאו"ח סי' יז), ולפ"ז שפיר פריך, דהא מצוה עדיפא מהפסד ממון, וכמ"ש המג"א (סי' שז סק"ז), וכיון דלרבנן גרם כיבוי שרי במקום הפסד, כ"ש שהיה להם להתיר גרם מחיקת ה' במקום מצוה, ולמה הצריכו לכרוך גמי. ושו"ר בשו"ת דברי מרדכי פרידבורג (סי' כב אות לא) שכתב ג"כ שמדמה גרם כיבוי, משום פסידא, למצות טבילה. וכ"כ בשו"ת אבני נזר (סי' רלא אות ה). [וע' למרן החיד"א בכסא רחמים (מס' סופרים פ"ה הל' יב ויג), ובשמחת יהודה נג'אר (מס' סופרים שם, דף ז ע"ג). ודו"ק]. והנה בתוס' ביצה (כב א) בד"ה והמסתפק ממנו חייב משום מכבה, כתבו, אינו ר"ל מפני שגורם למהר כיבויו, דלא הוי אלא גרם כיבוי, וגרם כיבוי ביום טוב שרי, ובשבת נמי "אינו חייב". ע"כ. לכאורה משמע שגרם כיבוי בשבת אסור מדרבנן, אלא אם כן במקום הפסד, כמו בדליקה. וזה כסברת ר' יואל. אבל הגאון שפת אמת שם דחה דבר זה, וכתב, שאינו משום דס"ל כמ"ש המרדכי בשם ר' יואל, אלא ס"ל להתוס' דהכא דעביד עובדא בשמן הדולק בעצמו חמיר טפי, כמ"ש הרא"ש, ומש"ה איכא איסורא טפי. ע"ש.
ג) ברם לקושטא דמילתא אנכי הרואה באור זרוע הגדול ח"ב (סי' כח), שכתב, ואיני מורה הלכה למעשה אלא כדברי ריב"א דגרם כיבוי לא שרי אלא במקום הפסד, דהא דפליגי ר' יוסי ור' שמעון בן מנסיא בגרם כיבוי, היינו דוקא להציל מפני הדליקה, אבל סתם גרם כיבוי מודו כ"ע דאסור מדרבנן, והיינו דמשמע מהריב"א וכן מהערוך דגרם כיבוי אסור וכו'. ולכאורה קשה לי על סברתו מהגמ' סוף פרק כירה וכו', ונראה בעיני דהתם נמי להציל מיירי, שנותן מים בכלי מפני הניצוצות של אש, וכן פירש רש"י (שבת מב ב) ד"ה ניצוצות, שלהבת היוצאת מן הנר, כדי שלא ידליק מה שתחתיה. ע"ש. ושו"ר שכבר העיר בזה בשו"ת הגאון רבי בצלאל זאב שפראן בשו"ת הרב"ז (סי' קלו), דרבינו יואל לאו יחידאה הוא בזה, ודלא כהט"ז שכתב שלא מצא לו חבר. ע"ש. ומ"מ בנ"ד יש לנו צדדים להקל יותר. כי בעצם הדבר לחמם תבשיל שרובו רוטב, שהוא לח, יש מחלוקת הראשונים אם יש בישול אחר בישול בלח, שדעת הרמב"ם והרשב"א והריטב"א והר"ן, להקל, משום שאין בישול אחר בישול אפילו בלח, אלא שדעת רש"י והרא"ש ורבינו יונה, שיש בישול אחר בישול בלח, ומרן פסק להחמיר, ככל ספיקא דאורייתא לחומרא. אבל מכלל ספק בפלוגתא דרבוותא לא נפקא. ומעתה בגרמא כגון נ"ד שנותן הקדרה על גבי הפלאטה שהיא כבויה, ורק לאחר מכן נדלקת ע"י שעון שבת, כיון שלדעת רוב הפוסקים גרמא שרי אפילו שלא במקום הפסד, הו"ל ספק ספיקא ולקולא. וע"ע בשו"ת מלמד להועיל (חו"מ סי' נח) שנשאל, אודות שעון שבת מסויים, שעורכים אותו מע"ש, שבשעה ידועה בשבת, כגון ב' שעות לפני הצהרים, פותח את ברז הגז, שהיה דולק מע"ש בניצוץ קטן, כי הקנה לא היה פתוח אלא כמלא מחט סדקית, וע"י פתיחתו באמצעות השעון נפתח הקנה בריוח ודולק בשלהבת גדולה שמחממת התבשיל המונח עליה מערב שבת, והשלהבת סגורה ומסוגרת באופן שאין לחוש שמא יחתה. ויש גם הפסק טס בין השלהבת לקדרה, והמאכל מבושל כל צרכו מע"ש. ואחר שהעלה שגרם הדלקה מותר, הסכים להקל בנידונו. ע"ש. וע"ע להגאון ישועות יעקב (ס"ס רנג) שכתב וז"ל: והאמת כי לא ידעתי למה יש לאסור העמדת הישראל קדרה על התנור קודם הסקתו, שהרי העמדה זו בודאי שאין בה שום איסור כשהתנור קר, והנכרי שמסיק התנור אח"כ מפני הצינה, מאי קעביד, הא היתרא הוא, אלא שנראה שכיון שיודע הישראל שעתיד הנכרי להסיק התנור אח"כ, הוי כאילו מכוין לחמם ולבשל, אבל בכלל ליכא איסורא באמירה, ואפילו מהרהר בלבו שהנכרי יעשה לו מלאכה מותר. לכן נ"ל ברור, שאין בזה חשש איסור. ע"ש*).
ד) אמנם ראיתי בשו"ת ציץ אליעזר ח"ב (סי' ו) שנשאל, אם מותר לתת בשבת קדירה עם מאכלים שאינם מבושלים, על כירה חשמלית שאח"כ נדלקת ע"י שעון חשמלי, והשיב להחמיר. ושאפילו מע"ש אסור בכה"ג, גזירה שמא יעשה כן בשבת. ואפילו רק כדי לחמם תבשיל לח שנצטנן, אסור, משום שיש לגזור שמא יגיס שחייב משום מבשל, כמ"ש הרמב"ן בחי' (שבת יח ב), דגבי בישול האוכלין נמי איכא משום מגיס, שחייב משום מבשל, כמו שגזרו (שבת שם), בדין הנותן צמר ליורה מע"ש, שאם אין היורה עקורה וטוחה, יש לגזור שמא יגיס בה וכו', וה"ה לגבי תבשיל, אלא שסיים הרמב"ן לחלק דגבי צבע ליורה יש לחוש יותר לשמא יגיס וכו'. ע"ש. וע"ע בשו"ת חלקת יעקב ח"א סי' נז). ובשו"ת מנחת יצחק ח"ד (סי' כו אות כ). והנה לפי החילוק האחרון של הרמב"ן אין מקום לגזור בנ"ד גבי תבשיל (שנתבשל כל צרכו) שנצטנן, ומניחו על גבי פלאטה חשמלית, לחממו. וכ"כ הרשב"א (שבת יח ב) וז"ל: שי"ל דצמר ליורה לא דמי לקדרה, לפי שדרכן של סממנין להגיס בהן תדיר, כדי שלא יחרכו, משא"כ תבשיל. ועוד שכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי ליכא משום מגיס, דהא מגיס משום מבשל הוא דמחייב, כדאיתא בביצה (לד א), וכיון שהגיע למאכל בן דרוסאי, תו ליכא משום מבשל. ע"ש. וכ"כ בחידושי הריטב"א (שבת יח ב) וז"ל: יש שאוסרים להגיס בקדרה המסולקת מע"ג האור, בעוד שהיא רותחת, דהוה ליה מבשל, שהמגיס חייב משום בישול, ואין זה נכון, שלא אמרו שיש מגיס ביורה לצמר, אלא לגבי צבע, שכל זמן שהוא מגיס בה נקלט הצבע יפה, אבל בתבשיל אין בו משום בישול דאורייתא, אלא כשהוא ע"ג האור, "וקודם שיגיע למאכל בן דרוסאי", וחכמים אסרו להגיס בה אפילו לאחר בישול, בעודה על האש, אבל כשנעקרה מן האש מותר. ובזה נתקיים מנהגינו. ע"כ. וכ"כ הר"ן שם. ע"ש. [וע' להמשנה ברורה בביאור הלכה (סי' שיח ס"ד), בד"ה אפילו בעודו רותח. ודו"ק]. ונמצא שעכ"פ אם המאכל מבושל כל צרכו, ורוצה רק לחממו, ליכא משום מגיס. וכ"כ מרן הב"י (ס"ס שכא) בשם תשובת הרמב"ם, שמיד שהוריד הקדרה מעל האש, מותר להגיס בה, כיון שהתבשיל נתבשל כל צרכו. ע"ש. ותשובה זו היא לו נדפסה בשו"ת הרמב"ם (הוצאת פריימן סי' סג). ע"ש. וכן מבואר בשו"ת זרע אמת (חאו"ח סי' מ). וכן פסק המשנה ברורה (סי' שיח ס"ק קיז), שכל שנתבשל כל צרכו אפילו מגיס בו מותר. ובכל מעשה קדרה הדין כן. וע"ע בביאור הלכה שם. וכ"כ החזון איש (סי' לז אות טו), שאפילו בעודו על האש מותר. ע"ש. וממילא בנ"ד שנותן הקדרה עם תבשיל לח לאחר שנתבשל כל צרכו, כשהפלאטה כבויה, ואח"כ נדלקת ומחממת, אין לחוש לכלום, וגם בתבשיל לח כגון מרק לא שייך הגסה כל כך. והנה בשו"ת ציץ אליעזר שם (סי' ז) כתב אליו הגאון רצ"פ פראנק רבה של ירושלים, שמכיון שהכירה חשמלית לא היתה בזמן חז"ל ולא אסרוה, אין בידינו לגזור מעצמינו. וכמו שאמרו בירושלמי (פ"ב דשביעית ה"ד), שאין מוסיפים על הגזרות, להכי לא שייך לאסור בזה, ולגזור ע"ש אטו שבת. ע"ש. ולפי מה שביארנו בכלל אין לחוש לאיסור מגיס כלל בנ"ד, להכי משרא שרי. ובכלל מה שרצה הרב ציץ אליעזר להחמיר בזה, לא מצינא לסגויי בהדיה, שהרי מבואר להדיא בסי' רנג שכל שהכירה גרופה וקטומה אפילו לא נתבשל כל צרכו מותר להשהות עליה, ולא חששו לגזור שמא יגיס, וכאן הפלאטה חשמלית דינה כגרופה וקטומה. וכמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ו (סי' לב אות ה). ע"ש. שוב נדפס ספר שלחן שלמה על הל' שבת להגרש"ז אוירבך, וראיתי אליו (בח"א עמוד סב), שכתב אל כבוד הגרא"י ולדינברג על מ"ש בספרו ח"ב (סי' ו) הנ"ל, קשה לי טובא על דבריו, שהרי בש"ע מבואר דבכירה גרופה או קטומה מותר להשהות עליה, אפילו לא הגיע התבשיל למאכל בן דרוסאי, ולא חשש כלל משום מגיס, ואף שהגרע"א מפקפק בזה בתוספותיו על המשניות, אבל אם הגיע למאכל בן דרוסאי, גם הוא מודה לפסק הש"ע להקל, ובתפארת ירושלים מיישב פסק הש"ע, ושכל רבותינו הראשונים ס"ל דלא חיישינן להגסה אלא בצבע ולא בתבשיל. ומעתה תמה אני על כת"ר וגם על מרן הגרצ"פ פראנק, שלא זכרו מד' הש"ע דלא חיישינן למגיס, ואינני יודע שום חילוק בין כירה לתנור חשמלי שנותנים עליו חתיכת פח לחושבו כגרוף וקטום שנדלק מאליו ע"י שעון שבת, ולפי מאי דקי"ל ספיקא דרבנן לקולא, שפיר יש להקל כדברי הש"ע, ואין מקום להחמיר בדרבנן מחמת איזה ספק. ע"כ. וחתם שמו רש"ז אוירבך. ודון מינה ואוקי באתרין. ותאזרני שמחה. וע' בשו"ת הר צבי בקונטרס טל הרים (בדיני מבשל עמוד רסה) שכתב, שלענין הדלקת האור בשבת מותר להשתמש בשעון חשמלי שמדליק באופן אוטומטי. אבל לענין תבשיל שנתבשל ע"י שעון אוטומטי שיהיה מותר התבשיל בשבת צ"ע. וכתב בטללי שדה שלכאורה מאיזה טעם יש לחלק ביניהם. וכתב שאחר העיון נראה שכוונתו לא מצד העמדת התבשיל ושהייתו ע"י הדלקה אוטומטית, אלא מצד אכילת התבשיל. כעין מה שגזרו חכמים בפירות הנושרים או משקים שזבו מאליהם, שי"ל שבדבר מאכל החמירו יותר ממאור וכו'. ע"ש. ובאמת שיד הדוחה נטויה לומר גם בזה אין מוסיפים על הגזרות. (ובפרט לפי מ"ש התוס' ביצה (ג א) וחולין (יד א) ד"ה מחתכין, שלא אסרו חכמים פירות הנושרים, אלא משום שפירות האילן קלים להשיר, ועוד שהאדם מתאוה אליהם. עודה בכפו יבלענה וכו'. ע"ש). וכמו שהעיר הגאון בעצמו להרב ציץ אליעזר. ומ"ש עוד בשו"ת הר צבי (עמוד רעב) שהמעמיד קדרה בשבת במקום שסוף אש לבוא חייב, כמ"ש התוס' (סנהדרין עז א) לענין נזקים. ע"ש. אולם לפמ"ש האחרונים שכל שלא נעשה מיד חשיב גרמא לענין שבת, דממעט לה קרא מדכתיב לא תעשה כל מלאכה, עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי. וכמש"כ באורך גם בשו"ת יביע אומר ח"ג (סי' יז אות ד) בשם כמה אחרונים. ה"נ בנ"ד שנותן הקדרה זמן מה קודם ההדלקה, חשיב גרמא, וכמ"ש הישועות יעקב הנ"ל. וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר חלק ז (סי' טז והלאה), שהביא דברי האחרונים שצידדו להקל בכה"ג. ע"ש.
ה) והנה גם הלום ראיתי אחרי רואי בשו"ת זקן אהרן וואלקין ח"א (חאו"ח סי' טו), שהעלה לאסור בתנור חשמלי שיודלק ע"י שעון שבת, שכיון שמבשלים כך תדיר ע"ג התנור דרך בישול, יש לאסור להניח עליו התבשיל אפילו קודם הסקה וכו'. ואין דבריו מוכרחים לנ"ד, כיון שאין דרך לבשל בפלאטה של שבת, אבל יש לתמוה על מה שהוסיף לאסור בזה אפילו ע"י עכו"ם, ואף על פי שהרב השואל כתב אליו להתיר משום דהוי שבות דשבות, מ"מ ניסה לכרכר בכל עוז לפקפק על ההלכה הרווחת שפסקו הרמב"ם ומרן הש"ע להתיר שבות דשבות במקום מצוה (סעודת שבת), משום סברת התוס' (גיטין ח ב), שלא התירו שבות דשבות אלא לגבי מצות מילה שניתנה השבת להדחות למצותה, משא"כ בשאר מצות וכו'. ושוב המציא איסור בזה, כי לפי הנהוג שמשלמים אח"כ לעכו"ם שכר טירחא על זה, ממילא חשיב שלוחו מן התורה, ע"פ מ"ש המחנה אפרים (הל' שלוחין סי' יא), שאע"פ שאין שליחות לעכו"ם, ואמירה לעכו"ם הוי רק שבות, מ"מ בשכירו אמרינן יד פועל כיד בעל הבית, וא"כ ה"נ שנותנים שכר לעכו"ם לא הוי בכלל מה שאמרו אמירה לעכו"ם שבות, דהא הוי כעושה בעצמו וכו'. ע"ש. אולם במחכ"ת הרי רבים מהאחרונים חלקו על המח"א בזה, וכמ"ש מהרי"ט אלגאזי בהלכות יום טוב פרק ד (דף עא ע"ד), שלענין דינא לדעת רוב הפוסקים אפילו פועל שמקבל שכר אמרינן ביה אין שליחות לגוי, דלא כהמח"א. ע"ש. וכ"כ החקרי לב (ח"ב מיו"ד סי' ט) לדחות דברי המח"א מכמה ראיות. וכ"כ מר בריה דרבינא בשו"ת נדיב לב ח"ב (חחו"מ סי' סב). וכן השער המלך (פ"א מהל' תרומות הי"א), והערך השלחן א"ח (סי' שז סק"י) כתבו להוכיח דלא כדברי המחנה אפרים. ע"ש. ובשו"ת תורת חסד מלובלין (חאו"ח סי' מה אות ד) הביא דברי המח"א, וכתב דליתא לדבריו, שהרי כ' הראב"ד שלא אמרו כן אלא לענין ממון, משא"כ לענין מצות ואיסורין דלא אמרינן הכי. ע"ש. גם בשו"ת דברי מלכיאל ח"ד (סי' ה) כתב ע"ד המחנה אפרים, ולפע"ד אין לחדש דין כה"ג, דלא דמי פועל שמקבל שכר, לעבד שיש בו לרבו קנין הגוף. ע"ש. וכ"כ בשו"ת המהרש"ג ח"א (חיו"ד סי' סג). וע"ע בשדי חמד (מע' א כלל קמו), ובמש"כ בשו"ת יביע אומר חלק ה (חיו"ד סי' יב אות ו), וחלק ט (חחו"מ סי' י). ע"ש.
ו) אמנם ראיתי להגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (חאו"ח ח"ד סי' ס) דס"ל שאין להתיר בישול ע"י שעון חשמלי שמוכן לכך מערב שבת, שע"י שעון חשמלי כזה יכולים לעשות כל המלאכות בשבת, וכן בכל בתי החרושת, ואין לך זלזול לשבת גדול מזה וכו'. ע"ש. ובמחכ"ת הרי מעשים בכל יום ע"פ רבותינו הפוסקים, שע"י שעון החשמל נכבה בשבת ואח"כ נדלק בעצם יום השבת ע"פ השעון, ולית דחש להא משום זילותא דשבת, ומה בין הבערה וכיבוי, לבישול, כולה חדא מילתא היא, ובע"כ דה"ט משום שלא אסרה תורה בשבת אלא עשייה, אבל גרמא שרי, ומ"ש שזהו בכלל איסור אמירה לעכו"ם, ליתא, דהא גבי דליקה אסור לומר לעכו"ם לכבות, ואילו גרם כיבוי מותר אפילו ע"י ישראל. (ובפרט לרוב הראשונים דס"ל שגרמא בשבת מותר, אפילו שלא במקום הפסד. וע"ע בשו"ת חוות בנימין (סי' כז). ודו"ק). וכ"כ הגרש"ז אוירבך בשו"ת מנחת שלמה (סי' כד) דגרמא בשבת, קיל טפי מאמירה לעכו"ם. ע"ש. וע' בשו"ת יד אליהו רגולר (חיו"ד סי' נג) ד"ה אחר זמן. ע"ש. הילכך אין לנו להוסיף על גזרות חז"ל, וכל שמצד הדין הדבר מותר, אין לנו לאוסרו. ומ"ש עוד שהרי אילו היה דבר זה בזמן רבותינו התנאים והאמוראים, היו אוסרים דבר זה, כמו שאסרו אמירה לעכו"ם, ואולי זהו בכלל איסור זה של אמירה לעכו"ם וכו'. ע"ש. אינו מחוור, שהרי כתב הרמב"ם (פ"ו מהל' שבת ה"א), שאיסור אמירה לעכו"ם הוא כדי שלא תהיה השבת קלה בעיניהם ויבאו לעשות מעצמם. ע"ש. ואילו בשעון חשמלי מתוך שלא התרנו לו לבשל באופן ישיר כמעשהו בחול, ניכרת בזה קדושת השבת. ומ"ש שאילו היה זה בזמן התנאים והאמוראים היו גוזרים ע"ז, הנה הגאון רבינו יוסף חיים בספר ידי חיים (עמוד ר) כתב, ואין לומר שאילו היה דבר זה בימי חז"ל היו גוזרים עליו ואוסרים אותו, שמכל מקום הואיל והחכמים הראשונים שהיה להם סמכות והכח לאסור את המותר משום גזרה, אינם מצויים עתה בזמנינו, אנו אין בכוחינו לאסור את המותר משום גזרה, ואפילו בדבר הדומה ממש לדבר שגזרו בו חז"ל, הלכה פסוקה היא, שאין לנו לגזור איסור על דבר המותר מדינא, אלא רק מה שאסרו חז"ל בפירוש, והבו דלא להוסיף עלה. ע"כ. ודון מינה ואוקי באתרין. ולפע"ד אמינא ולא מסתפינא שהוא היתר גמור, וליכא למיחש למידי. וכן מצאתי בשו"ת ארץ צבי פרומר (סי' קט) שנשאל אם מותר לערוך שעון שבת באופן שיהיה נדלק האש בשבת, ויתחממו התבשילים שעליו, וכתב, שראה בקונטרס גרם המעלות שהוכיח שאפילו אם יעשה כן בשבת לא יהיה בו אלא איסור דרבנן דגרמא בעלמא הוא, ולכן אין לגזור ערב שבת אטו שבת. והגאון המחבר בד"ה ולפ"ז, העלה, שכל שהתחיל לעשות המלאכה בחול, הרי הוא בכלל ההיתר דששת ימים תעשה מלאכתך, וממילא מותר שתיגמר ביום השביעי. אולם דן אם יש לאסור בזה משום גזרה דשמא יחתה. ע"ש. וא"כ בנ"ד בפלאטה חשמלית שאין כאן שייכות לגזרה זו שאי אפשר להגביה האש, וכמש"כ בשו"ת יחוה דעת ח"ב (סי' מה), בודאי שיש להתיר. ושו"ר להגרש"ז אוירבך בספר הליכות שלמה הל' שבת (סי' רנג עמוד צז) שפסק כן מעיקר הדין. ע"ש. והניף ידו שנית בקונטרס הוספות ומילואים (שנדפס בחודש שבט תשס"ב), לחזק את דבריו, (בעמוד י - יא). ע"ש. [וע' בשו"ת חסד לאברהם מה"ת (חאו"ח סי' כט), ובשו"ת טוב טעם ודעת קמא (סי' קעה). ויש לחלק בין הנידון שלהם, דהוי ממש כמעשיהם בחול, לנידון הפלאטה של שבת. ודו"ק]. והלום נדפס שו"ת "אורחותיך למדני" וראיתי אליו (בחאו"ח סי' סה) שהאריך בנ"ד כיד ה' הטובה עליו, (ובין השאר הסתמך גם על מש"כ בשו"ת יחוה דעת ח"ב (סי' מה), שאין לאסור בנ"ד מטעם איסור שהיה או חזרה, שמא יחתה בגחלים, שגזירות אלו אינם שייכות לגבי פלאטה חשמלית, שאין כאן הגבהת האש כנודע), והעלה, הילכך נראה למסקנא דדינא שיש להתיר בנ"ד, ואין כאן חשש לא משום מגיס ולא משום זילותא דשבת. ע"ש. וכן עיקר להלכה ולמעשה.
