צער הקדושה

 ה. הַצַּעַר, שֶׁמַּרְגִּישִׁים בְּעֵת שֶׁנִּגָּשִׁים אֶל כָּל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה*, הֲרֵי הוּא בָּא מִתּוֹךְ שֶׁאָז הַנְּשָׁמָה הִיא מְאִירָה יוֹתֵר• וּמִתְגַּלֶּה בָּהּ הַתֹּכֶן שֶׁל הַשְּׁלֵמוּת הַמֻּחְלָטָה, וְהִיא רוֹאָה מִתּוֹךְ כָּךְ אֶת הָאַפְסִיּוּת שֶׁבְּהַגְבָּלָתָהּ וְצִמְצוּמָהּ, וְהִיא מִתְמַרְמֶרֶת עַל כָּל מַה שֶּׁגּוֹרֵם לָהּ עִצּוּר–כֹּחַ וְכֵהוּת•. וְזֶה הוּא בֶּאֱמֶת יְסוֹד הַתְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה•, שֶׁרָאוּי לְכָל אָדָם בַּעַל נֶפֶשׁ לְקַבֵּל אֶת הַהַרְגָּשָׁה הַמְּרוּרָה הַזֹּאת בְּשִׂמְחָה וְטוּב לֵב•, וְאָז עֹמֶק הַצַּעַר הַזֶּה מִתְהַפֵּךְ הוּא לְתֹכֶן שֶׁל עֹנֶג עֶלְיוֹן, שֶׁשִּׁפְעַת עֲדָנִים שֶׁל קֹדֶשׁ מִתְגַּלִּים בּוֹ.

הנשמה המאירה
ה*. הַנְּשָׁמָה הַמְאִירָה, כָּל פְּגָמֶיהָ גְּלוּיִים לְפָנֶיהָ, עַל כֵּן הִיא שְׁרוּיָה תָּמִיד בִּתְשׁוּבָה.

נעימות התשובה ומרירות התשובה
ו. הַתְּשׁוּבָה אֵינָהּ בָּאָה לְמָרֵר אֶת הַחַיִּים כִּי–אִם לְהַנְעִימָם*. וּנְעִימוּת–הַחַיִּים הַבָּאָה עַל יְדֵי הַתְּשׁוּבָה הִיא מִתְגַּלָּה מִתּוֹךְ כָּל אוֹתָם גַּלֵּי הַמְּרוֹרוֹת, שֶׁהַנֶּפֶשׁ מִסְתַּבֶּכֶת בָּהֶם בִּתְחִלַּת מִצְעָדֶיהָ בְּמַהֲלַךְ הַחַיִּים שֶׁל הַתְּשׁוּבָה. אֲבָל זֹאת הִיא הַגְּבוּרָה הָעֶלְיוֹנָה הַיּוֹצֶרֶת•, שֶׁתֵּדַע וְתָבִין כִּי נֹעַם הִיא מַחֲשֶׂפֶת מִכָּל מְרִירוּת, חַיִּים מִכָּל חַבְלֵי מָוֶת, עֶדְנֵי עוֹלָם מִכָּל מַדְוֶה וּמַכְאוֹבִים. וְהַיְדִיעָה הַנִּצְחִית הַזֹּאת הוֹלֶכֶת הִיא וּמִתְבָּרֶרֶת בַּשֵּׂכֶל, בָּרֶגֶשׁ, בְּטֶבַע הַגּוּף וּבְטֶבַע הַנֶּפֶשׁ, וְהָאָדָם מִתְחַדֵּשׁ לִבְרִיאָה חֲדָשָׁה וְיוֹצֵק, בְּעָז–רוּחַ רוּחַ–חַיִּים חָדָשׁ עַל כָּל סְבִיבוֹתָיו• וּמְבַשֵּׂר לְכָל דּוֹרוֹ וּלְדוֹרוֹת עוֹלָם שִׂמְחוֹת יְשָׁרִים, גִּילַת וְרַנֵּן וּבִטְחוֹן גְּאֻלָּה, צָהֳלָה וְרִנָּה, "וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּד' שִׂמְחָה•, וְאֶבְיוֹנֵי אָדָם בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יָגִילוּ".

___________________________

מִתּוֹךְ שֶׁאָז הַנְּשָׁמָה הִיא מְאִירָה יוֹתֵר – כשניגשים אל דבר שבקדושה מאיר אור ה' על הנשמה ולכן היא מאירה יותר והתוכן האלוהי מתגלה בה. כָּל מַה שֶּׁגּוֹרֵם לָהּ עִצּוּר כֹּחַ וְכֵהוּת – החטאים מצמצמים את כוחה של הנפש, עוצרים את כוחה ומכהים את ראייתה. הַתְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה – התשובה פה היא מצד ההשתוקקות לה'. בְּשִׂמְחָה וְטוּב לֵב – מהבנה שההרגשה המרירה נובעת מתוך התעלות וקירבת אלוהים. הַגְּבוּרָה הָעֶלְיוֹנָה הַיּוֹצֶרֶת – הגבורה האמיתית, הרוחנית - היא היוצרת, היא ההופכת את החיים לטובים, נעימים וקדושים מתוך התמודדות עם הקשיים. רוּחַ חַיִּים חָדָשׁ עַל כָּל סְבִיבוֹתָיו – כשאדם התגבר והתעלה, הוא משפיע על כל סביבתו מתוך לימדו ואף הם מתחדשים. וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּד' שִׂמְחָה – הענווים (בעלי התשובה) מתעלים ושמחים והדבר משפיע על אביוני אדם (אנשים שעדיין לא התעלו).

ביאורים
לפעמים, דווקא תחילתו של תהליך התיקון, מוביל לתחושות קשות, כואבות ומייסרות. כפי שכבר ראינו, חוויית הפער בין גודל הנשמה לבין מצבה בעולם הזה מביאה לתחושות אלה. זוהי גם הסיבה לכך שתהליך התשובה מוליד לעתים תחושות לא קלות. ההתקרבות אל הקדושה 'מעוררת' את הנשמה מתרדמתה והיא מרגישה ביתר שאת עד כמה היא רחוקה ממושא הגעגוע שלה. הרב קוק מסביר שתחושה זו היא הסימן לתשובה מאהבה. תשובה מאהבה היא תשובה שאינה נובעת ממניע חיצוני אלא מעצם הגעגוע אל ה'. חווית הגעגוע היא זאת המביאה לתחושת הכאב והיא עדות לכך שאנו מבקשים לשוב בתשובה מאהבה. זוהי עוד דוגמה לכך שתחושה שלילית צריכה להביא בסופו של דבר להרגשה חיובית. כהמשך לערנות הנשמה שעליה דיברנו בפסקה ה', ממשיך הרב קוק בפסקה הבאה ומתאר שהנשמה המאירה מביאה את האדם לתשובה תמידית, שכן היא נמצאת בהכרה מתמדת של החסרונות המקיפים אותה, והיא איננה מוכנה להתפשר על מציאות זו. זהו גם המקור לכך שככל שהמדרגה הרוחנית גבוהה יותר, כך גם גבוהה הרגישות לריחוק שיוצרות העבירות. בפסקה ו' נוגע הרב קוק בעוד היבט של תחושת המרירות שמביא עִמו תהליך התשובה. הרב קוק מבקש להביא אותנו להבנה שמרירות זו אינה המטרה כי אם אמצעי זמני. המגמה היא העונג והשמחה שנובעים מהשיבה למצב הטבעי. כל עוד רחוקים ממצב זה, ישנה מרירות. ממש כשם ששינויים בהרגלי האכילה מביאים בתחילת הדרך לקושי רב ואף לייסורים של ממש. עם זאת, כאשר מצליחים לאמץ בסופו של דבר הרגלים בריאים, מגלים עד כמה טובה ונעימה התחושה החדשה.

הרחבות
*שלמות והשתלמות
הַצַּעַר, שֶׁמַּרְגִּישִׁים בְּעֵת שֶׁנִּגָּשִׁים אֶל כָּל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה. ישנם מצבים שבהם האדם ניגש לעשות מעשי קדושה והוא מתמלא באידיאלים גדולים אך כיוון שכוחו מוגבל הוא אינו יכול לעשותם והוא חש בתוכו מרירות. הרב מלמד אותנו, שבמצב כזה על האדם לדעת שרצון ה' מאיתנו הוא לא שנגיע אל השלמות, שהרי לשלמות אין אדם יכול להגיע. הקב"ה חפץ מאיתנו השתלמות . שנוסיף להתעלות על אף הקשיים שעומדים בדרכנו, וזהו האושר הגדול. "השלמות ההולכת ונוספת תמיד יש בה יתרון ותענוג ואיזה מן העלאה, שאנו עורגים לה כל כך, הליכה מחיל אל חיל" [אורות הקודש ב יז]. עצם הכמיהה להיות טוב יותר ומושלם יותר, נותנת עונג מיוחד.
*קשיים בתהליך התשובה
הַתְּשׁוּבָה אֵינָהּ בָּאָה לְמָרֵר אֶת הַחַיִּים כִּי–אִם לְהַנְעִימָם. כאשר אדם מחפש ליצור חיים מתוקנים יותר הוא צריך לשנות את ההרגלים שלו והדבר גורם לו לייסורים, אך בסופו של דבר מתוך אותם ייסורים הוא יבנה אישיות חדשה.
דבר דומה אנו מוצאים בלימוד תורה. הגמרא אומרת "ואמר רב גידל אמר רב: כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר - תִּכְוֵינָה, שנאמר "שפתותיו שושנים נטפות מור עובר" [שיר השירים ה יג], אל תקרי מור עובר אלא מר עובר, אל תקרי שושנים אלא שֶׁשּׁוֹנִים" [שבת ל:]. הגמרא אומרת שכאשר תלמיד חכם יושב לפני רבו הוא מרגיש מרירות. הרב מבאר שהשמחה בלימוד תורה וטוב הלב שבו הוא מוכרח. אך כיוון שהאדם קשור בחומר ובדברים חיצוניים, הוא מרגיש מרירות בראשית כניסתו ללימוד התורה. אך לאחר זמן שהאדם מתרגל לדברים רוחניים הוא חש כמיהה לתורה, התורה ממלאת אותו בסיפוק והוא מתמלא בשמחה [עין איה שבת ל:].