עודד מזרחי
לפני שנים זכיתי להיות מזכיר במשרדו של הרב יצחק גינזבורג. זה היה על סף עידן האינטרנט והדואר האלקטרוני. העבודה המעניינת ביותר הייתה ללקט את המכתבים שהגיעו לרב בדואר ולהגיש אותם אליו. הרב עבר על המכתבים במהירות האור, אך בתשומת לב. בחלק מהם כתב כמה מילים, שהייתי אמור לומר או לפקסס לכותב, ובחלק הכתיב לי מה לומר בטלפון.
באותן פגישות למדתי מעט מחכמת חייו של המקובל והחסיד המופלא. אלו היו שיעורים כמעט פרטיים, שהיו חשובים לי לא פחות מהשיעורים העמוקים שנתן והספרים שפרסם.
יום אחד הגיע לידי מכתב חריג מאוד מאיש גס רוח. הוא כתב דברי ביקורת נוקבים על דרכו של הרב, הטיל ספק בצורך של הרבים ללמוד דברים עמוקים, ובכלל הטיל דופי בהשקפתו. בסיום כתב כך:
"אין לי אלא להגיע למסקנה שהרב הוא אדם לא רציני…".
נדהמתי מהחוצפה שבמכתב. לא הבנתי איך איש רגיל, שאינו יודע הרבה מחייו, יכול לחלוק על אדם כה מרומם ששט בהיכלות מלכו של עולם, אדם שמגלה את צפונותיה של התורה באופן חסר תקדים, מגלה את צפונות הנפש, צדיק ועניו שלא מחזיק טיבותא לנפשיה. איך אפשר לכתוב "אדם לא רציני" למי שהוגה ומחדש בסודות התורה יומם וליל, ודורש דרשות כה נפלאות.
התלבטתי אם להשליך את המכתב למקומו הראוי – פח האשפה – או להביאו בכל זאת לרב. לבסוף נכנעתי למחשבה שתפקידי הוא להיות צינור לציבור הפונים אל הרב, ותו לא.
הגיע היום השבועי, שבו הרב ביקש לשבת על המכתבים. הגשתי לו את ערימת המכתבים. הרב עבר עליהם כרגיל, ושיתף אותי במידת הצורך.
לבסוף הגיע למכתב החריג…
נדרכתי במקומי ואמרתי לרב:
"יש כאן איזה אדם עז פנים שכתב על הרב דברי הבל. רציתי לזרוק את המכתב, אבל בכל זאת הבאתי אותו…".
הרב הרצין מעט, והחל לקרוא את המכתב. אט אט התפשט חיוך על שפתיו. בסיום הוא צחק בפה מלא ואמר לי:
"מה אתה רוצה ממנו? אנחנו באמת לא רציניים…".
היה נדמה לי שהוא מתבונן מעט בפניי, כדי לראות איך אתייחס לתגובתו.
ברגע הראשון התקשיתי לחייך. אם הרב, שאני כה אוהב ומייקר, אינו רציני, אז מי אני?…
לאחר מכן נפרד ממני בחיוך נוסף, ושב לביתו בצעדיו הקלים כאילה.
נדהמתי. מעולם לא ראיתי אדם המגיב כך על עלבון כה נבזי. הרי כל בני האדם חסים על כבודם, או לפחות על כבוד מפעלם. הגסים שבהם מגיבים בגסות, והעדינים מגיבים יותר בעדינות, אבל אי אפשר להימלט מאיזו דקירה בנפש.
לא ראיתי שמץ של פגיעה על פניו. להפך, הוא נראה משועשע ביותר.
לא ידעתי איך לפרש את תגובתו. כמה אפשרויות התרוצצו בדעתי. יכול להיות שבאותה רצינות שבה הרב לוקח את הקדוש ברוך הוא ותורתו, כך הוא מתייחס בחוסר רצינות גמור, ממש בצחוק, לשקריותו של העולם הזה; וגם יכול להיות שעל אף פועלו הרב, הוא חושב שביחס למה שמוטל עליו לעשות הוא לא עושה מספיק; וברובד אחר: אולי בכלל לא טוב להיות רציני…
זה היה אחד השיעורים המאלפים ביותר בחסידות שזכיתי לקבל מהרב יצחק, אולי העמוק מכולם.
