1.
בתוך קרבות הרשת החולפים בין ימין לשמאל, הפוסט שפרסמה ביום ראשון השבוע ליהיא לפיד, אשת ראש הממשלה, שווה התעכבות. הוא נפתח בתגובה שלה לטענות שפרסם 48 שעות לפני הבחירות איזה רב אמריקני, שלפיהן היא נוצרייה. או התנצרה. האמת, פספסתי את השמועה ההזויה בזמן אמת, אז אני לא יודע מה בדיוק נטען שם. לפיד כותבת שהגישה נגדו תביעה ושהוא התנצל. אבל לא זה הסיפור המעניין, אלא מה שידיעת הפייק הזו הוציאה ממנה:
"תבעתי את האיש שהפיץ את השקר שאני לא יהודייה – כי אני הנינה של הרב משה אביגדור עמיאל ז"ל. הרב עמיאל היה הרב הראשי של תל אביב. 16 שנה היה הרב הראשי של אנטוורפן, ואז קראו לו לבוא לארץ הקודש – והוא בא. הרב שהציונות בערה בו, בא ב־1936 כדי להיות הרב הראשי בעיר הצעירה שקמה בחולות. תבעתי אותו ואת מי שדאג לפמפם את השקר בשם אבי־סבי הרב עמיאל, שהיה ממובילי הציונות הדתית והקים את ישיבת 'היישוב החדש', שמאז פטירתו נקראת 'ישיבת הרב עמיאל'. ישיבה מפוארת ששילבה את אורח הלימוד הישן עם כלים חדשים.
תבעתי כי אף אחד לא יפקפק ביהדותי. כי היהדות שלי יחד עם הציונות שלי היא הזהות שלי, והיא חלק פועם ופעיל בחיי, החל מהקידוש המשפחתי בכל שבוע עם החלה על השולחן, דרך החגים ועד להיות אמא גאה שהבן שלה מתגייס לשריון כדי לשמור על המדינה. אף אחד לא ינסה להגיד עליי משהו אחר ואני אשתוק. היהדות שלי היא ציונית וישראלית ומלאת חום ואהבה – כזו שבה החגים והשבת הם חלק מהחיים. עושים קידוש בשישי, ליאורי מברך על החלה, וכן, אני צמה ביום כיפור.
תבעתי כי אני לא מוכנה שיביישו את זכר אבי היקר עליו השלום ואת זכר משפחת אביו היהודית הגאה, אנשי היישוב הישן בירושלים ובוני הארץ (משפחת מַן המכובדת בירושלים), חלקם עדיין חובשי כיפה. אבא שלי, הנכד שלו, גדל בירושלים. מצד אביו אני דור שמיני בארץ. ילד בני עקיבא עם כיפה שאיתה הלך גם לצבא. אני יהודייה, אני ציונית, ואני חושבת שעשינו טעות כשהסכמנו שיקראו לנו 'חילונים'. זה שם שכולו זלזול. אנחנו יהודים גאים ויהדותנו חשובה לנו. יחד עם הציונות היא בסיס חיינו כאן".
2.
טוב, קודם כול מצאתי את עצמי עושה ללפיד לייק בהתלהבות. יש פה כל כך הרבה עניינים יסודיים ונכונים שנוגעים לזהות היהודית של החילונים. סליחה, של מי שמכונים בשם המזלזל "חילונים". וזה אולי אחד הדברים שהכי נגעו בי בפוסט הזה. זה שלפיד מרגישה שהתואר "חילונים" הוא מעליב. האמת? היא צודקת.
ועוד דבר שתפס אותי הוא החיבור העמוק שלה עם השורשים המשפחתיים הבאמת מפוארים שלה. באופן אישי, הכרתי את הייחוס המשפחתי הזה מזמן. כשגרנו ברמת השרון יצא לי לפגוש בדרך לתפילת מנחה וערבית בבית הכנסת של הרב אדלשטיין את אבא שלה, רפי, בחנות המשפחתית הוותיקה למתנות ומזכרות 'רותם' ברחוב סוקולוב בעיר. איש מקסים, לבבי, צנוע. למרבה הצער הוא נפטר לפני כשנתיים ממחלה. ממנו שמעתי לא מעט על שבט מן הירושלמי. אבל מה שלא ידעתי זה עד כמה הדמויות האלה מן העבר, ועולמן הדתי, נוכחים היום בחיי בתו.
3.
ובהזדמנות זאת, כמה מילים על אישיותו המרתקת של הרב משה אביגדור עמיאל, האיש שפתאום עלה קצת לכותרות. קודם כול, מדובר בתלמיד חכם עצום. בעצם בעילוי, שכבר כילד קטן, יום לאחר בר־המצווה שלו, נשלח על ידי הוריו, שגרו בעיירה פורזוב שבפלך גרודנה, אל ישיבת טלז המיתולוגית בליטא. הנער הצעיר – הרבה מתחת לגיל הממוצע של יתר התלמידים בישיבה – ישב בשיעוריו המיתולוגיים של ר' שמעון שקופ (טוב, מכאן באמת אפשר להוסיף את התואר "מיתולוגי" לכל שם ולכל ישיבה בקורות חייו של הרב עמיאל. הוא באמת זכה ללמוד תורה מפי ענקי עולם).
אחרי שלוש שנים עבר לישיבת בריסק ולמד אצל ר' חיים סולובייצ'יק, ואז המשיך לווילנה אל בית מדרשו של ר' חיים עוזר גרודזינסקי, שם למד שלוש שנים וחצי. על ההסמכה שלו לרבנות חתומים הרב מאיר שמחה מדווינסק (ה'אור שמח') והרב יוסף רוזין (הרוגוצ'ובר). "ולא ראיתי עוד אברך רך בשנים, אשר יהיה מצוין וגדול בתורה כמותו", כתב עליו בעל ה'חשק שלמה' מוילנה. בגיל 21 הוא נישא למאשה ביילה ניוויאזקי מביאליסטוק וכעבור שנתיים, בגיל 23 בלבד, מונה לרב בעיירה שווינציאן שבליטא, שם הקים ישיבה שבה למדו כמאה תלמידים. אחרי שמונה שנים הוא עבר לכהן כרב העיר גרייבה. ומשם, אל התחנה הבאה בחייו: אנטוורפן. הוא כיהן ברבנות קהילת שומרי הדת והקים שורה של מוסדות חינוך.
ואז, בשנת 1936, עלה לארץ, לאחר שנבחר לכהן כרבה של תל אביב. מעניין לציין שבבחירות ההן לרבנות התמודדו מולו הרב הרצוג והרב יוסף דב (JB) סולובייצ'יק, אבל הרב עמיאל נבחר ברוב קולות. גם בתל אביב הוא הקים ישיבה (מיתולוגית!): ישיבת 'היישוב החדש', שלימים נקראה על שמו, אחרי שנפטר בשנת תש"ה (1945) בגיל 62.
ואיך נראו הרגעים האחרונים בחייו? הנה התיאור מתוך הספר 'יחידי סגולה' של הרב איסר פרנקל: "באחד הימים, והוא שוכב בבית החולים, קם בבוקר ממיטתו, התלבש בלבושו, ולשאלת הרופא לאן, ענה: 'אני מרגיש היום יפה, אלך לומר שיעור בישיבה'... בי"ג בניסן, בשעות של אחר הצהריים, שכב חולה במיטתו, ומשהוקל לו קמעא, ניסה לרדת את המיטה וליטול ספר מארונו לשם עיון, אולם הוא מעד אחורה ונפל על הכר. אותו רגע יצאה נשמתו בטהרה. תל אביב בריבבותיה ליוותהו בדרכו האחרונה".
4.
מעבר ללמדנות, להגות, לפסיקה הרבנית, להרבצת התורה ולהקמת הישיבות ומוסדות החינוך, הרב עמיאל היה נואם בחסד. השבוע, בעקבות הפוסט המדובר של נינתו, פתחתי את הספר 'הגיונות אל עמי', אוסף נפלא של דרשות ושיחות שנשא במהלך השנים. אין לי כלים להעריך את גאונותו בתורה, אבל כדי להתרשם מיפי כתיבתו, מהעושר שלה, מעולם הדימויים, מההומור, לא צריך להיות תלמיד חכם.
לספר הזה, שיצא בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת, יש שורה של הסכמות חשובות מרבני התקופה. ושימו לב מה כותב לו הרב קוק: "מעולם היא לי משאת נפש שיקומו לנו בנים גדולים, אדירי הביטוי, טהורי הלב ואמיצי הרוח, אשר יראת ה' בטהרה אוצרם, והגיונם ישר וניבם מסודר. הם יעזרו לבני דורנו לסולל מסילות במהלכי מחשבותיהם ורגשותיהם ויסגלו את המצב לבניין עתיד העומד אחרי כותלנו בישע צור ישראל, פודו ומעודדו". מדהים. אפשר ללמוד מהשורות האלה עד כמה הרב קוק העריך את כתיבתו של הרב עמיאל, אבל לא פחות מזה – עד כמה החשיב את מלאכת הכתיבה וההסברה היהודית בדור שלנו.
5.
והנה טעימה קטנה מהספר הזה. בפרק "הרצון הכללי של האומה הישראלית" כותב הרב עמיאל כך: "כשם שיש רצון כללי למין האנושיות בכלל, כך יש רצון כללי מיוחד לכל אומה ואומה. אלא שבעוד שאצל כל האומות מקור הרצון הוא חילוני, הנה אצלנו בא זה ממקור אלוקי. מהברית שכרת הקב"ה עם אבותינו. ומזה נשתרשה בנשמתנו עד סוף כל הדורות תשוקה עממית כללית לתורתנו הקדושה, ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה. כפי שאומר הנביא ישעיהו: 'רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם'. וכשם שענו אבותינו בעומדם על הר סיני 'נעשה ונשמע', כך יש הרצון הזה עד היום. ואם כי יש תמיד יוצאים מן הכלל, שאינם שומעים לרצון הכללי אלא רק לרצון הפרטי שלהם, אבל תמיד הכלל חזק יותר מהפרט, והרצון הכללי הוא יותר חזק מהרצון הפרטי".
וכאן הוא עובר לדברי הגמרא במסכת חגיגה: חז"ל אומרים על הפסוק "במסתרים תבכה נפשי מפני גווה": "מקום יש לו לקב"ה ו'מסתרים' שמו". ושואלת הגמרא, האם יכול להיות שהקב"ה בוכה? הרי נאמר שאין עצבות לפני הקב"ה, רק "עוז וחדווה במקומו". ועונה הגמרא: "לא קשיא: הא בבתי גַוָאֵי, הא בבתי בָרָאֵי". כלומר, יש אצל הקב"ה שתי בחינות. יש בתי גוואי, הבתים הפנימיים. שם אכן הקב"ה בוכה. וישנם הבתים החיצוניים, בתי בראי, שם אין עצב.
וכך גם עם ישראל. הוא נראה מרוחק ומנותק. אבל זה רק בחיצוניות. בפנים, ב"בתי גוואי", ברצון הפנימי, הוא מחובר ביותר. ויש לו הוכחה לכך: "ואם נדחקים משוררי ישראל לתוך היכל השירה של הגויים ושרים בכתבם ובלשונם של אלה האחרונים, הנה כל מי שיש לו עין חודרת יכיר ויבין תכף את הזמר הזר שהמה מכניסים, כי אף על פי שמריעים הם קול מצהלות בשירתם ונגינתם, בכל זאת המבין ישמע גם בזה את התוגה החרישית והעצב הנסתר מכל מילה ומילה. כי לשום יהודי, אף מי שנתרחק כבר מהיהדות לגמרי, אי אפשר להסתיר את הבתי גוואי שלו". לי עבר בראש דווקא דימוי אחר: התגובה של יהודים, אפילו הרחוקים ביותר משמירת מצוות, למראה תהלוכת הכנסת ספר תורה שחולפת במקרה ברחוב. אין שום הסבר רציונלי להתרגשות האמתית שלהם.
6.
"והבתי גוואי ובתי בראי של האדם הישראלי", הוא מסיים, "אפשר באמת לראות לא רק בשירה ובבכייה, אלא במעשיו היומיומיים: מה שהוא עושה על פי התורה והמסורה אלה הם ממקור הבתי גוואי שלו, ומה שהוא עושה נגד התורה אלו המה ממקור הבתי בראי שלו.
וזהו 'כופין אותו לדבר מצווה', שעל ידי הכפייה הוא שומע את הרצון הלאומי שבקרבו, ועל ידי זה הוא מוצא גם כן את האני הפנימי החבוי וטמון שבלבבו. וראיה שדרך התורה הוא הבתי גוואי של האומה הישראלית, אפשר לראות מזה גופא, שמזמן מתן תורה עד היום הזה אנו רואים כלל גדול, שמחד גיסא הנה 'וישמן ישורון ויבעט', ומאידך גיסא הנה 'מן המצר קראתי י־ה'. וזהו מפני שגם אם האדם יודע את כל השבעים לשון, הנה בעת שהוא צועק מאימה גדולה הנופלת עליו לפתע פתאום, הוא צועק דווקא בלשון אמו השגורה עליו מימי ילדותו. וככה הוא גם כן טבע האומה הישראלית, שאלוקיה של אומה זאת הוא הבתי גוואי של נפשה, וגם כשהיא פונה לאלוהים אחרים הנה תמיד בעת שעליה לזעוק לעזרה, הנה באופן אינסטינקטיבי היא צועקת אל ה'".
7.
קל להיות ציני לגבי פוסט מרגש של אשתו של פוליטיקאי. בטח בתקופה הפוליטית הזאת. בטח כשזאת אשתו של יאיר לפיד. אבל נראה לי שלא הפעם.
ליהיא לפיד כותבת כאן את האמת הכי אמיתית שלה. את הבתי גוואי. אותה ידיעת פייק שהיא נוצרית, הוציאה ממנה פתאום את המצע הרעיוני הכי אמיתי וכואב. זה לא מצע פוליטי, הרי בכל מערכות הבחירות האחרונות בעלה, יאיר לפיד, ניסה ליצור גוש שיתייצב נגד כל מה שכתוב פה. אבל מתברר שאולי דווקא לה, לזהות העמוקה שלה, יש פה תפקיד היסטורי. אנחנו מכירים היטב מסורתיים ליכודניקים, אבל יש גם יש־עתידניקים עם חיבור חזק לשורשים הדתיים שלהם. הנה, אשתו של ראש השבט היא כזו.
ובעצם ליהיא לפיד אומרת כאן, במילותיה שלה, את מה שאמר סבה הגדול לפני כתשעים שנה. היא כותבת שאין כזה דבר "חילונים", זה כינוי מעליב; הוא כתב: "אלא שבעוד שאצל כל האומות מקור הרצון הוא חילוני, הנה אצלנו בא זה ממקור אלוקי. מהברית שכרת הקב"ה עם אבותינו". היא כותבת שהיהדות היא "חלק פועם ופעיל בחיי"; הוא כתב: "נשתרשה בנשמתנו עד סוף כל הדורות תשוקה עממית כללית לתורתנו הקדושה, ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות לא ישטפוה". לייק.
ידידיה מאיר
