סבלנות וסובלנות

 למילים הדומות סבלנות וסובלנות משמעויות קרובות אך לא זהות:

סַבְלָנוּת (patience) – אורך רוח, היכולת להמתין לדבר או להתמיד בדבר.

סוֹבְלָנוּת (tolerance) – הכרה בקיומן ובזכות קיומן של דעות אחרות ושל מוסכמות תרבותיות אחרות.

שתי המילים גזורות מאותו השורש – סב"ל – שבראשונה היה בעל משמעות פיזית ממש: לסבול פירושו 'לשאת משא'. כך למשל בדברי הלעג של ישעיהו על הסוגדים לאלילי זהב וכסף הוא אומר: "יִשָּׂאֻהוּ [הכוונה לאל שיעשו] עַל כָּתֵף יִסְבְּלֻהוּ וְיַנִּיחֻהוּ תַחְתָּיו וְיַעֲמֹד, מִמְּקוֹמוֹ לֹא יָמִישׁ" וגו' (ישעיהו מו, ז). סַבָּל הוא מי שסוחב משאות כבדים, והוא מכונה גם נושא בַּסֵּבֶל (נחמיה ד, יא), שהרי סֵבֶל היה בראשיתו המשא הכבד. ואולם מַעבר המשמעות מסבל פיזי לסבל נפשי הוא טבעי ומתבקש, וכבר בתנ"ך סובלים גם דברים לא פיזיים, למשל עוונות כמותם כמשא כבד על כתפי האדם: "אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם, וַאֲנַחְנוּ עֲו‍ֹנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ" (איכה ה, ז). לאחר שמשה גדל בבית פרעה הוא יוצא אל אֶחָיו וכך נאמר: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" וגו' (שמות ב, יא). הסבל שהוא רואה הוא סבל פיזי של עבדים נושאי חומר ולבנים, אבל ברור שהקושי הפיזי הולך כאן יד ביד עם קושי נפשי, וכך אנו מבינים זאת כיום.

כיצד קשור הסבל בסבלנות?

במילון בן־יהודה מוגדרת סבלנות: 'מִדת הסבלן'. ומיהו סבלן? "מי ששולט ברוחו וכובש את יצרו מִמהר להִפרע ולנקֹם", כלומר מי שאינו ממהר להחזיר לפוגע. המובאות הראשונות במילון בן־יהודה לסבלן וסבלנות הן מפירושי רש"י למקרא ולגמרא, למשל את האמור על משה "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד" (במדבר יא, ג) מפרש רש"י: "ענו – שפל וסבלן". סבלן הוא בעל יכולת לסבול, לשאת פגיעות, ומכאן נעשתה הסבלנות לאורך רוח, היכולת לסבול דברים באיפוק ולחכות. סבלן וסבלנות משמשים אפוא בעברית כבר כאלף שנים.

ומאין לנו סובלן וסובלנות? מילים אלו התחדשו בעברית ימינו כשנדרשו מילים לסוג מיוחד של סבלנות: היכולת לסבול את האחר, את דעותיו, את אמונותיו ואת מנהגיו, הסגולה לקבל את השונה.

מבחינת צורתן נראה כי המילים סבלן וסובלן שקולות בשני משקלים קרובים: קַטְלָן וקוֹטְלָן (או קָטְלָן), ויש שאף ראו בהם משקל אחד. ההבדל בתנועה הראשונה הוא בעיקרו גאוגרפי: במסורת לשון חכמים של ארץ ישראל נהג משקל קוטלן ובמסורת לשון חכמים של בבל נהג משקל קטלן.

כך למשל אנו מכירים מן המשנה במסכת אבות את אחד ממאמריו של הלל הזקן: "לא הבישן למד ולא הקפדן מלמד" (אבות ב, ה), אולם בכתבי יד טובים של המשנה נמצא את הגרסה "לא הבוישן למד ולא הקופדן מלמד". וכן במקום הצורות הבבליות דרשן, שקדן וגזלן נָהגו בארץ ישראל דורשן, שוקדן וגוזלן.

כיום לצד הצורות סַבְלָן וסוֹבְלָן משמשות אף יותר צורות שם התואר המובהקות סַבְלָנִי וסוֹבְלָנִי, בעלות הסופית ־ִי, בדומה לתוקפן ותוקפני, ענק וענקי.