תקציר
הדעות הרעות, כגון רעיונות הכפירה, מעוררות בהכרח התנגדות עצומה אצל האדם בהתחלה. אך כשהאדם מתחשב בהן, ונלחם בהן בכלים רעיוניים, הוא זוכה להתעלות. המלחמה מביאה אותו לְעַלּוֹת את רעיונותיו.
בסופו של דבר הוא מגלה כי טענותיהן של הדעות הרעות, נבעו מרעיונות נכונים שהיו נדרשים כדי לטהר את המושגים המקוריים שלנו.
ישנן דעות כאלה, שהן מוכרחות לפי טבע האדם לגרום בהתפשטותן תולדות מזיקות, אע״פ שהן בעצמן מועילות ואמתיות הן 1]. ונוצר לזה בטבע רוח האדם ללחום את קיומו, ולנַגֵּד לדעות הללו, כדי שלא יוזק בענפיהן המתפשטים.
הדעות הרעות, כגון רעיונות הכפירה, מעוררים בהכרח התנגדות עצומה אצל האדם בהתחלה. אך כשהאדם מתחשב בהן, ונלחם בהן בכלים רעיוניים, הוא זוכה להתעלות.
והמלחמה הולכת ומתארכת, עד שיסגל לו האדם גבורה יותר עליונה ממקורו הרוחני, ואז מרגיש הוא שעמדתו לא תפחד כלל מההתפשטות של הדעות הללו שנלחם נגדן. והכח ההוא בעצמו שמחזק את רוחו ניתן לו ע״י המלחמה עצמה. וע״כ הוא יודע להוקיר מאד את ערכה של המלחמה. וידע כמה אומלל היה אם לא היה נלחם נגד ההתפשטות המזיקה לו אז. ואח״כ בא בתוכָן (בתוך הדעות) חיים של גבורה ומקבל את הדעות שנלחם נגד התפשטותן.
המלחמה מביאה אותו לְעַלּוֹת את רעיונותיו, בכך שהוא מתחשב בטענות של הדעות הרעות. בסופו של דבר הוא מגלה כי טענותיהן נבעו מרעיונות נכונים שהיו נדרשים כדי לטהר את המושגים המקוריים של האדם.
אבל כשם שהאדם נתעלה (והשתכללו דעותיו וכוחותיו הרוחניים) כך נתעלו ג״כ המושגים הרוחניים שלו, ואותן הדעות עצמן, אע״פ שנראות כאילו הן הן הדעות שנלחם בהן, באמת אין הדבר כן. ורק לפי המבטאים החיצונים (הביטוי החיצוני) הן דומות אלו לאלו, אבל מצד ערכן הפנימי, מובדלות הן זו מזו, כהבדל שבין קודש לחול, ובין אור לחשך 2].
עם התעלות רעיונותיו, מתעלות באדם גם אותן דעות בהן הוא נלחם בעבר. והמושגים שהן מחוללות בו, נבדלים כעת מן המושגים שהן חוללו בו לפני שנלחם בהן, אע״פ שאותן דעות ממשיכות להיות מנוסחות באותן מילים כבעבר.
ומה שהרחיק אז, מוצא הוא שהרחיק בצדק, ומה שמקרב אותן הדעות אחר שנתעלו, בצדק הוא מקרבן. ודוקא הדעות הדחויות שחוזרות ונראות, בהן אנו מוצאים טל חיים, איתן וקדוש מאד.
לאחר שהתעלה האדם, יגלה את גרעין האמת שהיה טמון באותן הדעות שנרתע מהן בתחילת הדרך. הן יהפכו אז למקור חיים וקדושה.
---
1] דעות מזיקות שסופן להועיל
למשל, האמונה באלהים היתה בהתחלה תמימה. תפסו אותו כזוהר עצום שמסתתר מאחורי השמים. וכן תפסו את הרעם כקול שלו. זאת היתה תפיסה שיש בה הגשמה של האלהים. כמו כן האמינו בפשטות כי צדיק וטוב לו רשע ורע לו, כפי שאמרו רעיו של איוב. תפיסה זו היתה תפיסה פשטנית של בעיית השכר והעונש.
רעיונות הכפירה במציאות האלהים, התבססו בהתחלה על כך שלא ״רואים״ את האלהים, ושיש רע בעולם. אנשי האמונה נאלצו להתמודד עם קושיות אלה. בעזרתן, הם הבינו כי באמת האלהים אינו גוף ולא דמות הגוף, ואינו שום דבר שנמצא ביקום, אפילו לא האור הזוהר ביותר. הוא משהו ״אחר״ לגמרי, ומשהו שאיננו מסוגלים לדמיין. כמו כן אנשי האמונה התמודדו עם בעיית השכר והעונש, עד שהבינו שזאת הבעייה המורכבת ביותר הקיימת בעולם המחשבה, ושלעולם לא יגיע האדם לחקר אמיתתה. הם הבינו כי הגורמים המשפיעים על כל אדם ואדם בהתנהגותו, הם כה רבים ומסובכים, וכה מיוחדים לכל אדם ואדם, עד כי אין אפשרות לנסח כללים בנושא שכר ועונש. כל אחד ממליארדי בני האדם הוא מקרה פרטי, ורק ה׳ יכול לעשות אינטגרציה של כל הפרמטרים המאפיינים אדם זה.
הערה: קטע זה מראה עד כמה הרב קוק ע״ה הרחיק לכת בהבנת מורכבותו של העולם החילוני ואפילו האנטי-דתי.
2] השכל האלהי והשכל האנושי
קיימת הטעיה בכך שדעות מסוימות נראות כמתחרות בדעות התורה. לאמיתו של דבר, יגלה האדם לאחר התעלותו במושגים הרוחניים שלו, כי המרחק ביניהן הוא עצום, כרחוק האור מהחושך.
לדוגמה: אריסטו לא היה מסוגל לקבל את הרעיון שהאלהים הוא בעל רצון ובעל כוונה, שכן הרצון והכוונה הם מקור לשינויים, וכל שינוי הוא ביטוי לחיסרון. ברם האלהים בהגדרה, הוא שלם. לכן הוא לא יכול לרצות ולא יכול להתכוון. האלהים של אריסטו הוא שכל עליון הפועל לפי חוקי היגיון של ברזל בלי שום חריגה מהם. לפי אריסטו, אין טעם להתפלל לאלהים, ואין טעם לעבוד אותו. צריך להכיר את החוקים לפיהם הוא מנהל את המציאות, ולנצל אותם בלי לטעות. האלהים של אריסטו הוא אלהים מדעי ולא אלהים מוסרי.
זה היווה אתגר עצום ליהודים שראו באלהים משגיח אישי שיש להתפלל אליו ולעבוד אותו. דעות אריסטו עוררו כמובן בהתחלה התנגדות עצומה אצל המאמינים שרצו להמשיך להאמין, ורבים מהם הסתגרו בתוך ארבע אמות של תורה, ו״מנעו את בניהם מן ההיגיון״ (עפ״י ברכות כח, ע״ב).
אך לא כך נהג הרמב״ם. הוא בחר להתמודד עם רעיונות אלה, ובזכות מלחמתו בהם, הוא גילה תגליות מרעישות:
• הוא גילה שהסתירה בין הרצון האלהי ובין העדר השתנותו של האלהים, נובעת משכלו של האדם.
• כתוצאה מכך, הבין הרמב״ם ששכלו של האדם חסום.
• בנוסף לזה, הוא הבין ששכלו של האדם אינו שכל מוחלט, אלא יחסי. הוא אחת מני צורות רבות אפשריות של שכל.
• השכל האלהי הוא השכל המוחלט. אצלו אין סתירה בין הרצון ליציבות.
• הרמב״ם גילה אז פירוש נפלא לפסוק: ״כי לא מחשבותי מחשבותיכם״ (ישעיה נה, ח) - מבנה השכל האלהי אינו כמבנה השכל האנושי.
דעה משובשת שהופכת לנכונה בלי שניסוחה ישתנה
בעלי האמונה הפשוטה, סברו כי התפילה משנה את האלהים, והוא מבטל אז את הגזירה שגזר על האדם. אולם טענתו של אריסטו שהאלהים אינו יכול להשתנות, היא טענה נכונה. בעקבות הרמב״ם, גם ר׳ יוסף אלבו התמודד עם דעתו זו של אריסטו (ראה פירושנו דבור ומחשבה לספר העיקרים ח״ד, פרק י״ח, עמוד 63), ובסוף הוא החזיק בה בנוסח של אריסטו, אלא שהוא תפס אותה בצורה הרבה יותר גבוהה. כלומר, ר׳ יוסף אלבו גרס מעתה כי האלהים אינו משתנה ע״י התפילה, ומה שמשתנה על ידה, הוא האדם שמקבל באמצעותה זהות אחרת, והגזירה שחלה על זהותו הקודמת, אינה עוד חלה עליו. זאת דוגמה של דעה משובשת, שהפכה להיות נכונה, בלי שהניסוח שלה ישתנה.
מהדורת הרבנים שלמה ואהרן טולידאנו, בהוצאת מכון טולידאנו (כל הזכויות שמורות למכון טולידאנו).
