B'chasdei Hashem, over the past almost 20 years, Beis Mevakesh Lev has produced over 13,300 audio shiurim and over 31,000 written posts, unmatched by any one-person website - all completely free of charge. There are no paywalls or anything else. Now we are turning to you for help so we can continue - any amount will help. Even 99 cents! Thank you to my sweetest and most beloved friends!!!:-)!!
alchehrm@gmail.com
----
אור החיים בראשית מ"ט:י"ד
יששכר וגו' – אומרו חמור גרם פירוש יציאת אמו על ידי שנער החמור (נדה לה) זה היה סיבה שיששכר רובץ בין המשפתים ואינו מיושב תמיד במקומו, והוא טעם שבני תורה שהם ענפי יששכר יסובבו מעיר לעיר כי המעשה הבלתי נכון יוליד ענפיו והיא לאה עשתה דבר שהוא למראית העין חוץ מדרך המוסר גם היוצא ממנה ימצאנו כדרך זה, ואף על פי כן חפצים בעמלה של תורה בנועם.
וירא מנוחה כי טוב פירוש מנוחה העליונה, כי טוב פירוש בהביט ובהתבונן האדם בכל הנאות העולם הזה הנרגשות כמו שתאמר תאות המאכל והמשתה אין העריבות של אותו דבר צודק מצד עצמו אלא מצד הגוף אשר הוא כלי ריקם שעומד למלאות שכן הטביע בו היוצר שלא יוכל להתעכב ריקם כלל, ולזה כאשר יהיה האדם שבע לא מלבד שלא יקח עריבות למאכל ההוא אשר נכספה וגם כלתה נפשו אליו באותה שעה עצמה קודם שמילא כריסו אלא שמואס בו כמואס ברע, וזהו שאמר הכתוב (משלי כג) פתך אכלת תקיאנו פירוש הפת של העוה"ז אם אכלת אותו אחר כך תקיאנו כי תמאס מהכניסו לתוך פיך, גם בדבר אשר יחשוק בו האדם למראית העין ויתאו לבריה נעימה כאשר יחקור בטיב החקירה יראה שאותו יופי ונעימות אינו אלא מראה היולי כי בהתבונן האדם בבשר ובעור אשר מהם בנוי כל יופי ותואר באדם יראה וישכיל בהתבונן בהם כי אין בהם נעימות ויתמאס בבשר אדם מגשת אליו ואין הכל אלא דמיון, אבל הטוב האמיתי והנעימות הצודק הוא של עולם העליון, ולזה אמר וירא מנוחה כי טוב פירוש העולם שנקרא מנוחה שהיא טובה לשלול הטוב הנדמה בעוה"ז כנזכר ואת הארץ כי נעמה כפי האמת.
ויט שכמו לסבול צער העוה"ז ויהי למס פירוש שהיה הוא עצמו מס עובד פירוש שפינה עצמו לעבוד ה' ועשה עצמו כמס הניתן כן נתן עצמו להיות עובד עבודת הקודש העריבה והנעימה.
עוד ירמוז באומרו ויהי למס עובד שכל הנבראים יעלו לו מס לפרנסתו ויעבדוהו לבן תורה וכמו שמצינו ליששכר עצמו שהיה זבולן עובד אותו וכן בכל דור ודור.
יששכר חמור גרם, "Issachar is a bony donkey, etc." We learn in Nidah 31 that the meaning of the verse is that God had a hand in the conception of Issachar having guided Jacob's donkey to the tent of Leah on that night (Genesis 30,16). Just as Jacob had not remained in his regular abode that night, so Issachar, the son who had been conceived during that night, would be "crouching between boundaries." Inasmuch as Issachar is the model of a person who devotes his life to Torah study, Jacob alluded to the phenomenon that Yeshivah students have a habit of moving from place to place. Every action which is not proper produces consequences which reflect that impropriety. Leah's action appeared too forward for the conduct associated with the traditional way of life of Jewish women, even though her intention was wholly honorable. In spite of the discomfort associated with the lifestyle of the Yeshivah student, he does not let this diminish the effort he lovingly devotes to Torah study.
וירא מנוחה כי טוב, "He observed that repose is good, etc." The reference is to the repose experienced in the Hereafter. The words כי טוב, refer to what happens after a person considers that all the pleasures available for the body in this world, such as eating fine food and drinking good wine, are all sensations which are devoid of an inherent value. They are meaningful only because the body, an empty vessel, needs to be filled up with food and drink as the Creator has decreed that it is incapable of existing without input of food and drink. As a result, once the body has absorbed enough food an drink, the very food and drink which provided these pleasurable sensations become revolting. This fact demonstrates that food and drink are not in themselves something desirable. Solomon makes that point in Proverbs 23,8 when he said: "once you have eaten your bread, you will vomit it;" he meant that when you have consumed all the bread of this world, the time will come when you vomit it as it will become repugnant for you to fill your mouth with it. The same applies to all the other pleasures this world has to offer, things which man is attracted to by his eyes. Once he examines these phenomena more thoroughly he will realise that they are only make believe, that they lack substance, and eventually he will develop a distaste for everything connected with the human body and its attractions. He will conclude that the real good can be found only in the Hereafter, the world which is all spirit. Jacob blessed Issachar by saying that he has realised that true repose is only in those regions. Issachar correctly evaluates the repose in the Hereafter as well as the relative pleasantness on earth, i.e. והארץ כי נעמה.
When Jacob added ויט שכמו לסבול, "he bent his shoulder to bear (a burden)", this is a reference to the pain which is part of our earthly existence; ויהי למס עובד, "he turned himself into someone who serves the Lord as a form of paying tribute."
Another meaning of these last words may be that in return for becoming a willing servant of the Lord, the rest of the population is obligated to pay מס some kind of tax to assure the Torah scholar of his livelihood. In the case of Issachar that would be Zevulun who was a seafarer putting much of his wealth at the disposal of Issachar. (compare previous verse).
----
כתב וקבלה
יששכר חמר גרם – למה שאמרו רבותינו על שמח זבלון בצאתך ויששכר באהליך, שעשו שותפות ביניהם, זבלון לחוף ימים ישכון ויוצא לפרקמטי׳ בספינות ומשתכר ונותן לתוך פיו של יששכר, והם יושבים ועוסקים בתורה, והתנאי הראשי לקניית התורה מיעוט תענוג (כמבואר בפרק קנין תורה) למעט באכילת מעדנים ושתיית ממתקים, בטיול השדות והכרמים, כמ״ש עד שיתפלל אדם שיכנסו ד״ת בלבו יתפללו שלא יכנסו מעדנים לנפשו, ובכלל זה מיעוט דרך ארץ, וכמאמרם עונתן של ת״ח משבת לשבת, ומטעם זה תקנו טבילה לבעלי קריין שלא יהיה מצויים אצל נשותיהם, הנה יששכר להיותו בוחר בעסק התורה היה משליך אחרי גוו כל דברים המונעים מעסק התורה והוא אהבת התענוגים, עז״א יששכר חמור גרם, ר״ל שהיה משבר כל תאות התענוגים, כי הכתובים יכנו את תענוגי הגופיים בשם חמור, על השטופים בתאות התענוגים אמר (יחזקאל כ״ג) אשר בשר חמורים בשרם. ושם חמור הונח על בהמה זו לרתיחת דמי׳ (היטציגעס טהיר) מן מעי חמרמרו. והיין שמטבעו להרתיח גוף שותיו נקרא מטעם זה חמר (ודם ענב תשתה חמר), והאומה המפורסמת למשוקעי התאוות המגונות נאמר עליהם עם הדומה לחמור. והאדם בימי עליי׳ שמטבעו אז לרדוף אחר התענוגים מכונה מרבותינו בשם חמור נוער.
ומלת גרם הוא מן ועצמותיהם יגרם, לא גרמו לבוקר (צפני׳ ג׳) ענין שבירת עצמות. ואמר כאן חמור גרם, יששכר היה משבר תאות נפשו הבהמית בל ילהט אחרי תענוגי חומריותו (צערמאלמט דאס טהירישע) אמנם לפי שאין טוב לאדם לפרוש עצמו מכל דבר חמדה לאכול לחם צר ומים לחץ ולהתענות, וצריך להיטיב עם עצמו מעע לצורך בריאות גופו, והפורש עצמו מן היין אמרה תורה שצריך כפרה. וכן אי אפשר שיפרוש עצמו מדרך ארץ מכל וכל, דהא מחוייב לקיים מצות עונה לפריה ורביה, הנה על אותו מעט מן המעט מתענוגי הגוף שחייב האדם להנהיג בו גופו ולתת מקום לנפשו הבהמית החומרית, אמר רובץ בין המשפתים: משפתים מן בשערה ישופני (איוב ט׳) שפי׳ יכתתני, ואכות אותו טחון תרגומו ושפית יתי׳. ומזה הוא ישופך ראש, יכתת וירצץ ראשך.
הנה אחר שאמר חמור גרם, שתאות נפשו הבהמית נשברה ונחלשה עד שאין בכחה להתלהט אל רדיפת התענוגים, אמר רובץ בין המשפתים, ר״ל לא שנתבטלה התאוה הבהמית לגמרי אצלם, כי האדם להיותו חומרי צריך להשאיר מעט מבהמת חומריותו ויתן לה מקום מעט לנוח בין שברים קטנים המרוצצים ומכותתים דק דק הדק היטב (רוהעט אין צערמאלמטען טהיילכען). כעין זה אמר במכדרשב״י רמ״ב, זכאה חולקי׳ דההוא בר נש דאשתדל באורייתא, כיון דאיהו פתח באורייתא, כל אינון זנון בישין אעיל לון בנוקבי דתהומא רבא וכפית לי׳ לחמור ונחית לי׳ בטפסרי דתחות עפרא דזוהמי קסרא, בגיני כך יששכר דאשתדלותי׳ באורייתא כפית לי׳ לחמור ונחית לי׳ מההוא גרם המעלות דאיהו סליק לנזקא עלמא, ושוי׳ מדורי׳ בין המשפתים בין זוהממי דטפסרא דעפרא.
וירא מנוחה וגו׳. נגד מה שנאמר בזבלון לחוף ימים ישכון, שפירש תמיד למקום הסכנה, והם תמיד חסרי מנוחה מפחד גלי הים ורוח סערה, אמר על יששכר, שהיא בחר יותר בחלק הארצי להשאר במדינה לשבת במנוחה, כי התגרנים השולחים אניות בלב ימים נוסעים ממקום למקום לקנות ולמכור, ולבם מלא מחשבות עסקים רבים, אי אפשר להם לעמול בתורה כראוי, כי אם נפשו דבקה בעסקיו איך תדבק בעיון התורה הצריכה דעה צלולה, כמאמרם לא מעבר לים היא לא תמצא תורה בסחרנים ובתגרנים. לכן בחר יששכר יותר במנוחת הארצי והמדינית, להיותו מוכשר בו לקנות קנין הטוב האמתי היא התורה להשתעשע בה בנעימות נצח. - ויט שכמו לסבול. עול תורה, וסתם הכתוב ולא פירש מה לסבול. ואפשר לפי שהתורה נקראה בשם מתנה ככתוב (תהלים ס״ח) עלית למרום לקחת מתנות באדם (ע״ש תרגום ורש״י) וכמו ששרש סבל משותף עם שרש משא לענין מעמסה (לאסט) ככה משותפים יחד להוראת מתנה, וישא משאות מאת פניו דיוסף, לשון מתנה, ככה סבל בלשון משנה על מתנה, שולח סבלונות (קדושין נ׳) דמסבלי ואח״כ מקדשי, ונכלל בלשון לסבול מתנת התורה, שיששכר קיבל מרצון נפשו לשאת עליו משאת התורה שהוא מתנה וסבלונות השלוחה לישראל מאוצר בית המלך העליון ית׳.
ויהי למס עובד. קיום גופו וצרכי חיותו היה לו ליששכר, מן המס והמכס שניתן לו מזבלון שהיה עובד ועוסק כל מיני עסקים במקנה וקנין במיני סחורות. (ער ערהאֶלט זיך דורך דיא אבגאבען דעס ערווערבבעשטרעבענדען). ויהי כמו ויהי ריב ומדון ישא (חבקוק א׳) לרש״י ויהי, הווה ומתקיים. ויהי ערך (שמואל א כ״ח) ויהי תרגומו והוה בסעדי״ כלומר דוד שהוא שונא שלך יש לו קיום והעמדה. (וא״צ לתוספת מלת עם כמו שחשב הרד״ק שם) יהי רקיע בתוך המים, פירש״י לדעת רבותינו, יתחזק הרקיע, הרקיע שהיה בראשון מים רופפים, בשני יקרוש ויהיה לו העמדה וקיום. ויהי שם עם ה׳ ארבעים יום, משה שהיה מחוסר מזון ומחיה, היה לו קיום והעמדה ממזון רוחני אלהית. וכן יששכר להתמדתו בתורה בלי עסקים מדיניים, היה לו מזון ומחיה לקיום גופו מן המס והמכס של העובד והעוסק. למ״ד למס כלמ״ד הרה לזנונים, ע״י זנונים, ע״י מס.
רבץ בין המשפתים – אם נפרש רובץ על החמור ומשפתים תחומין, לא נדע מה הן התחומין, והנה בדרז״ל מצוי הרבה לשון מקום השפיתה שימת קדרה על האש, וכ״ה בלשון מקרא שפות הסיר שפות ובבנין הבית ביחזקאל אמר והשפתים טפח אחד מקום בשול הזבחים, לכן יראה שפעל רובץ נאמר על יששכר, ר״ל הוא מתעצל ואוהב המנוחה ממאן לצאת למלחמה, ובוחר תחתיו להיות למס עובד, ואמר בד״מ יששכר הוא חמור גרם בעל עצמות דל בשר ורזה המצונן הרבה משאר חמורים שכולם מצוננים ודלי בשר ביותר. כן יששכר עצל רובץ תמיד בין מקום שפיתת קדרות להתחמם, ודרך הכתובים לגנות העצל בצנה, טמן עצל ידו בצלחת, היא כלי בשול חם, מחורף עצל לא יחרוש, וכן ועצל על מטתו, ודבורה גינתה את הממאן ללכת למלחמת ה׳ ואמרה למה ישבת בין המשפתים, להתחמם כעצל מצונן לשמוע שריקות עדרים סביב לביתך; והנה מלת הנותן אמרי שפר בנפתלי אין הניתן מוסב על אילה רק על נפתלי (רל״ש).
----
רש"ר הירש בראשית מ"ט:ט"ו
וירא מנחה כי טוב – יששכר שמח לעבוד, אולם רק במידה ובאופן שיהיה בעבודתו ערך לעם היהודי. בעוד שיהודה הוא שבט המושלים וזבולן – שבט הסוחרים, הרי שיששכר מייצג את הגרעין האמיתי של העם היהודי: האיכר היהודי. הוא אינו עובד כדי לעמול בלי הרף ולצבור עושר. בן העם היהודי אינו משעבד עצמו לעבודתו; הוא עובד כדי להשיג "מנוחה". הוא יניח ביד זבולן להרוויח הון רב בסחורתו; אך לעצמו, רוצה הוא יותר להשאר בבית. הוא רואה בפנאי שהשיג בעמלו, את הנכס הגדול והרכוש היקר ביותר שיש לו; שכן הפנאי מאפשר לאדם לזקוף את קומתו ולמצוא את עצמו.
עקב כך, נוטה יששכר את שכמו לסבול משאות, תוך שהוא מניח את שבט המושל בידי יהודה ואת דגל הסוחר בידי זבולן. לבו אינו נמשך לא אחר תפארת הצבא ולא אחר רווחי המסחר. הוא מכיר כיבושים אחרים ואוצרות אחרים, אשר ניתן לזכות ולהחזיק בהם רק בשעות הפנאי.
כך נעשה שבט יששכר לשומר אוצרות הרוח של האומה.
בשעה שנאספו שבטי ישראל מסביב לדוד, לאחר נפילת שאול, ומכל השבטים באו אלפים ורבבות; שלח יששכר רק מאתים, ה"ראשים" – "ראשי" השבט, והיתר נשארו בבית ועבדו (דברי הימים א פרק יב). אך מאתים אלה היו "יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים" (שם פסוק לג); הם הביאו איתם "בינה", הבחנה, היכולת לראות "בין" דברים, להכיר את יחסי הגומלין בין אנשים ובין דברים, ותוצאות פעולתם זה על זה. הכרה זו, שהשיג יששכר בשעות הפנאי שלו, הייתה "דעת בינה", ידיעה מוחשית; לא התחכמות של הבל אלא הבנה מעשית ביחסים האמיתיים של אנשים ודברים, המושגת על ידי חכמת התורה האמיתית. ובינה זו הייתה "לעתים"; היא באה על ידי הערכה נכונה של כל רגע בייחודיותו. משום כך: "כָל־אֲחֵיהֶם עַל־פִּיהֶם" (שם), כל ישראל חיו על פי אמרי פיהם.
ידיעת התורה ואופן קיומה המעשי לפי המצבים הקיימים, לא יושגו על ידי מי שמשקיע את עצמו בסחורה, אלא על ידי זה שבשעות הפנאי שלו מפנה לבו מכל דבר אחר; על ידי אותו אחד שעליו ניתן לומר: "וירא מנוחה כי טוב", שרואה בפנאי את הרווח האמיתי המושג מעבודה; ולכן "עושה תורתו קבע ומלאכתו עראי" (עיין רמב"ם הל' תלמוד תורה ג, ז). הוא רואה בלימוד התורה את המטרה העיקרית, ובעבודה רק את האמצעים המקריים.
יששכר רואה את "הארץ" – עבודת האדמה, כדרך הבטוחה ביותר להגיע למטרה זו; ולכן מתמסר בהתלהבות לחובות המכבידות של עבודת האדמה: "ויהי למס עבד".
השימוש בביטוי "עם הארץ" ככינוי לאדם מחוסר ידיעת התורה, מקורו בתקופה הרבה יותר מאוחרת, שבה נמנע מהיהודים ליהנות משעות הפנאי השקטות של האיכר. היה זה זמן בו הידיעה והתרבות התרכזו בערים הגדולות, והיהודים בני־הכפרים ישבו מפוזרים אנה ואנה, זעיר שם זעיר שם. בהיותם מנותקים ממרכזי הלימוד, הם התדרדרו מהבחינה הרוחנית, והרבה פעמים גם מהבחינה המוסרית, תחת המשא הכבד של עמלם יום יום.
בתנ"ך, מציין "עם הארץ" את כלל הציבור, במובן האצילי ביותר של מילה זו.
"And saw the resting-place that it was good" - Issachar is happy to work, but only to the extent and in a way that his work has value for the Jewish people. While Judah is the tribe of rulers and Zebulun is the tribe of merchants, Issachar represents the true core of the Jewish people: the Jewish farmer. He does not work to toil endlessly and accumulate wealth. The son of the Jewish people does not enslave himself to his work; he works to achieve "rest." He will let Zebulun earn a great fortune in his trade; but for himself, he wants more to stay at home. He sees in the leisure he has achieved through his labor, the greatest asset and the most precious possession he has; for leisure allows a person to stand tall and find himself.
As a result, Issachar inclines his shoulder to bear burdens, while leaving the tribe of rulers in the hands of Judah and the flag of the merchant in the hands of Zebulun. His heart is not drawn after the glory of the army nor after the profits of commerce. He recognizes other conquests and other treasures, which can only be won and held in leisure hours.
Thus the tribe of Issachar became the guardian of the spiritual treasures of the nation.
When the tribes of Israel gathered around David, after the fall of Saul, and thousands and myriads came from all the tribes; Issachar sent only two hundred, the "chiefs" - "heads" of the tribe, and the rest stayed at home and worked (1 Chronicles 12). But these two hundred were "men who understood the times" (ibid., verse 33); they brought with them "understanding," discernment, the ability to see "between" things, to recognize the interrelationships between people and between things, and the results of their actions on each other. This recognition, which Issachar achieved in his leisure hours, was "knowledge of understanding," tangible knowledge; not empty sophistry but a practical understanding of the true relationships of people and things, achieved through the wisdom of the true Torah. And this understanding was "for the times"; it came through a correct assessment of each moment in its uniqueness. Therefore: "all their brethren were at their command" (ibid.), all of Israel lived according to their words.
Knowledge of the Torah and the manner of its practical observance according to the existing situations, will not be achieved by one who invests himself in commerce, but by one who in his leisure hours clears his heart of everything else; by that one of whom it can be said: "And saw the resting-place that it was good," who sees in leisure the true profit achieved from work; and therefore "makes his Torah study a fixed pursuit and his work a temporary one" (see Maimonides, Laws of Torah Study 3:7). He sees in Torah study the main goal, and in work only the incidental means.
Issachar sees "the land" - working the land, as the surest way to reach this goal; and therefore enthusiastically devotes himself to the burdensome duties of working the land: "and became a servant unto tribute."
The use of the term "am ha'aretz" (commoner/ignoramus) as a nickname for a person lacking knowledge of the Torah, originates from a much later period, when Jews were prevented from enjoying the quiet leisure hours of the farmer. It was a time when knowledge and culture were concentrated in the big cities, and the Jewish villagers sat scattered here and there, a little here, a little there. Being cut off from the centers of learning, they deteriorated spiritually, and often morally as well, under the heavy burden of their daily toil.
In the Bible, "am ha'aretz" denotes the entire public, in the most noble sense of the word.
---
פרשגן בראשית מ"ט:י"ד
יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם
יִשָּׂשכָר עַתִּיר בְּנִכְסִין אַחְסָנְתֵּיהּ בֵּין תְּחוּמַיָּא
[יששכר עשיר בנכסים, נחלתו בין הגבולים]
יששכר עשיר – כי דימוי לחמור נתפס כגנאי
א. מתוך חמשת דימויי בעלי החיים שבברכת יעקב, שניים הוזכרו בת"א במפורש: "גור אריה יהודה" (ט) "יִשְׁרֵי בִּתְקוֹף כְּאַרְיָא", "יהי דן נחש עלי דרך" (יז) "כְּחִיוֵי חוּרְמָן יִשְׁרֵי עַל אוֹרְחָא". גם דימויי "נפתלי אילה שלוחה" ו"בנימין זאב יטרף" נרמזו בת"א כמבואר במקומם. רק את דימוי יששכר ל"חֲמֹר גָּרֶם" לא הזכיר אונקלוס אפילו ברמז. לדעת "באורי אונקלוס" השינוי הוא לכבוד יששכר: מכיוון שדימוי לחמור נתפס כגנאי בעיני ההמון, תרגם "חֲמֹר גָּרֶם" – "עַתִּיר בְּנִכְסִין", מרובה בנכסים. התרגום מיוסד על דמיון צלילי לפסוקים "וַיִּצְבְּרוּ אֹתָם חֳמָרִם חֳמָרִם" (שמות ח י), "חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם" (שופטים טו טז) שניהם לשון ריבוי, ואף כאן "עַתִּיר בְּנִכְסִין" הוא לשון ריבוי. ו"מרפא לשון" כתב שיסוד תרגומו הוא בתיבת "גָּרֶם", עצם, שהוא משל לעוצם הממון, כתרגום "וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם" (במדבר כד ח) "וּבְבִזַּת מַלְכֵיהוֹן יִתְפַּנְּקוּן". עושרו של יששכר נדרש גם בגמרא ומקורו, על פי רש"י, בת"א כאן.
ב. לפי ת"א הפסוק מפרש את סיבת עושרו: מכיוון שיששכר "רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם" שהוא משל לנחלתו "בֵּין תְּחוּמַיָּא", נמצא שיששכר עושה מסחר רב מגבולו האחד לגבולו השני. והרי זה שבח לנחלת יששכר: לעומת זבולון העובר מרחקים בים, יששכר נשאר בנחלתו ומעשיר. וזהו כברכת משה: "שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ" (דברים לג יח).
בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם – בֵּין תְּחוּמַיָּא, ביאור הגר"א
ג. "הַמִּשְׁפְּתָיִם" – שם יחידאי בתורה. לפי הפשט משמעו גדרות צאן כבשירת דבורה "לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם" (שופטים ה טז). אבל אונקלוס שתרגם "בֵּין תְּחוּמַיָּא" פירשו על גבולות ארצו של שבט יששכר. וכן דרשו חז"ל: "רובץ בין המשפתים, אלו ב' בקעות, בקעת כסלן ובקעת יזרעאל" (ב"ר צח יב). ופירש הגר"א: בגורל יששכר נאמר "וַיְהִי גְּבוּלָם יִזְרְעֶאלָה וְהַכְּסוּלֹת... וּפָגַע הַגְּבוּל בְּתָבוֹר" (יהושע יט יח-כב). ומכיוון ש"כסלות תבור" היה בגבול זבולון ו"אַזְנוֹת תָּבוֹר" (יהושע יט לד) היה בגבול נפתלי, נמצא שנחלת יששכר היא בין תחומי אחיו.
Issachar is a strong donkey couching down בין המשפתים.
Issachar is rich in possessions, his inheritance is between the boundaries.
Issachar is "rich" - because the image of a donkey is perceived as derogatory
A. Of the five animal images in Jacob's blessing, two were explicitly mentioned in Targum Onkelos: "Judah is a lion's whelp" (9) "strong as a lion", "Dan shall be a serpent by the way" (17) "like a snake of destruction lying on the path". The images of "Naphtali is a hind let loose" and "Benjamin shall ravin as a wolf" were also hinted at in Targum Onkelos, as explained in their respective places. Only the image of Issachar as a "strong ass" was not mentioned by Onkelos, not even as a hint. According to "Baurei Onkelos," the change is for the honor of Issachar: since the image of a donkey is perceived as derogatory in the eyes of the masses, he translated "strong ass" as "rich in possessions," abundant in assets. The translation is based on a phonetic similarity to the verses "and they gathered them together in heaps" (Exodus 8:10), "heap upon heap" (Judges 15:16), both of which denote abundance, and here too "rich in possessions" is a term of abundance. And "Marpeh Lashon" wrote that the basis of his translation is in the word "garem," bone, which is a metaphor for the strength of wealth, as in the translation "and break their bones" (Numbers 24:8)" - "and they shall revel in the spoil of their kings." Issachar's wealth is also discussed in the Gemara, and its source, according to Rashi, is in Targum Onkelos here.
B. According to Targum Onkelos, the verse explains the reason for his wealth: since Issachar is "couching down בין המשפתים," which is a metaphor for his inheritance "between the boundaries," it turns out that Issachar does a lot of trade from one border to the other. And this is praise for Issachar's inheritance: in contrast to Zebulun, who travels long distances at sea, Issachar remains in his inheritance and becomes wealthy. And this is as in Moses' blessing: "Rejoice, Zebulun, in your going out; and Issachar, in your tents" (Deuteronomy 33:18).
בין המשפתים - between the boundaries, explanation of the Vilna Gaon
C. "בין המשפתים" - a unique term in the Torah. According to the plain meaning, it means sheep pens, as in Deborah's song "Why did you sit among the sheepfolds?" (Judges 5:16). But Onkelos, who translated "between the boundaries," interpreted it as the borders of the land of the tribe of Issachar. And so the Sages interpreted: "Couching down between two borders, these are two valleys, the valley of Chesalon and the valley of Jezreel" (Genesis Rabbah 98:12). And the Vilna Gaon explained: regarding Issachar's lot it is said, "And their border was Jezreel, and Chesulloth... and the border reached to Tabor" (Joshua 19:18-22). And since "Chesulloth Tabor" was in the border of Zebulun and "Aznoth Tabor" (Joshua 19:34) was in the border of Naphtali, it turns out that Issachar's inheritance is between the borders of his brothers.
