בחסדי ה', במהלך כמעט 20 השנים האחרונות, בית "מבקש לב" הפיק למעלה מ-13,300 שיעורי שמע ולמעלה מ-31,000 פוסטים כתובים, ללא תחרות על ידי אתר של אדם אחד - הכל ללא תשלום כלל. אין חומות תשלום או כל דבר אחר. עכשיו אנחנו פונים לעזרה כדי שנוכל להמשיך - כל סכום יעזור. אפילו 99 סנט! תודה לחברים המתוקים והאהובים שלי!!!:-)!!
---
פלוגתת הראשונים לדעת החת“ס אי ד‘ תעניות משום תשובה או אבילות
פשטות דברי הראשונים דד‘ תעניות מדין אבלות על המאורעות שאירעו ביום זה, כ“כ הר“ן דף ט‘ ע“א בדפי הרי“ף לענין תפילת נעילה בתעניות ציבור על הצרות ועצירת גשמים דכ“ז בשאר תעניות ציבור על הצרות,
משא“כ בד‘ תעניות, דלא תיקנו נעילה אלא בתעניות שהוקבעו לתפילה,
אבל לארבעה צומות לא הוקבעו אלא לאבל, עכ“ל. וכ“כ הר“ן בדף ז‘ ע“א
בדפי הרי“ף ש‘ד‘ צומות הם לאבל‘.
וכן הוא לשון הריטב“א סוף תענית דדן לענין חתן דחל השבע ברכות
באחד מהד‘ צומות אי רשאי לאכול מחמת שמחת חתן, וכתב הריטב“א
בטעם הראשון ’מ“מ כיון דרגל שלו רגל יחיד מדרבנן , ותעניות אלו
דרבים, אתי אבלות דרבים ודחי רגל דרבנן דיחיד‘. וכ“כ הריטב“א תענית
דף י‘ דדברי הצומות וזעקתן שהוכר במגילת אסתר לא קאי על ד‘ צומות
דמה ענין וזעקתן לד‘ צומות שהוא משום אבליהם ולא היו לזעקה, ועד“ז
בריטב“א מגילה דף ה‘.
מפורסם מש“כ החת“ס בתשובה או“ח סי‘ ר“ח, דהביא דברי הרמב“ם
ריש פרק ה‘ מתענית ’יש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות
שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה וכו‘ עכ“ל.
וכתב החת“ס, הנה הרמב“ם גילה לנו מה שלא היינו מעלים על דעתינו,
שהיינו חושבים שהתעניתים הללו אינם על דרך התשובה, אלא על
דרך האבל והצער ביום שאירע רע, כמו השמחה ביום שאירע טובה, וכן
משמע קמת פ“ק דמגילה ה ע“א דקאמר ט“ב שחל בשבת מאחרין ולא
מקדימין, מ“ט אקדומי פורענותא לא מקדימינן, ובודאי אקדומי תשובה
זריזין מקדימין. מ“מ הודיענו הרמב“ם דלא כן הוא, ועל פיו נהגו לומר
ווידוים וסליחות באותן הימים חוץ מט“ב דאקרי מועד, משום שנקבעו על
התשובה, ומ“מ לא הודיעונו נושא כליו מנא ליה הא, עכ“ל. וביאר שם עוד
החת“ס דמסברא נקט הרמב“ם דלא שייף שחז“ל יקבעו יום לאבלות מעין
המאורע דלא מצינו כוותיה דאורייתא ומנלן לנביאים לחדש דבר שלא
מצינו כוותיה בתורה, בשלמא לקבוע יום שמחה ביום טובה כגון חנוכה
ופורים דאורייתא הוא מקו“ח משיעבוד לגאולה אומרים שירה בפסח
ממיתה לחיים לא כ“ש וקו“ח דאורייתא הוא, אבל לקבוע ’אבל‘ לעולם על
צער לא מצינו כיוצא בו, אלא ע“כ על התשובה הוקבעו כדכתיב והתודו
את עונם ותענית מסוגל לכפרה ותשובה.
מדברי החת“ס מתבאר דיש בזה פלוגתת הראשונים בכל עיקר יסוד
ד‘ תעניות אי משום אבלות על מאורע דאירע בו כשיטת הר“ן והריטב“א
וכן משמעות הרמב“ן בתורת האדם ענין אבלות ישנה, או מלתא דתשובה
כמש“כ הרמב“ם.
המג“א ומ“ב נקטו כהרמב“ם דד‘ תעניות מדין תשובה
השו“ע סי‘ תקמ“ט ’חייבים להתענות בתשעה באב ובי“ז בתמוז ובג‘
בתשרי ובעשרה בטבת, מפני דברים הרעים שאירעו בהם. והמג“א כתב
’כדי לעורר הלבבות לתשובה‘.
וכתב המ“ב סק“א ’וכל אלו הימים כל ישראל מתענים בהם מפני הצרות
שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות לפקח על דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון
אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון
הדברים האלו נשוב להטיב, ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים
ולפשפש במעשיו ולשוב בהן, ואין התענית אלא הכנה לתשובה, ולכן אותן
האנשיםן שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים, תפשו הטפל
והניחו העיקר. וסיים המ“ב ומ“מ אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד,
כי ימים אלו מצות עשה מדברי הנביאים להתענות בהם וכמש“כ למעלה.
אשר מבואר בזה דהמג“א והמ“ב תפסו בעיקר כשיטת הרמב“ם בכל
עיקר הענין דד‘ תעניות דהם נתקנו לתשובה, עד שהיה ס“ד דהעושה
תשובה כבר נפטר מהצום, וקמ“ל דמ“מ יש בזה המ“ע מדברי הנביאים.
חינוך קטנים בד‘ צומות לדעת הגרי“ז
והנה סי‘ תק“נ במ“ב שם סק“א כתב דאין חיוב חינוך קטנים בד‘ צומות.
ועמד בזה בתוספות יום הכיפורים יומא דף פ“ב דמצינו דין חינוך קטנים
לתענית רק ביוה“כ.
ומפורסם בשם הגרי“ז לבאר בטעמא דמילתא דאין חינוך קטנים בד‘
תעניות עפ“ד הרמב“ם הנ“ל דיסוד הדין ד‘ תעניות מלתא דתשובה וכלשון
הרמב“ם כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה, וא“כ גבי קטנים שלא
שייך אצלם ענין תשובה אין דין חינוך, ושאני יוה“כ דיש מצות עינוי של
ועיניתם את נפשותיכם.
ולדעת הראשונים דדין ד‘ תעניות מתורת אבילות, י“ל ע“ד הנ“ל דהא
דאין מחנכין הקטנים משום דליכא חינוך קטן לאבלות כמש“כ הפוסקים
יו“ד סי‘ שפ“א וממילא כן הדין אף לענין ד‘ תעניות.
בחיובא דנשים במצות צום אף דהוא זמן גרמא
והנה יסוד חיוב ד' צומות יסודם משום מ"ע כמבואר במ"ב סי'
תקמ"ט ומה"ט יצאו לדון הביכו"י והח"ח לפטור עוסק במצוה
ממצות התענית ורק חידשו דלא נפטר עוסק במצוה במצוות
שקיומם בשב ואל תעשה כמו מצות התענית, ולפ"ז לכאורה
בדין דנשים לא יהיו חייבות בד' צומות, שהרי בכלל מצות עשה
שהזמן גרמא, והרי מפורש בפסחים וכן קי"ל דרק מעוברות
ומצטערות הרבה פטורות אכן כל הנשים בכלל החיוב, ואמנם
למאי דיסד הפנ"י בקידושין דמצות דקיומם בשוא"ת ליכא פטור
דזמן גרמא לק"מ, אמנם בראשונים שם בקידושין מבואר לא
כן, וכן הכריע הגרע"א שם דבכל גוונא נשים פטורות, ושוב צ"ע
אמאי נשים חייבות מעיקר הדין בד' צומות הרי הוי מ"ע שהזמן
גרמא, וצ"ע.
ונראה לפמש"כ הגרי"ז לפטור קטנים ממצות חינוך בתעניות
משום דיסוד חובת תענית ממצות תשובה ותלי' במחויבים
במצות תשובה, א"כ בנשים לאידך גיסא דכל המחויב במצות
התשובה מחויב בהני ד' תעניות ולכן אף נשים בכלל דהרי הם
בכלל מצות התשובה ולדעת הראשונים שיסוד המחייב בתע־
ניות אלו הם מדין אבלות ממילא בזה י"ל דנשים חייבות הרי
במצות אבילות וא"כ חייבות בתענית דאבילות, והכלל בזה אותו
הפוטר לקטנים מחינוך דצום הוא הגורם חובת נשים בצום כנ"ל.
והנראה לדון עוד, דהנה לשון הכתוב בזכריה פרק ח' : "צום הרביעי
וצום החמישי יהי' לבית יהודה לששון ולשמחה." ומבואר בגמ' ר"ה י"ח ע"ב
דהני ד' צומות בזמן שמד המה צומות, ויהפכו בזמן שלום, לששון ושמחה.
ולישנא דקרא 'בית יהודה' והיינו הבית יהודה המחויבים בצום לדידהו
יהפך לששון ושמחה. [ומה שלא הוזכר בית ישראל יעו"ש במפרשים]
והנה מבואר באבות דר"נ פי"ב דאצל אהרן דכתיב כל בית ישראל יבכו
וכו' היינו אף הנשים, ואצל משה כתיב 'ויבכו בני ישראל' – זה רק אנשים,
והובא ברש"י פרשת חוקת סוף פ"כ. ובספר אור גדול להגדול ממינסק
בסימן א' דייק בלשון הרמב"ם פרק ה' ה"א מיסודי התורה 'כל בית ישראל
מצווים על קידוש ה'' וכתב דכוונתו לרבות נשים כמוש"כ באבות דרבי
נתן "בית" היינו אנשים ונשים, ע"כ. ומעתה י"ל דיהי' ל'בית יהודה' הנזכר
בקרא בדיני הצום בכלל זה אף נשים, ומיושב בזה מה שחובת הד' צומות
נתחייבו בהם אנשים ונשים כאחד דהם בכלל 'בית יהודה' אף דיסוד חיוב
הצומות מ"ע שהזמן גרמא, וכמש"נ.
מחינוך קטנים בתשעת הימים שמעינן דלא כיסוד הגרי“ז
ואמנם יקשה בעיקר דברי הגרי“ז דהרי מחנכין קטנים בתשעת הימים
בניהוגי בשר ויין וכבוס תספורת, ואף דקי“ל דאין מצות חינוך לקטן
באבילות, וכבר עמד בזה המג“א שם בסי‘ תקנ“א וכתב דשאני אבלות
דרבים דבזה מחנכין קטנים וא“כ שוב הדרא קושי‘ לדוכתא מדוע אין
מחנכין קטנים בד‘ תעניות מדין אבלות דרבים, ובזה נסתר גם דברי הגרי“ז
דהרי לשיטת הרמב“ם אף תשעה באב מלתא דתשובה וא“כ נכלל בזה אף
תשעת הימים ומ“מ הרי מחנכין קטנים בתשעת הימים ושוב יקשה מ“ש
ת“ב גופא, והיינו דקשי‘ לכל הדעות דמחד גיסא מחנכין קטן בניהוגי תשעת
הימים ואילו לענין ת“ב גופא אין מחנכין.
והנראה הברור בזה עפמש“כ החכמת אדם סי‘ קנ“ב סי“ז דכתב דאף
בת“ב גופא לא מצינו דין חינוך לנעילת הסנדל, וביאר משום דכללא
הוא דבר שיש לו צער לא גזרו דין חינוך לקטן במילי דרבנן ורק ביוה“כ
דדאורייתא שאר העינויים לרוב הפוסקים, בזה החמירו.
ומעתה מיושב היטב מאי דאין חינוך קטנים בד‘ צומות והיינו משום
דדבר שיש בו צער לא נכלל בדין חינוך וה“ה שאר עינויים דיוה“כ, אמנם
הניהוגים בתשעת הימים דעיקרם לא צער אלא מניעת תוספת תענוג
ככיבוס תספורת בשר ויין בזה שייך חינוך. נמצא דנאסר לקטן כיבוס
תספורת בשר ויין בתשעת הימים, אבל נעילת סנדל בת“ב גופא שרי.
חובת קרה“ת מניהוגי התענית או מחמת חובת היום.
ונראה לדון דנפק“מ רבתא אי הד‘ תעניות מלתא דאבלות או מלתא
דתשובה, דהנה בכל תענית ציבור על הצרות ועצירת גשמים מבואר
בתענית דף י“א דקוראים התורה ובראשונים כתבו כדי לעורר בתשובה וזהו
חלק מניהוגי התענית, ומי שלא מתענה אינו חייב בקריאת התורה, אמנם
לענין ד‘ תעניות דקוראים בתורה בזה יש לדון האם חובת קרה“ת מדין
ניהוגי התענית וא“כ רק מי שמתענה עולה לתורה או דהקריה“ת מחמת
יום המאורע וככל מועד דתקנו בו קרה“ת והיינו מחובת היום, וא“כ אף מי
שלא מתענה ואף אם אין עשרה מתענין מ“מ קוראים התורה מחמת חובת
היום ככל מועד.
הב“י בסי‘ תקס“ו הביא לדברי המהרי“ק שורש ט‘ דאין עולה לתורה אלא
מי שמתענה, והמהרי“ק איירי בצום דבה“ב, והב“י למד מזה דכן הדין בכל
ד‘ תעניות, והיינו דכל ד‘ תעניות החיוב קריאת התורה היא מחמת התענית
ולכן תלי‘ במי שמתענה, וכדביאר הגרע“א תשובה כ“ד.
והחתם סופר כתב להשיג ע“ד הב“י דכל דברי המהרי“ק נשנו רק לענין
תענית בה“ב דהקריאה בו מדיני התענית ובזה תלי‘ מי שמתענה, אכן לענין
ד‘ תעניות הרי יומא קא גרים והקריאה בו מחמת יום נמועד שבו והיינו
מועד דפורענותא ואפ‘ כשאין עשרה מתענים קוראים.
תליא אי הד‘ תעניות מדין אבלות או מדין תשובה
ונראה דיסוד פלוגתתם אי המחייב דד‘ צומות כמש“כ הרמב“ם לעורר
הלבבות לתשובה א“כ לא נשתנה גדר הד‘ צומות מכל תענית ציבור דעלמא
דהקרה“ת היא מכח ניהוגי התענית ובזה הדין עם הב“י, ואילו לדברי
הראשונים דהמחייב דד‘ תעניות מדין אבילות על יום המאורע בזה י“ל
כמש“כ החת“ס דחובת הקריאה מחמת יום המאורע ויומא קא גרים, וא“כ
קוראים בתורה אף דלא מתענים מחמת חובת היום דכל מועד.
ואמנם לפ“ז תקשי דהרי החת“ס הביא בס‘ ר“ח לדברי הרמב“ם דד‘
צומות יסודם מלתא דתשובה וענינם ככל תענית על הצרות, ומ“מ הרי
חולק ע“ד הב“י וסובר דלענין קרה“ת חלוק ד‘ צומות דקריאת התורה בו
מחמת ’יום המאורע‘ ולא ככל צומות דקרה“ת בי‘ מכח ’ניהוגי התענית‘,
ואולי י“ל דלאחר דהראה לדברי הרמב“ם דגילה בזה דבר חדש אה“נ
משתנה גדר חיוב קריאת התורה וחזר בו מהשגתו בסי‘ קנ“ז דנכתב שנים
קודם למה שהביא מהרמב“ם, וצ“ע.
סתירת דברי הח“ח אי מחמת תשובה או מדין אבלות
יל“ע בדברי המ“ב דמחד גיסא הביא לדברי הרמב“ם דד‘ תעניות כדי
לעורר לתשובה, ומאידך בביאור הלכה הביא לדברי הריטב“א דשמחת חתן
אינו דוחה ד‘ צומות דלא אתי עשה דיחיד דחתן ודחי מ“ע דאבלות דרבים.
דעת התוי“ט דליכא פלוגתא בגדר דד‘ צומות ולכו“ע זהו מדין אבלות על המאורע.
וראיתי בתוס‘ יו“ט ריש פ“ד דתענית דכתב בשיטת הרמב“ם דמה שלא
אומרים נעילה בד‘ תעניות משום שהם מחמת אבלות וכדברי הר“ן שם.
אשר מבואר מדברי התוי“ט דליכא פלוגתא בין הרמב“ם לר“ן בעיקר
הגדר דד‘ תעניות ולכו“ע זהו מלתא דאבלות, ולכאורה הרי ברמב“ם מבואר
דענינו דד‘ תעניות כדי לעורר לתשובה ולא מדין לזכור יום המאורע
ולהתאבל.
יסוד הבית הלל דכל אבלות זהו מחובת התשובה
ונראה בהקדם דברי הבית הלל יו“ד סי‘ שפ“א דביאר דאין דין חינוך קטן
לכל אבילות עפ“ד הרמב“ם בה‘ אבל פי“ג הי“ב והובא בטור סי‘ שצ“ד, ’כל
מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים הרי זה אכזרי, אלא יפחד וידאג ויפשפש
במעשיו ויחזור בתשובה‘ וכתב שם הבית הלל נמצא שעיר טעם האבילות
הוא משום תשובה שיחזור בתשובה, אבל קטן אין שייך טעם זה שיחזור
בתשובה. [ובטעמא דמילתא י“ל אי משום דליכא עוונות אי משום דאין לו
דעת לחרטה וכו‘]
ומתבאר מדברי הבית הלל דיסוד מצות אבלות מלתא דתשובה וממילא
ליכא חינוך קטנים לאבלות.
ומעתה יבוארו דברי התוס‘ יו“ט דאף דהרמב“ם כתב דד‘ תעניות כדי
לעורר לתשובה, מ“מ אין זה סותר מש“כ הר“ן והריטב“א דיסיוד‘ דין ד‘
תעניות מדין אבילות, והיינו משום דאף אבלות היא כדי לעורר לתשובה.
ומ“מ לעולם זה יום אבלות אף להרמב“ם ואבלות על הלשעבר ולא לבטל
גזירה עתה אין בה נעילה דמ“מ שאני מכל תענית ציבור על הצרה דזהו יום
תשובה ולא יום ’אבל‘.
וכפה“נ אף לביאור הלכה דעתו כהתוי“ט דאין כאן פלוגתת הרמב“ם
ושאר ראשונים, וזהו דמחד גיסא הביא טעם הרמב“ם ובביאור הלכה לדברי
הריטב“א.
ומ“מ לדעת החת“ס נתבאר דיש בזה פלוגתא בין הראשונים בכל עיקר
המחייב דד‘ תעניות להרמב“ם מלתא דתשובה, ולשאר ראשונים מדין
אבלות, ודבר זה נתבאר דהוא דלא כהתוס‘ יו“ט וביאור הלכה וכמש“נ.
הגר"ע מדלוב שליט"א
