בחסדי ה', במהלך כמעט 20 השנים האחרונות, בית "מבקש לב" הפיק למעלה מ-13,300 שיעורי שמע ולמעלה מ-31,000 פוסטים כתובים, ללא תחרות על ידי אתר של אדם אחד - הכל ללא תשלום כלל. אין חומות תשלום או כל דבר אחר. עכשיו אנחנו פונים לעזרה כדי שנוכל להמשיך - כל סכום יעזור. אפילו 99 סנט! תודה לחברים המתוקים והאהובים שלי!!!:-)!!
alchehrm@gmail.com
---
כתב בב"י או"ח (סי' תקנ) וז"ל "וה"ר דוד אבודרהם כתב בהלכות תענית שעשרה בטבת הוא משונה משאר תעניות שאם היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר מפני שנאמר בו בעצם היום הזה כמו ביום הכיפורים, ולא ידענו מנין לו זה" עכ"ל, וצ"ע.
והנה הלח"מ (בפ"ה מהל' תענית ה"ב) הקשה, מ"ש דצום רביעי דלא הוי אלא בט' משום דהובקעה העיר מ"מ השתא עבדינן ליה בי"ז מפני שחורבן בית שני חמיר לן והובקעה העיר בי"ז, ואילו י' בטבת עבדינן ליה ביום שסמך מלך בבל ידו על ירושלים בחורבן בית ראשון, ומ"ט לא נקבע ביום שסמך צר ידו על העיר בחורבן בית שני דחמיר לן. ותי' ע"ז דשאני הכא דהכל היה בחודש אחד ואין קפידא לשנותו בין ט' לי"ז, אבל התם הזמנים חלוקים עיי"ש.
והביאור בזה נראה ע"פ דברי הריטב"א בר"ה (יח, ב) שכ' וז"ל "ואפשר עוד לומר שאף נביאים ראשונים שגזרו התענית יודעין היו בחורבן שני, ולא קבעוהו בט' דוקא אלא בחדש זו, שלא מצינו שנקרא אלא צום הרביעי" יעו"ש.
כלומר דד' צומות הללו שהם תקנת הנביאים מדברי קבלה לא נקבע להם יום מיוחד כי' בטבת או ט' באב וכיו"ב, ועיקר תקנתם הוא על אלו החדשים וכדאיתא בקרא (זכריה ח, יט) דלא מוזכר יום מיוחד כ"א צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי דהיינו החדשים אבל לא איזה יום (וכבר מבואר כן ברמב"ן בתורת האדם, ענין אבילות ישננה. וע"ע מנחת חינוך מצוה ש"א, ואכמ"ל).
ובזה יבואר היטב גם מה שהקשו, דכיון דתענית הוא מדברי קבלה וגם עונג שבת הוא מדברי קבלה כדמבואר ברמב"ם )פרק ל מהל' שבת ה"א(, א"כ למה נדחית התענית מפני השבת. ובע"כ משום דדברי קבלה של התענית לא הוקבע ליום מיוחד על כן אינו דוחה שבת ויו"ט, יעו"ש במנ"ח.
מעתה אתיין היטב דברי האבודרהם [וכבר מטו ביה כן בשם הגר"ח], דס"ל דבזה הוא דחלוק עשרה בטבת משאר התעניות, דאע"ג דבהם לא נאמר קביעות יום מדברי קבלה, מ"מ צום העשירי נאמר בו מעיקר תקנת הנביאים יום מסוים עשרה בטבת, דהרי כתיב ביה (יחזקאל כד, ב) 'בעצם היום הזה', וכן הוא בסליחות עשרה בטבת "יום ציוה בן בוזי החוזה כתוב לעם נמס ונבזה את עצם היום הזה", ושאני בזה משאר התעניות. ולכן נדחה היו"ט מפני הצום כיון דשניהם מדברי קבלה, ויש לו יום קבוע.
אלא דצ"ע דלמה הוצרך להביא מיוה"כ דאיכא קביעות יום לתענית, פשיטא כיון דכתיב ביה 'בעצם היום הזה' הוקבעה התענית ליום מסוים.
והנראה לומר בזה [ומצאתי כעין זה בעמק שאלה שאילתא קנה, ובאור שמח הל' תעניות פ"ה הל' ו], דהנה הרמב"ן (בס' תורת האדם שם) כתב "ומסתברא דכולהו ד' צומות תענית ציבור הן ונביאים גזרו אותם וכל חומרי תענית עליהם ומפסיקין בהם מבעוד יום ואסורין ברחיצה ובסיכה וכו' כתשעה באב דקא מקיש להו לת"ב אלא דהאידנא כיון דבזמן דליכא צרה בטילין ורצו לנהוג להתענות בהם ולא רצו לנהוג בחומרות הללו, וכו' וכל דתקנו נביאים כעין דאורייתא תיקון ועשו ד' צומות כיוה"כ לענוי" יעו"ש.
ולפי"ז י"ל, דס"ל לאבודרהם דבזה שאני תענית עשרה בטבת משאר התעניות שהוקשו לת"ב, כיון דכתיב ביה "בעצם היום הזה" א"כ עיקר קביעותא דהתענית הוא רק ביום ולא מבעוד יום, והתענית מתחיל מהיום ולא מהלילה.
ויסוד ד"ז נלמד מתענית דיוה"כ, דהנה ביומא (פא, א) נאמר בגוף איסורי האכילה והמלאכה: ותנא מייתי לה מהכא [והתנא מביא, לומד אזהרה זו לעינוי ביום הכיפורים מכאן]: נאמר: "ועניתם את נפשתיכם כל מלאכה לא תעשו" (במדבר כט, ז). ודנים: יכול יהא ענוש על תוספת מלאכה שיתחייב על מלאכה שעשה בזמן שמוסיפים מן החול על הקודש בערב יום הכיפורים — תלמוד לומר: "וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה" (ויקרא כג, ל), ללמדנו: על עשיית מלאכה בעיצומו של יום, על היום עצמו, הריהו ענוש כרת, אבל אינו ענוש כרת על תוספת מלאכה.
יכול לא יהא ענוש כרת על תוספת מלאכה, אבל יהא ענוש כרת על תוספת עינוי, שאם אכל בתוספת יום הכיפורים יהא חייב — תלמוד לומר: "כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה" (ויקרא כג, כט) לומר: על אכילה בעיצומו של יום ענוש כרת, אבל אינו ענוש כרת על תוספת עינוי.
יכול לא יהא העושה מלאכה בזמן הנוסף בכלל עונש כרת אבל יהא מוזהר במצוות לא תעשה על תוספת מלאכה — תלמוד לומר: "וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה" (ויקרא כג, כח), לומר: על עיצומו של יום הוא מוזהר שלא לעשות בו מלאכה, אבל אינו מוזהר על תוספת מלאכה.
יכול לא יהא מוזהר על תוספת מלאכה, אבל יהא מוזהר על תוספת עינוי, שאם לא נתענה בתוספת יום הכיפורים יעבור על מצות לא תעשה — אין לומר כן, שהרי דין (סברה) הוא שאינו כן, ומה מלאכה שנוהגת איסורה גם בשבתות וימים טובים — אינו מוזהר עליה על תוספת קדושת היום, עינוי, שאינו נוהג בשבתות ויום טוב — אינו דין שלא יהא מוזהר עליו על תוספת זו?! עד כאן לגבולות האיסור.
ומעירים: אבל אזהרה לעינוי של יום עצמו לא למדנו מניין. ומעתה נלמד: לא יאמר ויפרש בתורה עונש כרת בעושה מלאכה, דגמר [שנלמד הדבר] בהיקש מעינוי; ונאמר כך: ומה מצות עינוי שאינו נוהג בשבתות וימים טובים — ענוש כרת אם לא התענה. איסור מלאכה שנוהגת בכל שבתות וימים טובים — לא כל שכן שנוהג אף ביום הכיפורים? אם כן למה נאמר במפורש עונש למלאכה — מופנה (נשאר פנוי) להקיש ולדון ממנו גזרה שוה: נאמר עונש בעינוי ונאמר עונש במלאכה, מה מלאכה — לא ענש אלא אם כן הזהיר תחילה בלאו, אף עינוי לא ענש אלא אם כן הזהיר.
ודוחים: איכא למיפרך [יש מקום לפרוך, להקשות] את ההשוואה הזאת, כיצד: מה לעינוי שלא הותר מכללו שמצות העינוי חלה על כל ישראל, תאמר במלאכה שהותרה מכללה שהרי מותר לעשות את עבודות הקודש במקדש ביום הכיפורים! וכיון שכך אין הוכחה שמצות עינוי קלה ממצות מלאכה!
אלא כך יש לומר: לא יאמר עונש בעינוי, דגמר [שהוא לומד] בקל וחומר ממלאכה. כיצד? מה מלאכה שהותרה מכללה בעבודת המקדש ביום הכיפורים בכל זאת — ענוש כרת עליה, עינוי שלא הותר מכללו — לא כל שכן שהעובר ואינו מתענה שחייב כרת. אם כן למה בכל זאת נאמר — הרי זה מופנה ללא צורך, אלא להקיש ולדון ממנה גזירה שוה: נאמר עונש בעינוי ונאמר עונש במלאכה, מה מלאכה ענש והזהיר — אף עינוי ענש והזהיר.
ודוחים: איכא למיפרך [יש מקום לפרוך, להקשות] ולומר להיפך: מה למלאכה — שכן איסורה נוהגת בשבתות וימים טובים. תאמר בעינוי שאינו נוהג בשבתות וימים טובים!
אמר רבינא: לא הבנו כראוי את הלימוד בברייתא זו, כי האי תנא [שנה זה] מן המילים: "עצם היום הזה" "עצם היום הזה" גמר [למד] בגזירה שוה, להשוות עינוי למלאכה. ומעירים: וצריכים לומר שמופנה הוא, כלומר: שבשני המקומות המילה "עצם" איננה נחוצה לעניינה אלא רק ללמד גזירה שוה, דאי [שאם] לא מופנה היא — איכא למיפרך כדפרכינן [יש להקשות כמו שהקשינו]!
לאי, אפנויי [על כן ודאי] מופנה הוא ויש ללמוד ממנו. שהרי חמשה קראי כתיבי [כתובים נאמרו] באיסור מלאכה ביום הכיפורים, חד [אחד] ללמד אזהרה לאיסור מלאכה דיממא [של יום הכיפורים], וחד [ואחד] לאזהרה דליליא [של ליל יום הכיפורים], וחד [ואחד] לעונש כרת דיממא [של מלאכה ביום], וחד [ואחד] לעונש דליליא [של לילה], וחד [ואחד] מהם לאפנויי [מופנה] כדי למגמר [ללמוד] עינוי ממלאכה, בין דיממא [של היום] בין דליליא [של הלילה], שאף שלא נאמר הדבר במפורש — נלמד הוא בגזירה שוה.
והקשו שם בתוספות ישנים, לא ידענא אי בעינן בכל דוכתא עונש דיממא וליליא במלאכה כגון שבתות ויו"ט וחולו של מועד יעו"ש, ובכפות תמרים [וכן הוא להדיא במזרחי] כתב, דרק משום דכתיב בקרא 'בעצם היום הזה' סד"א דבא למעוטי לילה, ורק לאחר דנתרבה גם לילה בע"כ דקרא בא למעוטי תוספת יוה"כ, יעו"ש.
וע"ע בשבועות (יג, א) דגם לרבי דעיצומו של יום מכפר, מ"מ כ"ז בהיום ולא בלילה, ופרש"י שם משום דכתיב 'כי ביום הזה יכפר עליכם ביום ולא בלילה' והארכנו בזה במק"א.
ונראה דה"נ בעשרה בטבת כיון דכתיב ביה 'בעצם היום הזה' אין בו איסור תענית בלילה, ואע"ג דהוקשו אהדדי כל התעניות כ"ז הוא רק לגבי חומרי התענית, אך מ"מ אין תענית דעשרה בטבת נוהג מבעוד יום, ואין חלות יום תענית מבעו"י אלא בעצם היום הזה, כדחזינן אצל יוה"כ דנאמר בו 'בעצם היום הזה' [ועי' במה שהוסיף הנצי"ב], וזהו מש"כ האבודרהם משום שנאמר בו 'בעצם היום הזה' כמו שנאמר ביוה"כ בעצם יום הזה ודרשינן מזה דרק עיצומו של יום אסור ומכפר וכמש"נ.
מעתה א"ש היטב מה דס"ל לאבודרהם דתענית עשרה בטבת אינה נדחית מפני השבת כיון דכתיב 'בעצם היום הזה'. והביאור בזה הוא, משום דבאמת הא דנדחית תענית מפני שבת ויו"ט הוא רק משום שאסור להתענות בשבת ויו"ט מה"ת [דאם כל איסורו הוא מדברי קבלה בדין הוא שידחה השבת מפני התענית וכמו שהקשה המנ"ח], אולם כבר כתב המבי"ט בקרית ספר (הל' שבת פכ"ט) דכל עיקר האיסור הוא רק להתענות מעת לעת, לילה ויום, אבל להתענות ביום לחוד אינו אסור מה"ת.
ועל כן שאר תעניות דמעיקר דינם להפסיק מבעו"י נדחית התענית מפני שבת כיון דבעיקר תקנתו לא ניתנה התענית לדחות את השבת גם האידנא אינה דוחה את השבת. משא"כ צום עשרה בטבת דמעיקר הדין אינו כ"א בעצם היום הזה [ואין בו דין יום תענית בלילה] שפיר נדחית השבת מפני הצום, דכיון דעיקרו אינו אלא ביום, הרי יכול לאכול בלילה, וכל שאוכל בלילה אין איסור מה"ת להתענות ביום, ואע"ג דאסור לצום ביום מדין עונג שבת מ"מ כ"ז הוא מדברי קבלה ונדחית מפני התענית וכמש"נ, ואתיא היטב דעת האבודרהם, וכמש"נ.
נחלת בנימין
