הפילוסופיה עסוקה במחלוקות ובספקות, לכן היא זורעת מבוכות בעולם. חכמת הקודש לעומתה, מאחדת את כל חלקי המציאות, ומאירה בכך את דרכם של בני האדם. היא ורק היא מסוגלת לחולל אמונה. השבת האמונה ליהודים הנבוכים עקב לימודיהם באוניברסיטה, יכולה להיעשות רק באמצעות הקבלה.
הפילוסופיה אינה משתרעת כי אם על חלק ידוע של העולם הרוחני, בטבעה היא נְתוּקָה ממה שהוא חוץ לגבולותיה, ובזה עצמו היא מפורדת בפנימיותה פירוד מהותי 1]. סיגול ההכרה, איך כל הדעות הרגשות והנטיות כולם מקטנם ועד גדלם מחוברים זה בזה, ואיך הם פועלים זה על זה, ואיך עולמות נפרדים מאורגנים יחד, זה אין בכחה לצייר. ולזאת תשאר תמיד הגיון אריסטוקרטי 2], מיוחד ליחידים שבבני אדם.
הפילוסופיה עוסקת כאמור, בחלק קטן בלבד של המציאות. וחלק זה אינו בראשית העניינים. לכן הפילוסופיה אינה מעפילה אל האחדות. היא שקועה בריבוי. לעומתה, חכמת הקודש קולטת את אחדותה של כל המציאות על כל צורותיה.
יתרה ממנו (מההיגיון האריסטוקרטי) היא הסודיות, שהיא בטבעה חודרת בכל התהומות של כל המחשבות, ושל כל הרגשות, של כל הנטיות, של כל השאיפות, ושל כל העולמות, מראש עד סוף. היא מכרת את האיחוד שיש בכל המצוי, בגשמיותו ורוחניותו, בגדלותו ובקטנותו, הכרה פנימית. ומשום כך אין לפניה גודל וקוטן, הכל חשוב והכל נערך בערך רשום, אין תנועה אבודה, אין דמיון בטל 3].
ולעומת זה אין קץ להעליות, ואין חכמה והבנה שנאמר בה די ולא תתקשר להארה יותר עליונה ממנה, שהיא נראית לעומתה במעמד אפלולי. ואפילו כתר עליון, דאיהו אור צח, אור מצוחצח, אוכם (שחור בלשון ארמית) הוא לגבי עילת כל העילות, דכל נהורין מתחשכאן קמיה 4].
חכמת הקודש היא סולם אינסופי בו מטפס האדם מהבנה להבנה יותר בהירה ויותר עליונה. יש שכבות על גבי שכבות של הבנה, וכל שכבה נראית כחשוכה ביחס לשכבה שמעליה.
ומתוך היתרון הרזי הזה, של התאחדותם של כל המחשבות והניצוצות הרוחניים בתוכה (בתוך חכמת הקודש), רק היא הנה מסוגלת להדרכה כללית.
כלליותה של חכמת הקודש מאפשרת לה להדריך בני אדם. בניגוד לכך, קטעיותה של הפילוסופיה מונעת ממנה מלהדריך בני אדם ומלהאיר את דרכם. הפילוסופיה מסוגלת רק לזרוע ספקות.
ע"כ רק הסוד הוא נשמת האמונה, נשמתא דאורייתא, ומלשד חייו חיי כל הגלוי, כל הקצוב, כל ההגוי בהגיון, וכל הנעשה במעשה.
לכן רק חכמת הקודש שאין בה ספיקות, יכולה לחולל אמונה. השבת האמונה ליהודים הנבוכים עקב לימודיהם באוניברסיטה, יכולה להיעשות רק באמצעות הקבלה.
האחדות המפולשת של הרז (אחדות שחודרת בכל התחומים) כוללת את כל היצירות, כל תנאי המחשבה והרגש, כל אופני השירה וההרצאה, כל נטיות החיים, כל השאיפות וכל התקוות, כל המגמות וכל האידיאלים, מעומק תחתיתם עד רום גבהם. ולשד החיים של הגובה העליון של העילוי האלהי, שרק זוהר הנבואה, ואספקלריא המאירה, זיהרא דאדם הראשון 5], ואורות העליונים, יכולים לגלותם, שוטף ועובר הוא בכל, בכל הגות לב, בכל תנועת רוח.
אחדות העולם העליון חודרת בכל התחומים וכוללת אותם במלוא היקפם. ולחלוחית העולם העליון, שרק הנבואה והקבלה יכולות לגלותה, טמונה היא בכל הדעות והפילוסופיות.
רק סוד שיח עליון הוא מחלק את השדרות, מַה יֵּחָשֵׁב לראשית, וּמַה יֵּחָשֵׁב לאחרית, איזה מערכה לא תְכַנֵּס האחדות, מפני שפלותה, ואיזה מערכה היא עליונה ממנה, מפני גדלה, ולפני אחד מה אתה סופר.
רק התקשורת עם העולם העליון מסוגלת לעשות סדר בדעות, איזו דעה חשובה ואיזו דעה טפלה, ואפילו לומר מה יש לפני הראשית: "ולפני אחד מה אתה סופר".
-------
1] נקודת המוצא של הפילוסופיה, היא השכל האנושי. היא מתבוננת במנגנוניו ומנתחת אותם. כל עוד חשבו כי השכל האלהי זהה לשכל האנושי, כפי שחשב אריסטו, ניתן היה לחשוב כי הפילוסופיה מסוגלת להתמודד עם כל תוכן המציאות. אולם מאז נתגלתה חסימת השכל האנושי, תחילה בידי הרמב״ם בספר מורה נבוכים (ראה פירושנו דבור ומחשבה עמוד 14, הערה 26), ובסוף בעיקבות משברי המדע של המאה הכ׳, עמדו אנשי הרוח על כך כי השכל האנושי אינו אלא אחת ממספר לא ידוע של צורות שכל שונות, כשמעליהן נמצא השכל המוחלט, הלא הוא השכל האלהי.
הפילוסופיה עוסקת אם כן בחלק קטן בלבד של המציאות. וחלק זה אינו כמובן השכל האלהי. חלק זה אינו נמצא אם כן בראשית המציאות ובשורשה. ברם האחדות נמצאת תמיד בראשית. הריבוי מסתעף מן האחדות. העולם שלנו המלא צורות וצבעים השתלשל מן האחדות האלהית. הדרוויניזם מניח כי שפע צורות החיים הסתעף מן החיים הבראשיתיים הפשוטים של האמיבה. הפיזיקה מניחה כי מאה היסודות הכימיים נוצרו מן החלקיקים הבראשיתיים שהיו אחידים. חיבור ספר על כל פרקיו, משפטיו ומיליו, נובע מרעיון פשוט ובן-רגעי שנצנץ בשכלו של המחבר. וכן על זה הדרך. האחדות נמצאת בראשית.
ובכן, הואיל ואין הפילוסופיה עוסקת בראשית, הרי שהיא אינה מעפילה אל האחדות. היא שקועה בריבוי. לכן היא מתקשה למצוא את המכנה המשותף שבין הספרות לפיזיקה למשל, ובאופן כללי, קשה לה לאחד את הדעות והרגשות - בלשונו של הרב קוק, וקשה לה לאחד באופן כללי, את כל התכונות של האדם.
2] אחד ההבדלים היסודיים בין החשיבה האקדמית לחשיבה העממית, היא שהחשיבה האקדמית היא חשיבה של מורכבות, ואילו החשיבה העממית היא חשיבה של פשטות. האקדמיה נוהגת להאשים את האדם הפשוט שהוא צובע את המציאות בשחור ולבן. אומרים שהאדם הפשוט מצביע בבחירות מן הבטן, והמשכיל מצביע מן הראש. ובאמת, בהתחלה האמת נראית פשוטה, כמו אצל הילד. אח״כ היא נעשית מורכבת כמו אצל המבוגר. ובסוף היא חוזרת אל האחדות, כפי שקורה אצל הזקן שרואה מלמעלה את התמונה המאחדת את כל הדעות השונות והמגוונות. התפיסה האחדותית נמצאת אצל האדם הפשוט ואצל המקובל והנביא. הפרופסור נמצא באמצע, והוא תקוע בריבוי ובמורכבות.
האחדות נמצאת בלב, לעומת הפירוד שנמצא בשכל. בלב יש מיזוג של התכונות, והיפרדותן נעשית ברמת המחשבה. הראיה, השמיעה, הריח והטעם מעורבבים ברגש ובלב, אך בראש הם נפרדים. יש רק חוש אחד בלב, ויש ארבעה חושים בראש. ההשגה החזותית, ההשגה השמעית וכו׳ מאפיינות את השכל. הלב מאידך רואה ושומע וכו׳, כגון ״וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה״ (קהלת א, טז), ״לֵב שׁוֹמֵעַ לשפוט את עמך״ (מל״א, ג, ט) וכו׳. לדוגמה יש יותר הרמוניזציה בדעות אצל ההמון מאשר אצל האינטלקטואלים.
הן אמת כי רמת החשיבה המורכבת של המשכיל יותר גבוהה מרמת החשיבה הפשטנית של ההמון. אך מעל למשכיל נמצא איש הרוחניות, ומעליו נמצאים בעלי רוח הקודש, ומעליהם הנביאים. איש הרוחניות חותר שוב להשיג את האחדות אחרי שחווה את המורכבות של המשכיל. ואצל הנביאים האמת חוזרת להיות פשוטה, והם נלחמים עליה בחירוף נפש שנובע מוודאות נוגדת מורכבות.
3] כאמור, אין הפילוסופיה קולטת אלא קטע מן המציאות. הרב קוק מתכוון במונח פילוסופיה לכל החכמות האנושיות, כולל המדעים, בהתאם להגדרת מונח זה ע״י אריסטו. הואיל וחלק גדול מן המציאות נמצא מחוץ לתחומה, הרי שאינה מסוגלת לראות את האחדות שבמציאות. היא אינה מסוגלת לראות את האחדות שבין הדעות השונות המתנגשות זו בזו.
למשל הפילוסופיה רואה סתירה בין החומר והרוח, בין הכלל לפרט, בין הדטרמיניזם לרצון, בין ידיעת ה׳ לבין בחירת האדם. הפילוסופיה רואה בכל דבר מחלוקת. לכל שאלה משאלות הקיום ומשאלות הנצח, הפילוסופיה תציע את התשובות השונות שנראות לה כמנוגדות או לפחות כחלוקות ביניהן. מה שמאפיין את הלימוד באקדמיה, הוא שחותרים תמיד לראות מה מבחין בין מחשבתו של הוגה דעות פלוני לבין מחשבתו של הוגה דעות אלמוני. אין האקדמיה מסוגלת להגדיר את מחשבתו של פילוסוף כלשהו או את דרכו של סופר כלשהו, אלא ע״י עימותה עם מחשבתם של פילוסופים אחרים, או דרכי סופרים אחרים.
בניגוד לפילוסופיה, חכמת הקודש קולטת את כל המציאות. משום כך היא אינה רואה סתירות בין הדעות השונות. היא אינה רואה סתירה בין החומר והרוח, בין הכלל לפרט, בין הדטרמיניזם לרצון, בין ידיעת ה׳ לבין בחירת האדם. היא רואה שהדעות השונות משלימות אחת את השניה.
הואיל והפילוסופיה אינה רואה את כל התמונה, חלק מן הדעות נראות לה כלא שייכות לתמונה הכללית. לכן הפילוסופיה נוטה לראות בחלק מן הדעות, דעות חסרות משמעות. הפילוסופים אינם מייחסים חשיבות לדעותיהם של אנשי ההמון. הפילוסופיה היא אריסטוקרטית, מתנשאת על ההמון. בניגוד לה, חכמת הקודש אינה תופסת שום דעה כחסרת משמעות. יש מקום לכל דעה בתשבץ הכולל.
4] הפרופסורים רואים בשכבת ההבנה של ההמונים, שכבה חשוכה. אולם גם שכבת הבנתם נראית כשכבה חשוכה בעיני המקובלים.
5] זיהרא עילאה דאדם הראשון
מושג זה נמצא בזוהר (בראשית דף לו, ע״ב), ופירושו המילולי הוא : השכל העליון הבהיר של אדם הראשון - לפני החטא. הרב קוק מסביר אותו בספר ״אורות הקודש״ (ח״ב, עמ׳ תצג). הוא כותב כי עבודת ה׳ הכי גבוהה היא זו הקשורה אל הטבע. אך קדושה עליונה זו נתחללה ע״י ״פולחן הטבע״, והיא הפכה למפלצת אלילית. אותה קדושה עליונה, טרם השחתתה ע״י זוהמת האדם, נקראת ״זיהרא עילאה דאדם הראשון״. היא למעלה מהאספקלריא המאירה של נבואת משה רבינו. מדרגתה היתה ״לאכול מעץ החיים, ולא לדעת שום רע, מפני שאי אפשר שיהיה בעולם החומרי והרוחני, השלם כל כך, מעשי ידי יוצר כל, שום דבר רע״.
הרב קוק ראה כי אדם הראשון חדר אל הטבע, אל המהויות שבו, אל המציאות כמות שהיא, מעבר למה שראה משה רבינו. אכן אדם הראשון נתן שמות לכל בעלי החיים, כי חדר אל מהותם האמיתית. ומובא במסכת ברכות (לא, ע״א): ״דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי דכתיב: בארץ אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם (ירמיהו ב, ו), וכי מאחר דלא עבר היאך ישב? אלא לומר לך: כל ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישוב - נתישבה, וכל ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון לישוב - לא נתישבה״. אדם הראשון חדר אפוא אל מהותה של כל ארץ וארץ. הוא ראה את הבריאה כולה, מעבר לאספקלריא מאירה של משה רבינו.
שמונה שכבות של המציאות
ר׳ דוד הכהן כתב כאן הערה: עיין שער ב׳, הגיון הקודש, פרק שמנה מדרגות (הוא פרק קג של השער השני). הרב קוק כותב בפרק ״שמונה מדרגות״ כי יש שמונה שכבות במציאות בצורה של סולם עולה: הבשר, הדמיון, השכל, רוח הקודש, הנבואה, אספקלריא מאירה, זיהרא עילאה דאדם הראשון, ואור החיים של אחר התקון השלם של כל העולמים, אחר תחיית המתים ויום שכולו שבת. כל שכבה מכילה ניצוצות מן השכבה שמעליה.
מהדורת הרבנים שלמה ואהרן טולידאנו, בהוצאת מכון טולידאנו (כל הזכויות שמורות למכון טולידאנו).
