B'chasdei Hashem, over the past almost 20 years, Beis Mevakesh Lev has produced over 13,300 audio shiurim and over 31,000 written posts, unmatched by any one-person website - all completely free of charge. There are no paywalls or anything else. Now we are turning to you for help so we can continue - any amount will help. Even 99 cents! Thank you to my sweetest and most beloved friends!!!:-)!!
alchehrm@gmail.com
----
Atheists are a minority of the world's population, but their influence is great, and they provoke criticisms and questions that require believers to deal with. In recent years, militant atheism has gained momentum from people like Richard Dawkins, Sam Harris, and Christopher Hitchens, who have made it their goal to attack all religious beliefs and undermine them. We will try to clarify what atheism actually claims and whether it expresses a coherent and rational position or not.
In the first stage, we must ask ourselves: what exactly is atheism? What do atheists claim? There are different approaches to atheism, which can be generally divided into three groups. When a person says "I am an atheist," he is probably claiming one of the following three claims:
a. "There is no God" (ontological claim)
b. "There is no evidence for the existence of God" (epistemological claim)
c. "I do not believe in God" or "I believe there is no God" (expression of personal feeling)
Let us examine these claims in order and see what they mean.
a. "There is no God" - The Ontological Claim
According to this version, atheism makes a claim about existing reality. It claims that the entity called "God" does not exist and is not part of reality. In reality, there are natural forces, atoms, molecules, plants, animals, and humans - but there is no God.
This claim, of course, immediately invites the question: how do you know this? On what basis do you determine that there is no God? Our two main sources of knowledge about reality are empirical experience and logic. Can either of them lead to the conclusion that there is no God? Empirical experience cannot bring us to such a conclusion. How can it be empirically proven that God does not exist? Is it possible to scan all the spaces of space and time, all the different dimensions of reality, and claim that we have not found God in any of them? Obviously not, if only because God - according to prevailing theistic conceptions - is not an object that can be empirically examined. Empirical experience could have proven the existence of God if we had managed to find him in some form, but it can never refute the existence of God and prove that he does not exist.
Regarding logic, there have been several attempts in the past to argue that the concept of God is not logically possible, that it contains an internal contradiction, and so on. One of the most famous of these is the attempt of the philosopher John Mackie to logically refute the existence of God through the problem of evil, and to argue that the existence of an all-powerful and good God cannot be reconciled with the reality of evil in the world. However, his claims have already been refuted many times, mainly by the philosophers Nelson Pike and Alvin Plantinga (by arguing that even a good and benevolent God may allow the existence of evil for some justified purpose), so his move does not succeed in logically contradicting the existence of God. Other attempts to find a logical problem in the definitions of God, such as in the concept of omnipotence or perfection (such as questions of the type "Can God create a stone that he cannot lift?"), can be refuted in various ways. There is therefore no room for the claim that logic proves the non-existence of God.
On the other hand, some have argued that logic actually requires the existence of God. The most famous proof of this type is the ontological argument that appears in Anselm, Descartes, Leibniz, and others, according to which the concept of God contains all perfections, and since one of the perfections is existence, then God necessarily exists. This argument, which seems very strange on the surface, has occupied philosophers for centuries and is still under debate today, with some supporting it and others disagreeing with it.
Therefore, if empirical experience and logic do not support the claim that God does not exist, then this claim has no logical basis. Moreover, the very definition of the concept "God" is so vague and controversial, and there are such different and varied opinions on the subject, that the presumption to deny the existence of God according to each of its possible definitions is truly amazing in its audacity. This is not about some "flying teapot" but about something that is very difficult to impossible to define. Take for comparison the following two claims:
"I am an a-extraterrestrialist. I deny the existence of life outside of Earth in any form, from single-celled to ultra-advanced civilizations. There are no carbon-based life forms or others, not in this galaxy or any other galaxy, and not in any other universe. Not in the past, not in the present, and not in the future. I believe that life exists only on Earth, period."
You will not hear many people making such a statement, for the simple reason that it has nothing to base itself on. The universe is so large and unknown that there is no justification for denying the possibility that life exists somewhere in it. On the other hand, you can hear the following statement from quite a few people:
"I am an atheist. I deny the existence of God and the gods in any form, from the idols of ancient Egypt and Greece to the most transcendent and abstract divinity. There is no God whatsoever, not Zeus and Odin, not the Lord God of Israel, not the Aristotelian first cause, not the perfect idea of Plato, not the great spirits of the Indians and Shinto, not the many-faced gods of the Hindus, and not the incomprehensible God of Isaiah Leibowitz. Not in our universe or in another dimension or another universe. Not in the past, not in the present, and not in the future. I believe that everything that exists is the product of blind nature, period."
And here the question arises: what is the justification for such a claim? Even if we reject all the testimonies and traditions of the religions and the occurrence of any divine revelation on Earth, there is still the possibility of the existence of some God in the spaces of space and time or beyond them. Maybe human-like gods like those of the ancient peoples, maybe some supreme intelligence, maybe an abstract idea or a metaphysical first cause, maybe an incomprehensible supreme power. How can one deny this possibility, or even claim that it is unlikely (in the words of Dawkins' campaign: "There probably is no God, now enjoy life")? When you think about it, it is difficult to distinguish between gods and powerful aliens, perhaps those who have reached a level of abstract existence detached from matter, and have developed the ability to create worlds and so on. Can anyone deny the possibility that our world is actually the product of such a supreme intelligent power, which created it or at least manages it at one level or another - or even say that it is unlikely?
The conclusion that emerges from this is that atheism as an ontological claim is too pretentious and exaggerated to be taken seriously, and no person with a little humility will make such a claim.
Do the same claims work in the opposite direction? Does someone who claims with certainty that "there is a God" also sin in arrogance and stupidity? The answer is no. To know for sure that there is no God, one must scan all the dimensions of reality and prove that God is not found in any of them. But to know for sure that there is a God, this is not necessary; all that is required is to find one proof of his existence. This can be a logical proof, or an empirical proof through his revelation, meeting with him, and so on. At this stage, we will not go into the question of whether there is indeed such proof; what is important is that in theory it is possible to prove that God exists, but there is no theoretical possibility to prove that he does not exist. Therefore, whoever claims with certainty that God does not exist necessarily makes an unfounded claim, while whoever claims with certainty that God exists, it is theoretically possible that there is justification for his claim (although he may be wrong). Similarly, no one can claim with certainty that "there is no life outside of Earth" as long as he has not thoroughly scanned all the stars in all the galaxies and all the parallel universes (if there are any). On the other hand, a person who has good evidence for the existence of aliens (for example, who has met them), can certainly claim that "there is life outside of Earth."
Against this background, many atheists do not presume to make an ontological claim that there is no God, but are content with the epistemological claim that there is no evidence for the existence of God.
b. There is no evidence for the existence of God
Suppose an atheist accepts the conclusion from the previous stage of the discussion and agrees that it is indeed impossible to prove the non-existence of God. Still, he will argue, this is no reason to believe that God actually exists; to believe that something exists, evidence is needed. And since there is no evidence proving the existence of God, the rational choice is to believe that he does not exist. After all, in the same way, it can be said that it is impossible to prove the non-existence of the Tooth Fairy, Santa Claus, or (the example beloved by atheists these days) the Flying Spaghetti Monster - and yet it seems absurd to us to believe in them just because it is impossible to refute the possibility of their existence. The one who claims the existence of God - the burden of proof rests on him.
These claims sound much more reasonable than the ontological claim of "there is no God," since they do not deal with reality as such but with normative epistemology - with the theory of knowledge and its practical application. According to this position, it is theoretically possible that God does indeed exist, but we have no justification to believe in it. In exactly the same way, it is theoretically possible that the Flying Spaghetti Monster does indeed exist somewhere in the universe, but this theoretical possibility does not constitute a justification to believe in it. And the rational person believes only in those things that there is justification to believe in, according to good and convincing evidence.
On this, several comments should be made in the first stage:
a. As mentioned, this position does not negate the existence of God, and therefore does not clash head-on with theism. Theism makes an ontological claim - there is a God; atheism of this type makes an epistemological claim - there is no proof of the existence of God. There is no contradiction between the two claims. A person can believe that God exists, and at the same time agree that there is no way to prove it. There are many things that cannot be proven, and yet they may exist - for example, living creatures outside of Earth. It is also impossible to prove that in England 4,000 years ago there lived a ginger shoemaker named Fred, and yet it is quite possible that there was indeed such a person there.
The question is, what do you do with a situation of lack of evidence? Does it justify a decisive denial of the existence of the desired object, or is the rational choice to remain in doubt about it? This is already a question of a priori assumption, how likely the existence of that object seems to us. If that object seems to us a priori as something obviously unlikely, then the lack of evidence for its existence justifies the conclusion that it probably does not exist. But if our basic assumption is that the existence of that object is a reasonable thing, then this lack of evidence should not cause us to deny its existence, or at least the possibility of its existence. So regarding aliens, Fred the ginger, and so to distinguish also regarding God.
b. The claim that every belief should be based on evidence is not true, or at least seriously disputed. There are quite a few beliefs that are considered "basic beliefs" - beliefs that are inherently ingrained in a person's soul and consciousness, and he accepts their truth as axioms, without the need for further justification. Among them, for example, the belief in the existence of an external world (and not that reality is a dream that exists in our head); the belief in the existence of other consciousnesses (and not that the people we meet are just zombies without consciousness); the belief in the existence of moral values, of lawfulness in nature, of the ability of our intellect to recognize reality, and so on. None of these things can be proven, and indeed certain philosophers like to amuse themselves with attempts to undermine one or another of these basic beliefs - but in the end almost all of us believe in these assumptions. If so, then it is possible to add the belief in God to the list of basic beliefs, and see it as something that is ingrained in a person's soul (or of some people, at least), and there is no need to look for further evidence for it. This is, for example, the approach of Alvin Plantinga, one of the greatest philosophers of religion of our time. This approach claims that we can rely on our basic beliefs as long as we have no reason to doubt them. If we adopt it, then the claim that it is not rational to believe in God without proof - is not true; it is completely rational to believe in God even if there is no proof of his existence, if we accept this belief as a basic belief. In exactly the same way that we believe in the existence of the world, even though there is no proof that it actually exists outside of our consciousness.
c. It is not at all clear that in the debate between believers and atheists the burden of proof rests on the former in particular. On the contrary, the atheistic claim that the world is run in a random and blind way is so unusual that it requires unusual evidence, and not the opposite claim that simply denies the assumption that "everything is by chance." God is not just a creature or object that can be denied existence without having implications for the rest of reality. Also, when it comes to the existence of an old and well-known entity like God, since the dawn of humanity there has been evidence of his revelations and experiences all over the world, it is possible that the burden of proof will be placed on those who deny his existence. If we compare this to the historical field, for example, if a person comes one day and claims that Alexander the Great or Napoleon did not exist - the burden of proof will be placed on him, since these figures have been accepted as an agreed part of human history. Maybe he will succeed in proving that they did not exist - but as long as he has not done so, the default is to believe that they existed. It is possible to make a similar claim regarding the existence of God, and to place the burden of proof on those who deny him.
But after all this, the question arises: is there indeed no evidence for the existence of God? And the answer is of course: there is. There is quite a bit of serious philosophical evidence for the existence of God.
Evidence for the existence of God appears in philosophical literature from its beginning to the present day. To discuss each of them in detail is of course an impossible task in this framework, and therefore here I will only mention the central ones: the argument from revelation (from the fact that many people testified to divine revelation); the cosmological argument (the existence of the universe requires a first cause that created it); the argument from design or complexity (the design and complexity in the world indicate an intelligent creator); the anthropological argument (the concept of the perfect God could have reached us only from God himself); the ontological argument (the existence of God is logically required by definition); the argument from morality (assuming that there is a moral obligation, only God can create it); the argument from the correspondence between human consciousness and reality (there should not have been such a correspondence without God creating it); and so on and so forth. On each of them, volumes of philosophical literature have been written, reviews, responses to reviews, and so on. So to say "there is no evidence for the existence of God" - is simply not true. There is such evidence, and some of it is quite good. For more on the evidence for the existence of God, see here.
And here enters the significant difference between the belief in God and the belief in the Flying Spaghetti Monster (hereinafter FSM). The idea of FSM or similar creatures (Russell's flying teapot, the invisible pink unicorn, etc.), is to attack the religious for believing in something without any evidence, just because it is impossible to prove that it does not exist. After all, it is also impossible to prove that FSM does not exist - but it is clear that it is not rational to believe that it does exist just because of this. But this whole joke attacks a straw man only; no religious person believes in God only because it is impossible to prove that he does not exist! Religious people believe in God for many reasons, usually related to the evidence brought above or some of it. It is possible to argue with this evidence, but it is impossible to present the religious as if they believe only because "it has not been proven otherwise" (even those who define the belief in God as a basic belief, do not believe in him only "because it has not been proven otherwise," but because they find in themselves that belief in a way that justifies its acceptance). Therefore, the FSM argument does not start at all. There is no evidence to believe in the existence of the FSM - no testimonies, no tradition, no logical proof, it is not necessary to explain anything, and so on; and lo and behold - there is really no one who believes in it! So what argument can this FSM lead against religious belief?
And what will the atheist say about all this evidence? He will of course claim that this evidence is not successful and does not succeed in proving the existence of God. And around this question revolves the eternal philosophical debate between believers and non-believers. As mentioned, we will not start discussing here this evidence and the arguments for and against it, but it is important to note one thing: even if this evidence is controversial, it has a serious weight that cannot be ignored with a wave of the hand. Not only fools, ignoramuses, and commoners are convinced of the validity of the evidence for the existence of God; among its supporters are professional philosophers of the first rank, whose intellectual skills are well known and appreciated in the academic and philosophical world, even among their opponents. Among them today are figures such as Alvin Plantinga, Robert Adams, Paul Copan, George Mavrodes, Philip Quinn, Linda Zagzebski, Del Ratzsch, William Alston, David Clark, Robin Collins, J. P. Moreland, Charles Taliaferro, and many others. It is possible to disagree with them, and there are of course also atheist philosophers who do so - but it is impossible to deny their professionalism in everything related to the analysis of logical and philosophical arguments; and if they believe that the evidence for the existence of God is valid, then it is probably not an absurd and ridiculous opinion, as some atheists claim (in a way that testifies well to their ignorance and arrogance). Whether it is true or not, stupid it is certainly not. This is a completely rational belief.
What is this like? Suppose we are at a murder scene and trying to decipher the identity of the murderer. There is some evidence indicating that so-and-so is guilty of the murder: security cameras caught a figure that looks very similar to him, fibers from clothing of the type that so-and-so usually wears were found at the crime scene, so-and-so expressed several times in the past his hatred towards the murdered person, and so on. Although there is no unequivocal proof of so-and-so's guilt, since the findings can also be explained in another way (it is a person similar to him, other people have such clothing, the fact that he hated the murdered person does not mean that he actually murdered him) - but can someone claim that there is no evidence of his guilt? Is the belief that so-and-so is indeed the murderer not a rational belief? Whether the court will convict him based on this evidence, depends on the judge's inclination, the formal rules of evidence, and so on; but there is certainly a reasonable "case" against that so-and-so, and whoever believes in his guilt indeed holds a reasonable and logical opinion as long as it has not been clarified otherwise. And the same is true exactly regarding God, to distinguish. There is evidence indicating his existence; this evidence is controversial and some interpret it differently; but to say that there is no evidence at all, is like saying that there is no evidence of the guilt of that so-and-so in the murder - and that is simply not true, period.
In summary: if the atheistic claim is an epistemological claim, according to which there is no evidence for the existence of God, then: a. it does not negate the possibility that God does indeed exist; b. it is not true, since there is evidence for the existence of God. This is a fact that cannot be denied.
So if it is impossible to claim that God does not exist, and it is also impossible to claim that there is no good evidence for the existence of God - what does the atheist claim?
Here we come to the atheistic claim of the third type:
c. "I do not believe in God" or "I believe there is no God"
This claim recognizes that it is theoretically possible that God exists; it also recognizes that there may be evidence for his existence. However, the one who makes this claim has not been convinced by that evidence. It is possible that he examined them thoroughly, checked the considerations for and against, and came to the conclusion that he is not inclined to believe in them. He did not succeed in refuting them completely - if there was such a refutation, it is reasonable to assume that the theistic philosophers would recognize this and withdraw their support for this evidence - but since he was also not completely convinced by them (perhaps because he holds other basic assumptions), he finally chose not to believe in God.
On the face of it, this is a completely legitimate position. In many subjects in life, we are supposed to make a decision even though we have no conclusive proof for one side or the other. We examine the different possibilities and choose the one that seems more convincing to us. Just as a person can be convinced to believe in God, even though he knows the arguments against theism, so he can be convinced not to believe in God, even though he knows the evidence in favor of his existence.
In the end, every proof or evidence is built on basic assumptions, and the decision whether to accept or reject them cannot be logically justified. For example, when someone comes and tells about an incident that happened to him or an experience he went through, the listeners need to decide whether to believe him or not, and this decision depends on the basic assumptions of each listener: how much does he trust people in general? How much does he trust this particular person? How much does he assume that his story sounds reasonable? And so on. There is no matter of decisive proof for one side or the other but of personal inclination. When it comes, for example, to testimony regarding an unusual event, such as a divine revelation, then whoever assumes that a divine revelation is a reasonable and conceivable event will easily tend to accept this testimony as true, while whoever assumes that such a revelation is an unlikely thing will tend to doubt it more. Whoever thinks that people are stupid and bad will prefer to think that it is a delusion or a lie, and whoever has trust in people will accept their testimonies more easily. None of the sides is fundamentally wrong, as long as his basic assumptions are conceivable. Therefore, also the decision to cast doubt on the evidence in favor of the existence of God and to choose not to believe in him is on the face of it a legitimate decision.
So what is problematic about atheism of this type? First, that if this is indeed the case, and the claim "I do not believe in God" reflects only the personal inclinations of the speaker - then it should not really affect someone who does believe. Such an atheist has no way to show that someone who disagrees with him is wrong or stupid, or makes some rational error. He has the right to hold his position personally - but he has no basis to attack the believers and accuse them of stupidity, delusions, and so on. If someone has been convinced by the ontological argument or by the argument from design, and there is no crushing refutation of this evidence - on what basis can the atheist come to him with complaints? On the fact that his mental structure, or his basic assumptions, are different from his?
But more than that: even if our atheist is a peace-loving person, who sits at home and does not conduct crusades of any kind against the believers - he still has no justification to adopt atheism. I will explain this by comparing it to the position neighboring atheism, which is agnosticism.
Unlike atheism, which denies the existence of God, agnosticism claims that it is impossible to know whether God exists or not. It can be divided into three different claims:
a. There is no possibility, in essence, to know whether God exists or not (that is, we will never be able to know this).
b. There is no possibility at the moment to know whether God exists or not (that is, there is not enough data at the moment, but maybe one day we will be able to know).
c. I do not know whether God exists or not (description of a personal cognitive state).
Note that unlike the three possible claims of atheism, here there is no ontological claim. For this is exactly the essence of agnosticism - it does not make a positive or negative claim regarding the existence of God. All it claims is a fundamental, or possible, or personal lack of knowledge of the person on this subject. Therefore, agnosticism is a much more modest and conceivable position than atheism, which claims decisively the non-existence of God.
And here the question arises: what is the difference between the atheist type C, described above, and the agnostic type C? Both of them recognize that there may be evidence for the existence of God, that it is impossible to refute them completely but also not to prove them completely. However, the agnostic takes a rational position and understands that the obvious choice in this case is to remain in doubt. Even if he has an inclination in favor of one side or the other, he understands that this inclination does not necessarily reflect the ontological reality, and therefore he suspends his judgment on the subject.
The atheist, on the other hand, presumes to climb all the way back from his personal position to the ontological claim; he believes that if he has not been convinced by the evidence for the existence of God - then he has the legitimate right to ascend from stage C to stage B (to the claim "there is no evidence for the existence of God"), and from there to stage A ("God does not exist"). For if he did not presume to do so - what is the difference between him and the agnostic? If the atheist remained in stage C, at the level of personal decision, he would have to admit that he simply does not know whether God exists or not. But since our atheist defines himself not as an agnostic, but as an atheist - he is still trying to ascend from his personal inclination to the heights of ontological reality, and to determine that God does not exist. And therefore, he is pretentious like that atheist who openly supports the ontological claim.
Summary
Let us summarize the things this way:
In the end, the decision whether to believe in God, to deny him, or to remain in doubt about his existence - depends on the personal inclination of the person. The question is whether it is possible to ascend from that inclination of the heart to the ontological peak, and to claim a truth claim regarding this reality.
The agnostic withdraws from the race in advance and does not try at all to reach that peak. He remains on the floor of personal inclination, or at most climbs to the floor above it and makes a claim regarding the epistemological abilities of the person, but does not say anything about the reality of God as such.
The believer and the atheist both try to ascend upwards. However, for the believer the way there is open, at least in theory - for if he succeeds in climbing to the second floor, and claiming that there is good evidence for the existence of God, then the obvious next step is to determine based on this evidence that God does indeed exist. And the atheist, on the other hand, cannot climb to the second floor and claim that there is no evidence for the existence of God (because there are such), and even if he succeeds in getting there and claiming this - he has no possibility to climb from there to the ontological floor, and to determine that God does indeed not exist (for as mentioned, it is possible that God exists even if there is no evidence for his existence). Therefore, the obvious conclusion for that atheist is to join his agnostic friend in the lack of knowledge regarding God. But he does not do so; he continues to define himself as an atheist - and thereby to adhere to the ontological claim that God does not exist (for this, as mentioned, is the only difference between him and the agnostic). And therefore, he presumes to make an ontological claim that he has not the slightest justification to make.
The conclusion that emerges from the things is that the atheistic position is illusory, in the sense that it is impossible to hold it without falling into error. As an ontological claim, atheism is completely unjustified; as an epistemological claim, atheism is simply wrong; and as a personal position, it is not rational, for in the case of such doubt, one should choose agnosticism, and not presume to decide regarding the ontological reality.
But anyone who defines himself as an atheist and not as an agnostic presumes to claim a truth claim regarding the reality of God - and this, as mentioned, is an exaggerated and completely unfounded presumption. A person may perhaps meet God and reach certainty that he exists, but no person has justification to claim that God does not exist, and certainly not to attack the religious and believers as if their position is unfounded.
האתאיסטים הם מיעוט מאוכלוסיית העולם, אך השפעתם רבה והם מעוררים ביקורות ושאלות הדורשות מהמאמינים להתמודד עמן. בשנים האחרונות קיבל האתאיזם הלוחמני תנופה מידי אנשים כמו ריצ'ארד דוקינס, סאם האריס וכריסטופר היצ'נס, ששמו לעצמם מטרה לתקוף את כל האמונות הדתיות באשר הן ולקעקע אותן. בפרקים הבאים ננסה לברר מה בעצם טוען האתאיזם והאם הוא מבטא עמדה קוהרנטית ורציונלית או לא.
בשלב הראשון עלינו לשאול את עצמנו: מה זה בדיוק אתאיזם? מה האתאיסטים טוענים? ישנן גישות שונות של אתאיזם, שניתן לחלק אותן באופן כללי לשלוש קבוצות. כשאדם אומר "אני אתאיסט", הוא ככל הנראה מתכוון לטעון את אחת משלוש הטענות הבאות:
א. "אין אלוהים" (טענה אונטולוגית)
ב. "אין ראיות לקיומו של אלוהים" (טענה אפיסטמולוגית)
ג. "אני לא מאמין באלוהים" או "אני מאמין שאין אלוהים" (ביטוי לתחושה אישית)
הבה נבחן לפי הסדר את הטענות הללו, ונראה מה המשמעות שלהן.
א. "אין אלוהים" - הטענה האונטולוגית
לפי גרסה זו, האתאיזם משמיע טענה על המציאות הקיימת. הוא טוען שהישות הנקראת "אלוהים", אינה קיימת ואינה מהווה חלק מהמציאות. במציאות קיימים כוחות טבעיים, אטומים, מולקולות, צמחים, בעלי חיים ובני אדם – אבל לא קיים שום אלוהים.
טענה זו מזמינה כמובן מיד את השאלה: מאין לך זאת? על סמך מה אתה קובע שאין אלוהים? שני מקורות הידע העיקריים שלנו בקשר למציאות הם הניסיון האמפירי והלוגיקה. האם באמצעות אחד מהם ניתן להגיע למסקנה שאין אלוהים? הניסיון האמפירי אינו יכול להביא אותנו למסקנה כזו. איך אפשר להוכיח באופן אמפירי שהאל אינו קיים? האם ניתן לסרוק את כל מרחבי החלל והזמן, את כל מימדיה השונים של המציאות, ולטעון שלא מצאנו את האל באף אחד מהם? ברור שלא, ולו רק בשל כך שהאל – על פי התפיסות התאיסטיות הרווחות – אינו עצם שניתן לבחינה אמפירית. הניסיון האמפירי יכול היה להוכיח את קיומו של האל אילו היינו מצליחים למצוא אותו באיזו צורה, אבל הוא לעולם לא יכול להפריך את קיום האל ולהוכיח שהוא אינו קיים.
לגבי הלוגיקה, היו בעבר מספר ניסיונות לטעון שמושג האל אינו אפשרי לוגית, שהוא מכיל סתירה פנימית וכדומה. אחד המפורסמים שבהם הוא ניסיונו של הפילוסוף ג'ון מאקי להפריך לוגית את קיום האל באמצעות בעיית הרע, ולטעון שקיומו של אל כל-יכול וטוב ומטיב אינו יכול להתיישב עם מציאות הרע בעולם. אלא שטענותיו כבר הופרכו פעמים רבות, בעיקר על ידי הפילוסופים נלסון פייק ואלווין פלנטינגה (באמצעות הטענה שגם אל טוב ומטיב עשוי לאפשר קיום רוע למטרה מוצדקת כלשהי), כך שהמהלך שלו אינו מצליח לסתור לוגית את קיום האל. גם ניסיונות אחרים למצוא בעיה לוגית בהגדרותיו של האל, כמו במושג הכל-יכולת או השלמות (כגון קושיות מסוג "האם האל יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים?"), ניתנים להפרכה בדרכים שונות. אין אפוא מקום לטענה שהלוגיקה מוכיחה את אי-קיומו של האל.
לעומת זאת, היו שטענו שהלוגיקה דווקא מחייבת את קיום האל. ההוכחה המפורסמת ביותר מסוג זה היא הראיה האונטולוגית שמופיעה אצל אנסלם, דקרט, לייבניץ ואחרים, לפיה מושג האל מכיל את כל השלמויות, ומכיוון שאחת השלמויות היא הקיום, הרי שבהכרח האל קיים. טיעון זה, שנראה על פניו משונה מאוד, העסיק רבות את הפילוסופים לאורך מאות שנים והוא נתון עד היום בויכוח, יש התומכים בו ויש החולקים עליו.
אם כן, אם הניסיון האמפירי והלוגיקה אינם תומכים בטענה שהאל אינו קיים, הרי שלטענה זו אין כל בסיס הגיוני. יתרה מזאת, עצם הגדרת המושג "אלוהים" היא כל כך מעורפלת ושנויה במחלוקת, וישנן דעות כה שונות ומגוונות בנושא, שהיומרה לשלול את קיומו של אלוהים לפי כל אחת מהגדרותיו האפשריות היא מדהימה ממש בתעוזתה. לא מדובר פה על איזה "קנקן תה מעופף" אלא על משהו שקשה מאוד עד בלתי-אפשרי להגדיר. קחו לשם השוואה את שתי הטענות הבאות:
"אני א-חייזריסט. אני שולל את קיומם של חיים מחוץ לכדור הארץ בכל צורה שהיא, מחד-תאיים ועד תרבויות אולטרה-מתקדמות. אין בנמצא לא צורות חיים מבוססות פחמן ולא אחרות, לא בגלקסיה זו ולא בגלקסיה אחרת, ואף לא ביקום אחר כלשהו. לא בעבר, לא בהווה ולא בעתיד. אני מאמין שחיים קיימים אך ורק על פני כדור הארץ, נקודה".
לא תשמעו הרבה אנשים שמצהירים הצהרה כזו, מהסיבה הפשוטה: אין לה על מה להתבסס. היקום כל כך גדול ובלתי-ידוע, שאין כל הצדקה לשלילת האפשרות שקיימים בו חיים איפשהו. לעומת זאת, את ההצהרה הבאה תוכלו לשמוע מפי לא מעט אנשים:
"אני אתאיסט. אני שולל את קיומם של אלוהים ושל האלים בכל צורה שהיא, מאלילי מצרים ויוון הקדומים ועד לאלוהות הטרנסצנדנטית והמופשטת ביותר. אין בנמצא אף אלוהים כלשהו, לא זאוס ואודין, לא ה' אלוקי ישראל, לא הסיבה הראשונה האריסטוטלית, לא האידיאה השלמה של אפלטון, לא הרוחות הגדולות של האינדיאנים והשינטו, לא אלוהיהם רבי הפנים של ההינדו, ולא האל הבלתי-נתפס של ישעיהו ליבוביץ'. לא ביקום שלנו ולא במימד אחר או ביקום אחר כלשהו. לא בעבר, לא בהווה ולא בעתיד. אני מאמין שכל מה שקיים הוא תוצר של הטבע העיוור, נקודה".
וכאן מתבקשת השאלה: מהי ההצדקה לטענה כזו? הרי גם אם נשלול את כל עדויותיהן ומסורותיהן של הדתות ואת התרחשותה של התגלות אלוקית כלשהי בכדור הארץ, הרי שעדיין קיימת האפשרות לקיומו של אל כלשהו במרחבי החלל והזמן או מעבר להם. אולי אלים דמויי אדם כמו אלה של העמים הקדומים, אולי תבונה עליונה כלשהי, אולי אידיאה מופשטת או סיבה ראשונית מטאפיזית, אולי כוח עליון בלתי-נתפס. איך אפשר לשלול את האפשרות הזו, או אפילו לטעון שהיא בלתי-סבירה (כלשון הקמפיין של דוקינס: "קרוב לוודאי שאין אלוהים, עכשיו תיהנו מהחיים")? הרי כשחושבים על זה, קשה להבדיל בין אלים לבין חייזרים רבי עוצמה, אולי כאלה שהגיעו לרמה של קיום מופשט ומנותק מהחומר, ופיתחו את היכולת ליצור עולמות וכדומה. האם מישהו יכול לשלול את האפשרות שעולמנו אנו הוא בעצם תוצר של כוח תבוני עליון כזה, שיצר אותו או לפחות מנהל אותו ברמה כזו או אחרת – או אפילו לומר שהיא בלתי-סבירה?
המסקנה העולה מכאן היא, שהאתאיזם כטענה אונטולוגית הוא יומרני ומוגזם מכדי להתייחס אליו ברצינות, ואף אדם שיש בו קצת ענווה לא ישמיע טענה כזו.
האם אותן טענות פועלות גם בכיוון ההפוך? האם מי שטוען בוודאות ש"יש אלוהים", חוטא גם הוא בשחצנות וטיפשות? התשובה היא שלא. כדי לדעת בוודאות שאין אלוהים, צריך לסרוק את כל מימדיה של המציאות, ולהוכיח שאלוהים אינו נמצא באף אחד מהם. אבל כדי לדעת בוודאות שיש אלוהים, אין צורך בזה; כל שנדרש הוא למצוא הוכחה אחת לקיומו. זו יכולה להיות הוכחה לוגית, או הוכחה אמפירית באמצעות התגלות שלו, מפגש עמו וכדומה. בשלב זה לא ניכנס לשאלה האם אכן ישנה הוכחה כזו; מה שחשוב הוא שמבחינה תיאורטית ניתן להוכיח שהאל קיים, אבל אין שום אפשרות תיאורטית להוכיח שהוא אינו קיים. לכן, מי שטוען בוודאות שהאל אינו קיים טוען בהכרח טענה חסרת ביסוס, ואילו מי שטוען בוודאות שהאל קיים, ייתכן תיאורטית שיש הצדקה לטענתו (אם כי ייתכן שהוא טועה). בדומה לכך, אף אדם אינו יכול לטעון בוודאות ש"אין חיים מחוץ לכדור הארץ", כל זמן שלא סרק ביסודיות את כל הכוכבים בכל הגלקסיות וכל היקומים המקבילים (אם ישנם כאלה). לעומת זאת, אדם שיש לו ראיות טובות לקיומם של חייזרים (למשל, שנפגש איתם), יכול בהחלט לטעון ש"יש חיים מחוץ לכדור הארץ".
על רקע דברים אלה, אתאיסטים רבים אכן אינם מתיימרים לטעון טענה אונטולוגית לפיה אין אלוהים, אלא מסתפקים בטענה האפיסטמולוגית, לפיה אין ראיות לקיומו של אלוהים.
ב. אין ראיות לקיומו של אלוהים
נניח שאתאיסט מקבל את המסקנה מהשלב הקודם של הדיון, ומסכים שאכן לא ניתן להוכיח את אי-קיומו של האל. עדיין, כך הוא יטען, זו אינה סיבה להאמין שהאל אכן קיים; כדי להאמין שדבר כלשהו קיים, דרושות ראיות לכך. ומכיוון שאין ראיות המוכיחות את קיומו של האל, הרי שהבחירה הרציונלית היא להאמין שאינו קיים. הרי באותו אופן ניתן לומר, שאי-אפשר להוכיח את אי-קיומן של פיית השיניים, סנטה קלאוס, או (הדוגמה החביבה על אתאיסטים בימינו) מפלצת הספגטי המעופפת – ובכל זאת נראה לנו הזוי להאמין בהם רק בגלל שאי-אפשר להפריך את אפשרות קיומם. הטוען לקיומו של האל – חובת ההוכחה מוטלת עליו.
טענות אלו נשמעות סבירות בהרבה מאשר הטענה האונטולוגית של "אין אלוהים", שכן הן אינן עוסקות במציאות כשלעצמה אלא באפיסטמולוגיה נורמטיבית - בתורת ההכרה וביישומה המעשי. לפי עמדה זו, ייתכן תיאורטית שהאל אכן קיים, אבל אין לנו הצדקה להאמין בכך. בדיוק באותה מידה, ייתכן תיאורטית שמפלצת הספגטי המעופפת אכן קיימת איפשהו ביקום, אבל האפשרות התיאורטית הזו לא מהווה הצדקה להאמין בה. והאדם הרציונלי מאמין רק באותם דברים שיש הצדקה להאמין בהם, על פי ראיות טובות ומשכנעות.
על כך יש להעיר בשלב הראשון כמה הערות:
א. כפי שצוין, עמדה זו אינה שוללת את קיומו של האל, וממילא אינה מתנגשת חזיתית עם התאיזם. התאיזם טוען טענה אונטולוגית – יש אלוהים; האתאיזם מסוג זה טוען טענה אפיסטמולוגית – אין הוכחה לקיומו של אלוהים. אין סתירה בין שתי הטענות. יכול אדם להאמין שהאל קיים, ובד בבד להסכים שאין שום דרך להוכיח זאת. ישנם הרבה דברים שאי-אפשר להוכיח, ובכל זאת ייתכן שהם קיימים – למשל, יצורים חיים מחוץ לכדור הארץ. גם אי-אפשר להוכיח שבאנגליה לפני 4,000 שנה חי סנדלר ג'ינג'י בשם פרד, ובכל זאת ייתכן בהחלט שאמנם היה שם אדם כזה.
השאלה היא, מה עושים עם מצב של חוסר הוכחות? האם הוא מצדיק כפירה נחרצת בקיומו של העצם המבוקש, או שהבחירה הרציונלית היא להישאר לגביו בספק? זו כבר שאלה של הנחת יסוד אפריורית, עד כמה סביר נראה לנו קיומו של אותו עצם. אם אותו עצם נראה לנו אפריורית כדבר בלתי-סביר בעליל, הרי שחוסר הראיות לקיומו מצדיק את המסקנה שהוא כנראה אכן לא קיים. אבל אם הנחת היסוד שלנו הוא שקיומו של אותו עצם הוא דבר סביר, אז חוסר הראיות הזה לא אמור לגרום לנו לכפור בקיומו, או לפחות באפשרות קיומו. כך לגבי חייזרים, פרד הג'ינג'י, וכך להבדיל גם לגבי האל.
ב. הטענה כאילו כל אמונה צריכה להיות מבוססת על ראיות אינה נכונה, או לפחות שנויה במחלוקת רצינית. ישנן לא מעט אמונות שנחשבות ל"אמונות בסיסיות" – אמונות הטבועות מטבען בנפשו של האדם והכרתו, והוא מקבל את אמיתותן כאקסיומות, ללא צורך בהצדקה נוספת. ביניהן למשל האמונה בקיומו של עולם חיצון (ולא שהמציאות היא חלום שקיים בראש שלנו); האמונה בקיומן של תודעות אחרות (ולא שהאנשים שאנו פוגשים הם רק זומבים חסרי תודעה); האמונה בקיומם של ערכים מוסריים, של חוקיות בטבע, של יכולת השכל שלנו להכיר את המציאות וכן הלאה. אף אחד מהדברים הללו אינו ניתן להוכחה, ואכן פילוסופים מסוימים אוהבים להשתעשע בניסיונות לערער על אמונות בסיסיות כאלה ואחרות – אבל בסופו של דבר כמעט כולנו מאמינים בהנחות הללו. אם כן, הרי שניתן לצרף גם את האמונה באל לרשימת האמונות הבסיסיות, ולראות בה משהו שטבוע בנפשו של האדם (או של חלק מהאנשים, לפחות), ואין צורך לחפש אחר ראיות נוספות עבורה. זוהי למשל גישתו של אלווין פלנטינגה, מגדולי הפילוסופים של הדת בזמננו. גישה זו טוענת שניתן לסמוך על האמונות הבסיסיות שלנו כל זמן שאין לנו סיבה לפקפק בהן. אם נאמץ אותה, הרי שהטענה לפיה אין זה רציונלי להאמין באל ללא הוכחה – אינה נכונה; זה רציונלי לחלוטין להאמין באל אפילו אם אין שום הוכחה לקיומו, אם אנו מקבלים אמונה זו כאמונה בסיסית. בדיוק באותו אופן שבו אנו מאמינים בקיומו של העולם, למרות שאין שום הוכחה לכך שהוא אכן קיים מחוץ לתודעתנו.
ג. לא ברור בכלל שבוויכוח בין מאמינים לאתאיסטים חובת ההוכחה מוטלת על הראשונים דווקא. אדרבה, הטענה האתאיסטית לפיה העולם מתנהל באופן מקרי ועיוור היא כל כך יוצאת דופן, שדווקא היא מצריכה ראיות יוצאות דופן, ולא הטענה ההפוכה שפשוט כופרת בהנחה ש"הכול במקרה". האל אינו סתם יצור או עצם שניתן לכפור בקיומו בלי שתהיינה לכך השלכות על שאר המציאות. כמו כן, כאשר מדובר על קיומה של ישות ותיקה ומוכרת כמו האל, שמאז שחר האנושות קיימות עדויות על התגלויות וחוויות שלו בכל רחבי העולם, ייתכן שחובת ההוכחה תהיה מוטלת דווקא על השוללים את מציאותו. אם נשווה זאת לתחום ההיסטורי למשל, אילו יבוא היום אדם ויטען שאלכסנדר מוקדון או נפוליאון לא היו ולא נבראו – חובת ההוכחה תהיה מוטלת עליו, שכן דמויות אלו התקבלו כחלק מוסכם מההיסטוריה האנושית. אולי הוא יצליח להוכיח שהם אכן לא היו קיימים – אבל כל זמן שלא עשה זאת ברירת המחדל היא להאמין שהם היו ונבראו. ייתכן שניתן לטעון טענה דומה גם ביחס לקיומו של האל, ולהטיל את חובת ההוכחה על השוללים אותו.
אבל אחרי כל זה נשאלת השאלה: האם אכן אין ראיות לקיומו של האל? והתשובה היא כמובן: יש ויש. יש לא מעט ראיות פילוסופיות רציניות לקיומו של האל.
ראיות לקיומו של האל מופיעות בספרות הפילוסופית מראשיתה ועד ימינו. לדון בכל אחת מהן בפירוט זו כמובן משימה בלתי-אפשרית במסגרת זו, ולכן כאן רק אציין את המרכזיות שבהן: הראיה מההתגלות (מכך שאנשים רבים העידו על התגלות אלוקית); הראיה הקוסמולוגית (קיומו של היקום מחייב סיבה ראשונה שיצרה אותו); הראיה מהתכנון או המורכבות (התכנון והמורכבות שבעולם מעידים על יוצר תבוני); הראיה האנתרופולוגית (מושג האלוהים המושלם יכול היה להגיע אלינו רק מאלוהים עצמו); הראיה האונטולוגית (קיום האל מחויב לוגית מעצם הגדרתו); הראיה מהמוסר (בהנחה שקיימת חובה מוסרית, רק האל יכול ליצור אותה); הראיה מההתאמה בין ההכרה האנושית למציאות (לא הייתה אמורה להיות התאמה כזו ללא אלוהים שייצור אותה); ועוד כהנה וכהנה. על כל אחת מהן נכתבו תלי תלים של ספרות פילוסופית, ביקורות, תגובות לביקורות וכן הלאה. כך שלומר "אין ראיות לקיום האל" – זה פשוט לא נכון. יש גם יש ראיות כאלה, וחלקן טובות בהחלט. להרחבה על הראיות לקיום האל, עיינו כאן.
ופה נכנס ההבדל המשמעותי בין האמונה באל לבין האמונה במפלצת הספגטי המעופפת (להלן מס"מ). הרעיון של מס"מ או יצורים דומים (קנקן התה המעופף של ראסל, החד-קרן הוורודה הבלתי-נראית וכו'), הוא לתקוף את הדתיים על כך שהם מאמינים במשהו בלי שום ראיה, רק בגלל שאי-אפשר להוכיח שהוא לא קיים. הרי גם אי-אפשר להוכיח שמס"מ אינה קיימת – אבל ברור שזה לא רציונלי להאמין שהיא כן קיימת רק בגלל זה. אבל כל הבדיחה הזו תוקפת איש קש בלבד; אף דתי לא מאמין באל רק בגלל שאי-אפשר להוכיח שהוא לא קיים! אנשים דתיים מאמינים באל בגלל הרבה סיבות, הקשורות בדרך כלל לראיות שהובאו לעיל או לחלקן. אפשר להתווכח עם הראיות הללו, אבל אי-אפשר להציג את הדתיים כאילו הם מאמינים רק בגלל ש"לא הוכח אחרת" (גם אלו המגדירים את האמונה באל כאמונה בסיסית, לא מאמינים בו רק "כי לא הוכח אחרת", אלא כי הם מוצאים בתוכם את אותה אמונה באופן שמצדיק את קבלתה). ממילא טיעון המס"מ לא מתחיל בכלל. אין שום ראיה להאמין בקיומה של המס"מ – לא עדויות, לא מסורת, לא הוכחה לוגית, היא לא נחוצה כדי להסביר שום דבר, וכן הלאה; והפלא ופלא – באמת אין אף אחד שמאמין בה! אז איזה טיעון כבר יכולה להוביל המס"מ הזו כנגד האמונה הדתית?
ומה יגיד האתאיסט על כל הראיות האלה? הוא כמובן יטען שהראיות הללו אינן מוצלחות ואינן מצליחות להוכיח את קיום האל. וסביב שאלה זו מתחולל הוויכוח הפילוסופי הנצחי בין המאמינים לכופרים. כאמור, לא נתחיל לדון כאן בראיות הללו ובטיעונים בעדן ונגדן, אבל חשוב לציין דבר אחד: גם אם הראיות הללו שנויות במחלוקת, הן בעלות משקל רציני שלא ניתן להתעלם ממנו בהינף יד. לא רק שוטים, בורים ועמי ארצות משוכנעים בתוקפן של הראיות בקיום האל; בין התומכים בהן נמצאים פילוסופים מקצועיים מהשורה הראשונה, שכישוריהם השכליים מוכרים ומוערכים היטב בעולם האקדמי והפילוסופי, גם בקרב מתנגדיהם. ביניהם נמצאים בימינו אישים כמו אלווין פלנטינגה, רוברט אדמס, פול קופן, ג'ורג' מברודיי, פיליפ קווין, לינדה זגזבסקי, דל ראטץ', ויליאם אלסטון, דיוויד קלארק, רובין קולינס, ג'. פ. מורלנד, צ'ארלס טליאפרו, ועוד רבים וטובים. אפשר לחלוק עליהם, וישנם כמובן גם פילוסופים אתאיסטים שאכן עושים זאת – אבל אי-אפשר להכחיש את מקצועיותם בכל הקשור לניתוח טיעונים לוגיים ופילוסופיים; ואם הם סבורים שהראיות לקיומו של האל תקפות, אז כנראה שזו לא דעה מופרכת ומגוחכת, כפי שטוענים חלק מהאתאיסטים (באופן שמעיד היטב על בורותם ויהירותם הם). בין אם היא נכונה ובין אם לא, טיפשית היא בטוח שלא. זוהי אמונה רציונלית בהחלט.
משל למה הדבר דומה? נניח שאנו נמצאים בזירת רצח ומנסים לפענח את זהותו של הרוצח. ישנן מספר ראיות המצביעות על כך שפלוני הוא האשם ברצח: מצלמות האבטחה קלטו דמות שנראית דומה לו במידה רבה, בזירת הפשע נמצאו סיבים מבגד מהסוג שפלוני נוהג ללבוש, פלוני הביע כמה פעמים בעבר את שנאתו כלפי הנרצח וכן הלאה. אמנם אין כאן הוכחה חד-משמעית לאשמתו של פלוני, שכן ניתן להסביר את הממצאים גם באופן אחר (מדובר באדם דומה לו, לעוד אנשים יש בגד כזה, זה שהוא שנא את הנרצח לא אומר שאכן רצח אותו) – אבל האם יכול מישהו לטעון שאין כל ראיה לאשמתו? האם האמונה שפלוני הוא אכן הרוצח אינה אמונה רציונלית? האם בית המשפט ירשיע אותו על סמך ראיות אלה, זה כבר תלוי בנטייתו של השופט, בדיני הראיות הפורמליים וכדומה; אבל ודאי שיש פה "קייס" סביר כנגד אותו פלוני, ומי שמאמין באשמתו אכן מחזיק בדעה סבירה והגיונית כל עוד לא התברר אחרת. והוא הדין בדיוק לגבי אלוהים, להבדיל. ישנן ראיות המצביעות על קיומו; הראיות הללו שנויות במחלוקת ויש המפרשים אותן באופן אחר; אבל לומר שאין ראיות בכלל, הרי זה כמו לומר שאין שום ראיה לאשמתו של אותו פלוני ברצח – וזה פשוט לא נכון, נקודה.
לסיכום: אם הטענה האתאיסטית היא טענה אפיסטמולוגית, לפיה אין ראיות לקיום האל, אז: א. היא לא שוללת את האפשרות שהאל אכן קיים; ב. היא לא נכונה, שכן יש ראיות לקיומו של האל. זו עובדה שאי-אפשר להכחיש אותה.
אז אם אי-אפשר לטעון שהאל אינו קיים, וגם אי-אפשר לטעון שאין ראיות טובות לקיום האל – מה כן טוען האתאיסט?
כאן אנו מגיעים לטענה האתאיסטית מהסוג השלישי:
ג. "אני לא מאמין באלוהים" או "אני מאמין שאין אלוהים"
טענה זו מכירה בכך שייתכן תיאורטית שהאל קיים; היא גם מכירה בכך שייתכן שישנן ראיות לקיומו. אלא שמי שמשמיע טענה זו לא השתכנע מאותן ראיות. ייתכן שהוא בחן אותן ביסודיות, בדק את השיקולים בעד ונגד, והגיע למסקנה שהוא אינו נוטה להאמין בהן. הוא אמנם לא הצליח להפריך אותן באופן מוחלט – אילו הייתה בנמצא הפרכה כזו, סביר להניח שהפילוסופים התאיסטים היו מכירים בכך ונסוגים מתמיכתם בראיות אלו – אבל מכיוון שהוא גם לא השתכנע מהן באופן מוחלט (אולי משום שהוא אוחז בהנחות יסוד אחרות), הוא בחר לבסוף שלא להאמין באל.
על פניה, זוהי עמדה לגיטימית לחלוטין. בהרבה מאוד נושאים בחיים אנו אמורים לקבל הכרעה למרות שאין לנו הוכחה חותכת לכאן או לכאן. אנו בודקים את האפשרויות השונות, ובוחרים בזו שנראית לנו משכנעת יותר. כשם שאדם יכול להשתכנע להאמין באל, למרות שהוא מכיר את הטענות כנגד התאיזם, כך הוא יכול להשתכנע שלא להאמין באל, למרות שהוא מכיר את הראיות לטובת קיומו.
בסופו של דבר, כל הוכחה או ראיה בנויה על הנחות יסוד, שההחלטה אם לקבל או לדחות אותן אינה ניתנת להנמקה לוגית. למשל, כשמישהו מגיע ומספר על מקרה שקרה לו או חוויה שעבר, צריכים השומעים להחליט האם להאמין לו או לא, והחלטה זו תלויה בהנחות היסוד של כל שומע: עד כמה הוא נותן אמון בבני אדם בכלל? עד כמה הוא נותן אמון באיש המסוים הזה? עד כמה הוא מניח שהסיפור שלו נשמע סביר? וכן הלאה. אין כאן עניין של הוכחה ניצחת לכאן או לכאן אלא של נטייה אישית. כאשר מדובר למשל על עדות ביחס לאירוע יוצא דופן, כמו התגלות אלוקית, אז מי שמניח שהתגלות אלוקית היא אירוע סביר ומתקבל על הדעת יטה בקלות לקבל עדות זו כאמיתית, ואילו מי שמניח שהתגלות כזו היא דבר בלתי-סביר יטה לפקפק בה יותר. מי שחושב שבני האדם הם טיפשים ורעים יעדיף לחשוב שמדובר בהזיה או שקר, ומי שיש לו אמון בבני אדם יקבל ביתר קלות את עדויותיהם. אף אחד מבין הצדדים לא שוגה באופן עקרוני, כל זמן שהנחות היסוד שלו מתקבלות על הדעת. ממילא, גם ההחלטה להטיל ספק בראיות לטובת קיום האל ולבחור שלא להאמין בו היא על פניה החלטה לגיטימית.
אז מה כן בעייתי באתאיזם מסוג זה? ראשית, שאם אכן זה המקרה, והטענה "אני לא מאמין באל" משקפת אך ורק את נטיותיו האישיות של הדובר – הרי שהיא לא אמורה ממש להשפיע על מי שכן מאמין. לאתאיסט כזה אין שום דרך להראות שמי שחולק עליו טועה או טיפש, או מבצע שגיאה רציונלית כלשהו. זכותו אמנם להחזיק בעמדתו באופן אישי – אבל אין לו שום בסיס לתקוף את המאמינים ולהאשים אותם בטיפשות, הזיות וכן הלאה. אם מישהו השתכנע מהראיה האונטולוגית או מהראיה מהתכנון, ואין שום הפרכה מוחצת לראיות הללו – על סמך מה יכול האתאיסט לבוא אליו בטענות? על זה שהמבנה הנפשי שלו, או הנחות היסוד שלו, שונים משלו?
אבל יותר מזה: גם אם האתאיסט שלנו הוא אדם שוחר שלום, שיושב בביתו ואינו מנהל מסעות צלב למיניהם נגד המאמינים – עדיין אין לו שום הצדקה לאמץ את האתאיזם. אסביר זאת באמצעות השוואה לעמדה השכנה לאתאיזם, הלוא היא האגנוסטיות.
בניגוד לאתאיזם השולל את קיום האל, האגנוסטיות טוענת שאין לדעת אם האל קיים או לא. ניתן לחלק אותה לשלוש טענות שונות:
א. אין אפשרות, באופן מהותי, לדעת אם האל קיים או לא (דהיינו, לעולם לא נוכל לדעת זאת).
ב. אין אפשרות כרגע לדעת אם האל קיים או לא (דהיינו, כרגע אין מספיק נתונים, אבל אולי יום אחד נוכל לדעת).
ג. אני לא יודע אם האל קיים או לא (תיאור מצב הכרתי אישי).
שימו לב שבניגוד לשלוש הטענות האפשריות של האתאיזם, כאן אין טענה אונטולוגית. שהרי זו בדיוק מהותה של האגנוסטיות – היא אינה טוענת טענה חיובית או שלילית ביחס לקיום האל. כל שהיא טוענת הוא לחוסר ידיעה מהותי, או אפשרי, או אישי, של האדם בנושא זה. כיוון שכך, הרי שהאגנוסטיות היא עמדה הרבה יותר צנועה ומתקבלת על הדעת מאשר האתאיזם הטוען בנחרצות לאי-קיום האל.
וכאן עולה השאלה: מה ההבדל בין האתאיסט סוג ג', שתואר לעיל, לבין האגנוסטי סוג ג'? הרי שניהם מכירים בכך שעשויות להיות ראיות לקיום האל, שאי-אפשר להפריך אותן באופן מוחלט אך גם לא להוכיח אותן באופן מוחלט. אלא שהאגנוסטי נוקט עמדה רציונלית, ומבין שהבחירה המתבקשת במקרה זה היא להישאר בספק. גם אם יש לו נטייה לטובת צד זה או אחר, הוא מבין שנטייה זו אינה משקפת בהכרח את המציאות האונטולוגית, ולכן הוא משעה את שיפוטו בנושא.
האתאיסט לעומת זאת מתיימר לטפס את כל הדרך בחזרה מעמדתו האישית ועד לטענה האונטולוגית; הוא סבור שאם הוא לא השתכנע מהראיות לקיום האל – אז זכותו הלגיטימית לעלות משלב ג' לשלב ב' (לטענה "אין ראיות לקיום האל"), ומשם לשלב א' ("האל לא קיים"). שכן אלמלא היה מתיימר לעשות זאת –מה ההבדל בינו לבין האגנוסטי? אילו היה האתאיסט נשאר בשלב ג', ברמה של ההכרעה האישית, היה עליו להודות בכך שהוא פשוט לא יודע אם האל קיים או לא. אבל מכיוון שהאתאיסט שלנו מגדיר את עצמו לא כאגנוסטי, אלא כאתאיסט – הרי שהוא מנסה בכל זאת להעפיל מנטייתו האישית אל מרומי המציאות האונטולוגית, ולקבוע שהאל לא קיים. ומכיוון שכך, הרי הוא יומרני כמו אותו אתאיסט שתומך במוצהר בטענה האונטולוגית.
סיכום
נסכם את הדברים כך:
בסופו של דבר, ההחלטה האם להאמין באל, לכפור בו, או להישאר בספק לגבי קיומו – תלויה בנטייתו האישית של האדם. השאלה היא האם ניתן להעפיל מעלה מאותה נטיית הלב עד לפסגה האונטולוגית, ולטעון טענת אמת ביחס למציאות זו.
האגנוסטי פורש מראש מהמרוץ ואינו מנסה כלל להגיע לאותה פסגה. הוא נשאר בקומה של הנטייה האישית, או לכל היותר מטפס לקומה שמעליה ומשמיע טענה לגבי יכולותיו האפיסטמיות של האדם, אבל אינו אומר דבר על מציאות האל כשלעצמה.
המאמין והאתאיסט מנסים שניהם להעפיל למעלה. אלא שעבור המאמין הדרך לשם פתוחה, מבחינה תיאורטית לפחות – שכן אם הוא יצליח לטפס לקומה השנייה, ולטעון שיש ראיה טובה לקיום האל, הרי שהשלב המתבקש הבא הוא לקבוע על סמך ראיה זו שהאל אכן קיים. ואילו האתאיסט לעומת זאת אינו יכול לטפס לקומה השנייה ולטעון שאין ראיות לקיום האל (כי הרי יש כאלה), וגם אילו יצליח להגיע לשם ולטעון זאת – הרי שאין לו שום אפשרות לטפס משם לקומה האונטולוגית, ולקבוע שהאל אכן אינו קיים (שכן כאמור, ייתכן שהאל קיים גם אם אין שום ראיה לקיומו). כיוון שכך, המסקנה המתבקשת עבור אותו אתאיסט היא להצטרף לחברו האגנוסטי בחוסר הידיעה ביחס לאל. אבל הוא אינו עושה זאת; הוא ממשיך להגדיר את עצמו כאתאיסט – ובכך לדבוק בטענה האונטולוגית לפיה האל לא קיים (שכן זה כאמור ההבדל היחיד בינו לבין האגנוסטי). וכיוון שכך, הרי הוא מתיימר להשמיע טענה אונטולוגית שאין לו שמץ של הצדקה להשמיע.
המסקנה העולה מהדברים היא שהעמדה האתאיסטית היא אשלייתית, במובן זה שלא ניתן להחזיק בה בלי ליפול בשגיאה. כטענה אונטולוגית האתאיזם חסר כל הצדקה; כטענה אפיסטמולוגית האתאיזם פשוט שגוי; וכעמדה אישית הוא לא רציונלי, שכן במקרה של ספק שכזה יש לבחור באגנוסטיות, ולא להתיימר להכריע לגבי המציאות האונטולוגית.
אבל כל מי שמגדיר את עצמו כאתאיסט ולא כאגנוסטי מתיימר לטעון טענת אמת ביחס למציאותו של האל – וזו כאמור יומרה מופרזת וחסרת כל ביסוס. אדם יכול אולי לפגוש את האל ולהגיע לוודאות בכך שהוא קיים, אבל לאף אדם אין הצדקה לטעון שהאל אינו קיים, ובטח שלא לתקוף את הדתיים והמאמינים כאילו עמדתם היא חסרת בסיס.
[מיסטריום]
