בחסדי ה', במהלך כמעט 20 השנים האחרונות, בית "מבקש לב" הפיק למעלה מ-13,300 שיעורי שמע ולמעלה מ-31,000 פוסטים כתובים, ללא תחרות על ידי אתר של אדם אחד - הכל ללא תשלום כלל. אין חומות תשלום או כל דבר אחר. עכשיו אנחנו פונים לעזרה כדי שנוכל להמשיך - כל סכום יעזור. אפילו 99 סנט! תודה לחברים המתוקים והאהובים שלי!!!:-)!!
----
בית יעקב ויגש אות כ"ט
ואת יהודה שלח לפניו וגו'. בתנחומא פתח (ויגש) ילמדנו רבינו אימתי מברכין על הנר במוצאי שבת, כך שנו רבותינו אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו וכו'. להבין הענין שפתח בזו ההלכה הוא, כי לכאורה היה מהראוי שנצרך לברך על הנאת הנר בכניסת ליל שבת, שאז הוא עיקר מצות נר שבת, שכן תקנוהו משום שלום בית כדאיתא בש"ס (שבת כג:). אמנם דאיתא בזוה"ק (בשלח מז.) וקראת לשבת עונג וכו' מאן דמזמין אושפיזא ביה בעי לאשתדלא ולא באחרא. והוא, כי בשבת אזי עומדת הבריאה פנים בפנים נוכח המאציל, והשי"ת מביט אז אל הבריאה ומשפיע כל הטובות וכבוד והתנשאות לכל אחד ואחד כפי הראוי לו. ולפי שהבריאה עומדת פנים בפנים להשי"ת, לזה היא בהתבטלות דעתה ובחירתה לגמרי, וממילא אין מקום אז שהבריאה תחשוב ותמנה הרכוש הניתן לה מבית המלך ה'. רק אחר השבת, שנפסקה אז הנתינה, אזי יש בה בהבריאה דעת ובחירה לחשב חשבונותיה מה ניתן לה מבית המלך. לזה מברכינן אז בורא מאורי האש, שמאיר עין אדם כמה עולה רכושו מה שאין מקום לזה בכניסת השבת:
וזהו הענין ביהודה ויוסף. בשבט יהודה נמצא כל השפעות מחיים ומכל הטובות היקרים בעולם, אכן שאין לו עיינין לראות הטובות, כי הוא ברזא דמלכות שמים דלית לה עיינין כדאיתא בזוה"ק (משפטים צה.). והוא כי יהודה עומד תמיד בפנים להשי"ת בהתבטלות דעתו ובחירתו לגמרי, לזה אין לו דעת למנות הטובות שנמצאים בו. ויוסף הוא העיינין של יהודה, שמשפיע אור ביהודה שיהיה לו הכרה בהטובה אשר נתן לו האלהים, כי הוא חלקו בחיים, וישמח במתנת אלהים שהשפיע לו, ולמה הם דומים, לאחד שיש לו הון ועושר רב מכסף וזהב ואבנים טובות ואין לו נר להאיר לעצמו לראות מה נמצא באוצרותיו, ואחד יש לו נר להאיר בו ואין לו אוצרות טמונים וסגולת מלכים כמו השני, ומי גדול משניהם, בעל האוצר הוא הגדול, אף שצריך הוא לבעל הנר שמבלעדו לא יוכל לראות מה נמצא בו, אבל אחר שיהיה לו מעט אור, אזי ימצא מטמונות חשך אשר היו טמונים וגנוזים מעיניו. אבל בעל הנר מה טובה תגיע לו אף אם יאיר אורו. וכן יהודה יש לו הון רב מקדושה, אכן האור אין בו, וליוסף נמצא גודל אור. ואף שמתחילה נצרך יהודה ליוסף לראות על ידו מה נמצא בבית גנזיו, ואז הוא יוסף הגדול. ולזה כאשר הלך יעאע"ה למצרים, שלח את יהודה ליוסף שהוא יתן עיינין בו, אבל אחר שיהודה מקבל האור והעיינין מיוסף אז הוא יהודה אשר גבר באחיו:
אות לה
ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חבריו וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך (יחזקאל ל״ז:ט״ז-י״ז). והענין בזה שלא צוה אותו השי"ת לכתבם על עץ אחד יהודה ויוסף, רק צוה אותו לכתוב לכל אחד על עץ יחידי וקרב אותם אח"ז יחד לעץ אחד, משמע מזה שאלו השני שבטים יהיו מחולקים במדותיהן ועד עולם לא ישתווו במדה אחת, ואין בין עוה"ז לאותן הימים שנבא עליהם יחזקאל רק שאז יתברר האמת וידע כל אחד את גודל היקרות שנמצא בחבירו, ולא יקטרגו זה על זה ולא יקנאו זא"ז, כדכתיב (ישעיהו י״א:י״ג) אפרים לא יקנא את יהודה וגו'. משא"כ בעולם הזה, שנראה לכל אחד שרק במדתו בחר ה' וחבירו עושה מה שאינו טוב בעיני ה'. אמנם אז כל אחד ידע ויכיר בטוב הנמצא במדת חבירו. ואפרים יבין, שאף אומנם שמדת יהודה שהוא מכניס עצמו בספיקות הוא ההיפך ממדתו ואין דעתו מסכמת לזה, אבל יכיר שבכל זאת לבו קשור ודבוק ברצון השי"ת וכל כונתו הוא לשם שמים, ולכן לא יקטרג עליו, וכענין דאיתא בגמרא (סוטה מ.) מאי נפקא לך מני ומניה יתקלס עלאה. אבל במדה אחת לא ישתוו לעולם, רק יכירו ששניהם מכוונים אל האמת. ולזה צוהו השי"ת לכתוב מתחלה ליהודה עץ אחד ולאפרים עץ אחד ולקרב אותם יחד שלא יתנגדו זה אל זה
וזה שנאמר (ישעיה י"א,י"ג) אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצור את אפרים, כי באמת אלו השני שבטים הם תמיד מתנגדים זה לזה, כי ענין החיים שנתן הקב"ה בשבט אפרים הוא להביט תמיד בכל דבר מעשה על הדין וההלכה מבלי לזוז ממנו, ולכן כשהכתוב מזהיר את ישראל לבלתי יחטאו, מטרת התורה אז יאמר (עמוס ה',ו') פן יצלח כאש בית יוסף, היינו שתראו כי לא יהיה מתנגד למעשיכם, ושורש החיים של יהודא הוא להביט תמיד להש"י בכל דבר מעשה אע"פ שרואה האיך הדין נוטה עכ"ז מביט להש"י שיראה לו עומק האמת בהדבר, כי יוכל להיות אף שהדין אמת הוא לפי טענות בעלי דינים, אך אינו לאמיתו כי פן יטעון אחד טענה שקרית כמו שמצינו (נדרים כ"ה.) בקניא דרבא, וכמו כן נמצא בכל ענינים, וזאת הוא שורש החיים של יהודא להביט לה' בכל דבר ולא להתנהג על פי מצות אנשים מלומדה אף שעשה אתמול מעשה כזו מ"מ היום אינו רוצה לסמוך על עצמו, רק שהש"י יאיר לו מחדש רצונו ית' וענין הזה יחייב לפעמים לעשות מעשה נגד ההלכה כי עת לעשות לה' וכו'. ולזה אלו השני שבטים מתנגדים זה לזה, ולעתיד נאמר אפרים לא יקנא וכו' ויהודה לא יצור וכו', היינו שלאפרים לא יהיה טענה על יהודא במה שיוצא חוץ להלכה ולא יצר לו מזה כי יראה הש"י לאפרים את כוונת יהודה שהוא מכוון לשם שמים ולא להנאת עצמו וממילא יהיה שלום ביניהם.
This is as it is said (Yesahya, 11:13), “Efriam shall not be jealous of Yehuda, and Yehuda shall not distress Efriam.” These two tribes were always opposing each other, for the force of life which God gave to Efriam (from Yosef) was of the nature that it always looked to every action regarding its judgment and law, without moving from it. Therefore, when the writings warn Israel against sinning, then the aim of the Torah will be to say (Amos, 5:6), “lest the house of Yosef should prevail like fire,” that they should take care that there is no opposition to their actions. The root of life for Yehuda, however, is to look to God regarding the course of every action. Even though he sees where the judgment leans, still he looks to God in order to see the depth of the truth of the matter. It could be that even though the judgment is true according to the claims of the plaintiffs, yet still it is not at the deepest level of truth, for fear that one would make a false claim.
This is as we find (Nedarim, 25a) in the case of Rava’s cane. (One had not paid another a debt, and the other asserted that he had paid it. They told him to swear on a Torah scroll, and before doing so, he said to his lender, “hold my cane,” inside of which he had hidden the amount owed. He then swore on the Torah that all the money he owed he had paid to his hand. Which, of course, only he could know was true. The lender was furious at the apparent false oath and broke the cane, the money spilling onto the floor.) So it is with all matters, and this is the root of life for Yehuda, to look to God in everything and not to act simply in a way that is accepted or habitual. Even though yesterday he acted in such a way, yet anyhow, today he does not want to rely on his former response, only that God should illuminate His will into him anew. This matter sometimes necessitates even doing something against the law, for, “it is a time to do for God, the Torah has been suspended” (Tehilim, 119:126). In this way these two tribes oppose each other. Of the future it is said that, “Efriam will not be jealous of Yehuda, and Yehuda will not distress Efriam.” Then Efriam will not accuse Yehuda for the times when he goes outside of the law. He will not trouble him over this, because God will show Efriam the intentions of Yehuda, that his intentions are for the sake of Heaven and not for his own benefit. Then, of itself, there will be peace between them.
סיכום מאמר על פרשת ויגש - בית יעקב
המאמר עוסק בהבנת הקשר בין שבט יהודה ושבט יוסף, ובמשמעות הברכה על הנר במוצאי שבת.
יהודה ויוסף: יהודה מייצג את הפנימיות וההתבטלות לה', בעוד יוסף מייצג את ההכרה והגילוי של הטוב האלוקי. השלמות נמצאת בחיבור בין שניהם. יהודה הוא בעל האוצר (הקדושה), אך זקוק לאורו של יוסף כדי לראות את הטוב הגנוז בו.
ברכת הנר במוצאי שבת: הברכה נאמרת במוצאי שבת ולא בכניסת השבת, משום שבשבת, הבריאה עומדת בפני ה' ואין מקום לחשבונות וקניין אישי. רק לאחר צאת השבת, כשההשפעה פוסקת, יש לאדם דעת ובחירה להכיר בטוב שקיבל.
ההשפעה האלוקית: בעת קבלת ההשפעה, האדם נמצא בביטול מול הנותן ואינו יכול למדוד ולשקול את המתנה. רק לאחר מכן, כשהוא עומד בפני עצמו, הוא יכול להתבונן במתנה ולהשתמש בה.
מידת יהודה ומידת יוסף: מידת יהודה היא ההכרה שהכל מה', ולכן אין בו קניין והכרה בהנמצא בו. מידת יוסף היא קדושה מאירה וגלויה, המאפשרת הכרה בטוב ה'.
יהודה: מייצג את המלכות השמימית, שבה יש שפע רב אך חסרה היכולת לראות ולהעריך אותו. הוא עומד בפני ה' בהתבטלות מוחלטת.
יוסף: מייצג את העיניים של יהודה, המספקות את האור וההכרה בטוב הקיים. הוא מאפשר ליהודה לראות את השפע שניתן לו.
החיבור בין יהודה ויוסף: השלמות היא בחיבור בין שתי המידות, כאשר הארת יוסף מאירה את אורו של יהודה. סדר הקדימה הוא יוסף קודם ליהודה, אך מצד היקרות והשלימות, יהודה גדול מכולם.
העתיד: לעתיד לבוא, יתברר האמת וכל אחד יכיר בגודל היקרות שנמצא בחבירו, ולא יקטרגו זה על זה.
היחס ביניהם: בתחילה, יהודה זקוק ליוסף כדי לראות את עושרו הרוחני, אך לאחר קבלת האור, יהודה גובר על יוסף.
יחזקאל ל"ז ט"ז-י"ז: הפסוקים מתארים שני עצים, אחד ליהודה ואחד ליוסף, המצביעים על כך ששני השבטים יישארו שונים במדותיהם לעולם. עם זאת, לעתיד לבוא, כל שבט יכיר בגודל מעלת חברו ולא יקנא בו.
הבדלים בין השבטים:
אפרים (מיוסף): מתמקד בדין ובהלכה, ללא סטייה.
יהודה: מתמקד בהסתכלות על ה' בכל מעשה, גם אם זה נוגד את ההלכה, מתוך כוונה לשם שמים.
לעתיד לבוא: אפרים לא יקנא ביהודה על כך שהוא יוצא מן ההלכה, כי הוא יראה את כוונתו הכנה של יהודה. עם זאת, הם לא ישתוו במדותיהם, אלא יכירו ששניהם מכוונים לאמת.
