אהבה עצמית

 האם יש מצווה על האדם לאהוב את עצמו?

ממבט ראשון יהיו שהשאלה כולה תישמע להם מופרכת ומשונה, אהבת עצמו? איפה בתורה

כתוב כזה דבר? צריך לקיים מצוות וללמוד תורה! ממתי שמענו על כזה דבר?

האין זה מגיע ממחוזות המודרנה 'והנאורות' החילונית?

להלן נראה שדבר זה, מלבד היותו אנושי ומתבקש לשכל הישר, נמצא גם בדברי רבותינו לאורך

הדורות.

♦

א. ראשית חכמה )שער האהבה פ"ג(

"הוא יתברך הוא עיקר הנפש כי הנפש התחתונה היא ענף אחד מהשורש העליון שבו, ועוד

הוא ממש הנפש שאילמלא חיותו אין נפש, נמצא שהאוהב נפשו ורוחו, מתקנם בעשיית התורה

והמצוות, הוא אוהב להקב"ה"!

♦

ב. פלא יועץ )תחילת הספר אות א אהבת ה' ואהבת עצמו(

"יש הרבה מיני אהבות שמוטלות על האדם וכולן נמשכות מאהבת הבורא, זה )אהבת ה'( יצא

ראשונה )התבאר תחילה בדבריו שם( ואחריה – אהבת עצמו! ... ועיקר אהבה שיאהב את עצמו - גופו

ונשמתו - צריך שיהא נמשכת מאהבת בוראו".

♦

ג. חזון איש )אמונה ובטחון ד' י"ד(

"אמנם אין תיקון המידות שולל מהאדם אהבת עצמו כי מציאות הנטיות לכבוד ולעונג היא

מציאות חיובית בהרכב המכונה של זה החי הנקרא אדם, ואין שלילת הנטיות האלה בנין בנפש

האדם אלא סתירת הויתו, המוסר אומר לאדם אהוב את עצמך ורכוש כבוד, אבל דע לך מה אשרך

עלי חלד ומה כבודך, אין כבוד אלא תורה, אין כבוד אלא ענווה, אין כבוד אלא עזיבת הכבוד אין

אושר רק להשתחרר מנטיות טבעיות ולהיות נכנע לה' ולתורתו – תכלית החיים בעולם הזה בעולם

הבא".

♦

כמה נפלא הדבר

בדברי הראשית חכמה מבואר שהאוהב נפשו הוא אוהב להקב"ה!

בדברי הפלא יועץ מתבאר שהדבר הבא בתור מייד אחרי אהבת ה' הוא אהבת עצמו! עוד קודם

לאהבת חכמים ואהבת בניו ואשתו ורעיו שמונה בהמשך שם

]מזכיר קצת את דברי רבי צדוק "כשם שצריך אדם להאמין בה' יתברך, כך צריך אח"כ להאמין

בעצמו", צדקת הצדיק קנד[.

עוד מעניין לדייק בלשונו של הפלא יועץ שהוא מדגיש שהאהבה היא גם לגוף ולא רק לנשמה,

ללמדך שהגוף אינו דבר שיש למאוס, למרות שאפשר להשתמש בו לרעה בעיקרו טוב הוא.

ובדברי החזו"א מתבאר שאהבה עצמית אינה רעיון חסידי נלהב אלא דווקא 'המוסר' הוא זה

שקורא לאדם לאהוב את עצמו...

♦

כמובן, כמו כל דבר טוב גם דבר זה ניתן לשימוש מעוות של אנוכיות וסגידה עצמית, אבל זה

שאנשים טובעים בנהר לא עושה אותו רע, צריך פשוט ללמוד איך לחוות את זה נכון, מתוך חיבור

לבורא וביטול אליו ולא מתוך ניפוח אישי בריוני,

ואז גם האהבה היא אינה תלויה בדבר, בניגוד לאופן האחר, שבו היא תלויה לחלוטין בכמה

האדם מצליח באמת לצבור עוצמה כוח וכבוד.

ובאופן זה אפשר מיד לראות שהאהבה העצמית אינה באה על חשבון אחרים, אדרבה, היא זו

שתביא לאהבת אחרים! כי מי שלא אוהב את עצמו לא באמת מסוגל לאהוב אחרים, ולכן מובן

מדוע הקדים הפלא יועץ אהבה זו לשאר האהבות.

♦

א(. וביתר פירוט – כתוב בפרשת נח "ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמיים ונעשה לנו שם – פן נפוץ

על פני כל הארץ" בפסוק זה כתוב יסוד כביר – הגאווה היהירות וההתנשאות אינן תוצאה של עודף עוצמה וביטחון

אישי, אלא דווקא של פחד וחוסר ביטחון, כשהאדם מרגיש שהקיום האישי שלו עומד למבחן ותלוי בסובבים אזי

כאקט של הישרדות הוא עלול לפתח גאווה וכוח בניסיון לבטח את קיומו. אבל כשאדם מרגיש שקיומו אינו בעל

ערעור – לא בגלל שהוא כל יכול – אלא בגלל שהוא מבטל את עצמו לכל יכול, בגלל הנשמה שלו שהינה חלק

אלו-ה ממעל, אזי הוא מרגיש מספיק בטוח ורגוע גם ללא הזדקקות לניסיון נואש לשדר לסובביו עוצמה וכוחנות.

)ראה בדברי החתם סופר תורת משה פ' ויצא ויש לפרש "אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית

השואבה אמר כן אם אני כאן הכול כאן ואם איני כאן מי כאן". מסביר החת"ס בשם רבו בעל ההפלאה, שיש ב'

דרכים שבהם האדם חווה את עצמו, אני כאן ואיני כאן. אני כאן פרושו שיש לאדם מציאות בפני עצמו, ואיני כאן

פרושו שהאדם מבטל את עצמו לה' ולאמת הפנימית שלו, ומעמיד את עצמו ככלי לאור האלוקי הזורם דרכו.

ההשלכה של אני כאן היא שהאדם זקוק נואשות לדאוג למעמדו וכבודו וממילא דואג תדיר להראות מושלם. איני

כאן פרושו שהיות ואין לו מציאות בפני עצמו אין ממה לפחד או להתבייש, היות ואין כל איום על השמחה והטוב

שלו. ולכן אומר הלל הזקן אם אני כאן - הכול כאן – האדם נתון להשפעה תמידית מסובביו ואם איני כאן – מי

כאן – אין ממה לפחד או לחשוש(. ולכן גם לעניין אהבה עצמית – ברגע שזה מגיע מתוך פחד והרגשת פירוד – זה

מתבטא בלב סגור לאחרים והתחפרות בודדת – מה שנקרא אנוכיות. אבל כשזה מגיע מתוך הקשר עם אלוקים

והאהבה שלו אל האדם – ההתבטאות הנפשית של זה תהיה בפתיחת הלב וביטחון עצמי חיובי ולא באנוכיות.

שאלה

לכאורה אדם אינו אוהב את עצמו מחמת חסרונותיו / חטאיו וכדומה מהו המענה לעניין זה?

♦

תשובה

האדם אינו החטא – החטא הינו חיצוני אליו ולעולם אינו מגלם את מהותו.

בנוסף – הקב"ה כרת ברית אהבה נצחית עם כל בן ישראל יהיה אשר יהיה, ושורש ברית זו

במקום עליון שמעשי האדם אינם מגיעים אליו כלל, ולכן אינו בר שינוי.

מקור – לשם שבו ואחלמה )הקדמות ושערים שער ו' פרק ט(: "כי בישראל אשר עליהם נאמר בנים

אתם לה' אלוקיכם הוה כל מצוה עצם בו כי אוריתא וישראל חד הוא אבל העבירה הוא רק מקרה

בו כי הוא מהתערבות רע בטוב אשר ע"י החטא דעץ הדעת ולכן מתבטל העבירה ע"י העונש ונשאר

עצמותו קודש לה".

"התקווה העתידה דכל חמדת ישראל שהם כל היעודים האחרונים דימות המשיח וחיי העוה"ב

הנה הם תלויים באמת רק בברית ולא בזכות והוא ברית אבות וישראל, והברית לא תופר לעולם וכן

אומר ר"ת )שבת נה.( דזכות אבות תמה אבל ברית אבות לא תמה וכן הוא מפורש בתורה בסוף

קללות בתו"כ ואף גם זאת וכו' לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה'

אלוה-יהם והרי מפורש ההבטחה על הברית ישראל שלא תופר אפי' בחטא עבו"ז רחמ"ל וכן מפורש

שם בפרשה על פגרי גלוליכם. ואותו הברית הנה הוא גם לכל יחיד ויחיד מישראל בפרט וכמ"ש

הגר"א בפ' נצבים וכנ"ל בדברינו פ"ה עי"ש כי סוד ברית אבות וישראל בארנו בכ"מ מדברינו כי

הוא בתר"כ עמודי ונתיבות אור הנזכר בתפלת ר' נחוניא בן הקנה ובמסכת אצילות... ושם הוא סוד

ושורש הכל... ואמרו בב"ר פ"א סימן ד' מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר כי הם תלויים

ומושרשים בתר"כ עמודי אור שהוא השורש גם לכל האצילות כולו ואינו מגיע שם מעשה

התחתונים כלל ושם הוא סוד הברית אבות וישראל ולכן אי אפשר שישתנה".

ולכן – ברור שאדם צריך להתחרט נורא על חטאיו, אך אל לו לחשוב לרגע שהקב"ה עזב אותו

לרגע. ומכוח האהבה הנצחית הזו מצד ה', ממילא האדם יכול גם לאהוב עצמו למרות הכול. )כמובן

ללא סתירה לצורך הנחוץ בתשובה – אדרבה – האהבה הנצחית הזו מדגישה את הבגידה שבעבירה ואת הצורך לשוב

בתשובה(.

♦

שאלה

מה יעשה אדם שחווה את עצמו כ'לא אהוב' או כ'לא ראוי לאהבה', מפני שזה

השדר שקיבל במודע או בתת המודע מהוריו / רבותיו וכדומה?

♦

תשובה

ראשית להתייחס לרגשות אלו ברצינות ובכובד ראש ולא לנפנף את הרגשות הצפים בקרבו

לצדדים, לתת לרגש לומר את דברו, ולהקשיב לו באמפתיה.

שלב שני - גם אם אדם לא זכה לחוות כזה קשר מהוריו )כנראה משום שהם בעצמם לא קבלו כזה קשר(

ילך בדרכו של דוד המלך שאמר "אבי ואמי עזבוני וה' יאספני" וכמבואר בילקוט מעם לועז )שמואל

א' טז' יא'( המבאר "היו סבורין ישי ובניו שהיה דוד ממזר... והיו מבזים את דוד והשליכו אותו אל

השדות כדי שיאכלוהו חיות השדה וזהו שאמר כי אבי ואמי עזבוני." משום שגם האהבה שהאדם

מקבל מאביו שורשה מה' שהוא שורש הכול רק שאביו משמש צינור בשבילו לחוות את זה בצורה

מוחשית וקרובה. ולכן אם מה שקרה הוא "אבי ואמי עזבוני", זהו סימן שה' מאמין שלאדם זה

רגישות ועומק מיוחדים שביכולתו לגלות את האהבה שה' אוהב אותו בתוך עצמו גם בלי אמצעי

אחר.

כמובן, כל זה אינו בהכרח תחליף לטיפול מקצועי, שביכולתו להעניק לאדם כלים מעשיים יותר

להטבת מצבו.

♦

נקודה נוספת המתבארת בדברי הפלא יועץ שם וזה לשונו "האהבה והשמחה – דבר אחד הוא".

זה שצריך לקיים מצוות בשמחה, כולם יודעים שצריך שנאמר "עבדו את ה' בשמחה", אבל זה

שיש עניין להיות באופן כללי במצב של שמחה התפרסם בעיקר ממורשת הבעל שם טוב ותלמידיו,

ובפרט רבי נחמן בעל המימרא "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד"

וניתן לשאול מניין מצווה זו? איפה התפרשה בתורה?

או במילים אחרות – כתוב ששמחה גדולה להיות במצווה, אבל מנין שמצווה להיות בשמחה?

לפי דברי הפלא יועץ הנזכרים מובן הדבר כמין חומר.

אהבת ה' וודאי מצווה תמידית היא, והיות ואהבה ושמחה חד הוא, ממילא חיים עם אהבת ה'

נושאים בחובם שמחה תמידית, ושמחה אמיתית רוחנית קשורה בהכרח לאהבת ה'!

רבי נחמן לא התכוון חלילה לחיים של קלות הדעת וחוסר רצינות )ישנו אכן מושג על ניגונים

וריקודים ומילתא דבדיחותא כדי לעורר את השמחה אבל לא כמטרה בפני עצמה(. הוא התכוון לחיים במודעות

תמידית של אהבה נצחית עם הבורא

חיפוש אחר השמחה האמיתית שבנפש ועשיית מעשים לעוררה יובילו בהכרח לאהבת הבורא,

אהבת הבורא תוביל בהכרח לשמחה.

אהבה ואחד מספר אחד הם – 13 – )מהר"ל( כי אהבה אמיתית נובעת מהרגשת האחדות הנצחית

עם הבורא הזורמת בנפש האדם וחיים במודעות זו ממילא שמחים הם.

הרב יהושע נדלר