בחסדי ה', במהלך כמעט 20 השנים האחרונות, בית "מבקש לב" הפיק למעלה מ-13,300 שיעורי שמע ולמעלה מ-31,000 פוסטים כתובים, ללא תחרות על ידי אתר של אדם אחד - הכל ללא תשלום כלל. אין חומות תשלום או כל דבר אחר. עכשיו אנחנו פונים לעזרה כדי שנוכל להמשיך - כל סכום יעזור. אפילו 99 סנט! תודה לחברים המתוקים והאהובים שלי!!!:-)!!
alchehrm@gmail.com
---
גילוי קץ הימין – הקץ לביטול כח הימין
שנינו בפסחים (נ"ה ע"ב) ששה דברים עשו אנשי יריחו על שלושה מיחו בידם
ועל שלשה לא מיחו בידם וגו', אחד מהדברים שלא מיחו בידם הוא "כורכין את
שמע", ושם בגמרא (שם נ"ו ע"א) מפרש רב יהודה שלא היו מפסיקים אחר שהיו
אומרים "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", ובברייתא נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה
אם לא היו מפסיקים או שהיו מפסיקים ולא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו
לעולם ועד.
שואלת הגמרא "ואנן מאי טעמא אמרינן", מדוע אנו כן אומרים ברוך שם כבוד
מלכותו לעולם ועד. כי הנה, מצות קריאת שמע היא לקרוא את הפרשה הזו בתורה
כפי שנצטוינו "ודברת בם", וקריאה זו צריכה להיות ככל קריאת פרשה בתורה
שנקראת כפי שנכתבה, ואילו "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" אינו בכלל
הפרשה, נמצא שהוספנו כאן דבר שאינו כלול בפרשה.
מתרצת הגמרא, "כדדריש רבי שמעון בן לקיש, דאמר רבי שמעון בן לקיש,
ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם, ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין
ונסתלקה ממנו שכינה, אמר שמא חס ושלום יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו
ישמעאל ואבי יצחק שיצא ממנו עשו, אמרו לו בניו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד
אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, באותה שעה פתח יעקב
אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אמרי רבנן היכי נעביד נאמרוהו לא
אמרו משה רבינו לא נאמרוהו אמרו יעקב התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי".
על דברי הגמרא "קץ הימין" מפרש רש"י "שיחזיר ימינו לפניו, שהשיב אחור
ימינו מפני אויב", זהו פסוק במגילת איכה "השיב אחור ימינו מפני אויב", כביכול,
נאמר על בורא עולם שהוא השיב את ידו הימנית. כי הנה, כביכול בורא העולם יש
לו יד ימין ויד שמאל, וכלשון הפסוק בישעיהו (מ"ח י"ג) שנאמר כלפי מעלה "אף
ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים", והיד הימנית היא היד שבה פועלים ובה
משתמשים בעיקר, [וכך מצינו בגמרא בשבת פ"ח ע"ב שרבא אומר על התורה
"למיימינים בה סמא דחיי" ומפרש רש"י "למיימינים, עסוקים בכל כחם וטרודים
לדעת סודה כאדם המשתמש ביד ימינו שהיא עיקר", היד הימנית זאת היד של
הפעולה]. וכך מפרש רש"י כי "קץ הימין" אין הכונה לימים (כפי שמפרש רש"י
בסוף דניאל שהכונה היא לאחרית הימים) אלא מדובר פה על ימין. על אותה יד ימין
שבה בורא העולם פועל, מה שנקרא אצלו יד ימין, נאמר "השיב אחור ימינו מפני
אויב", כביכול בורא העולם השיב אחור ימינו והיא נמצאת במצב שלא פועל, ככל
ששייך לומר כלפי מעלה יד ימין וכל מה שקשור בזה, הרי שהיד הימנית לא
מתפקדת, כביכול בורא העולם שם את ידו הימנית במקום שהוא לא מכין אותה
לפעולה, הוא שם אותה מאחוריו ושם היא לא יכולה לפעול.
כשכביכול בורא העולם פועל ומגלה עצמו בעולם כמי שאין לו יד ימין, כשהוא
מתגלה בעולם לא בפעולה בידו הימנית, הרי שהוא מתגלה באופן שעליו נאמר
בנביא (ישעיהו נ' ב') "הקצור קצרה ידי מפדות ואם אין בי כח להציל", בורא העולם
אומר, האם אתם מעלים על דעתכם, אף על פי שאני נראה כך, שקצור קצרה ידי
מפדות, ואם אין בי כוח להושיע, בודאי אין זה כך, אבל ההנהגה נראית כך, כאילו
שיד ימין, שהיא היד העיקרית, לא פועלת.
ואז, לכן בורא העולם אינו עושה שום דבר, אינו משלם לכל מחרפיו ומגדפיו, לכל
מי שמחלל את שמו. אם יד ימין הייתה פועלת, היא הייתה מיד פועלת ועושה בהם
כל מה שמגיע להם. אולם כאשר כביכול השיב אחור ימינו, הרי שאז כאילו יד ימין
משותקת. לא פועלת, לא מתפקדת.
אכן, לדבר הזה יש קץ. אי אפשר להשאיר דבר במצב לא טבעי לזמן כה ארוך,
חייב להיות לדבר הזה קץ. ולא יתכן להשאיר זאת קבוע תמיד, זה נקרא קץ הימין.
יעקב אבינו ביקש לגלות לבניו את קץ הימין, והכוונה היא לקץ שבו הימין חייבת
להתגלות. יד ימינו של בורא העולם, היד בה נמצא הכוח וההשפעה כולה, חייבת
להתגלות. זה עצם עניינה של יד ימין, יד פועלת, והמצב של "השיב אחור ימינו"
חייב להיות לו קץ, זה מצב לא טבעי. לזה קוראים קץ הימין.
יעקב ובניו – כלל ישראל - גילוי של "אחד"
הסיבה שבקש יעקב אבינו לגלות לבניו את קץ הימין היא, כי אותו מצב שכלל
ישראל היה בו אז, יעקב, ובניו מקיפים את מיטתו, זו נקודת ההתחלה של כלל
ישראל, כך זה נראה.
המהר"ל אומר (עי' בנצח ישראל פמ"ד), שהמילה אחד נאמרה בצורה של כלל
ישראל, האל"ף כנגד יעקב, זה האחד שהוא שורש כל הדברים כולם, חי"ת מכוון
כנגד שמונה בני הגבירות, ששת בני לאה ושני בני רחל, והדל"ת היא כנגד בני
השפחות, שני בני בלהה ושני בני זלפה. באופן, שאם אנו רוצים לקלוט את המושג
אחד בעצמו, המושג אחד הוא גילוי של כלל ישראל. כלל ישראל נקרא גוי אחד
בארץ, והאחד הזה הוא מה שכולל את האל"ף את החי"ת ואת הדל"ת, זה נקרא אחד.
הבריאה יוצאת מ"אחד" והולכת לקראת "אחד"
בפסוק בתחילת התורה נאמר "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", רש"י מביא על כך
את דברי חז"ל "לפי סדר לשון הפרשה היה לו לכתוב יום ראשון כמו שכתוב בשאר
הימים שני שלישי רביעי, למה כתב אחד, לפי שהיה הקדוש ברוך הוא יחיד בעולמו
שלא נבראו המלאכים עד יום שני, כך מפורש בבראשית רבה".
זוהי נקודת ההתחלה, שהיא נקודת ההתחלה של כל הבריאה כולה, בזמן שכל
הבריאה כולה עדיין נמצאת כביכול ברצונו ובכוח ההשפעה שלו. "היה הקב"ה יחיד
בעולמו", היינו, זו תחילת הבריאה, הבריאה יצאה מאחד. "ויהי ערב ויהי בוקר יום
אחד", בא ללמדנו שתחילת הבריאה הייתה הגילוי של אחד.
והנה, אנו יודעים, וזה העיקר הגדול של האמונה, שכל הריבוי העצום של כל
הבריאה כולה, כפי שאנו אומרים בתפילה שבורא העולם ברא המון בריות לאין
תכלית, העולם מלא בריות נפרדות זו מזו והמוני כוחות פועלים בו, כל נברא ונברא
הוא כוח בפני עצמו, וישנם המוני בריות לאין תכלית הפועלים בעולם, אבל, וזה
העיקר הגדול, בורא העולם מגיד מראשית אחרית, ומראשית כזאת הודעת, הבריאה
יוצאת מאחד, וכולה הולכת ל"ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", זוהי תכלית
הבריאה, כל הבריאה כולה תתחבר ותתאחד ותגיד דבר אחד, כולה תצטרף ותהיה
מציאות אחת, וכל ההמון הגדול של הבריאה, כולו יצטרף להיות דבר אחד.
כך אנו רואים כי אבן השתיה שהיא היסוד לבית המקדש, אשר עליה הושתת כל
העולם כולו, היא אבן שהצטרפה מהרבה אבנים שנעשו אבן אחת, זאת אבן היסוד
ואבן הפינה שעליה עומד העולם, העולם כולו עומד על אבן פינה שהיא אבנים רבות
שהתלקטו יחד ונעשו אבן אחת, דבר זה הוא היסוד שהעולם כולו נבנה עליו. נמצא,
שהבניין כולו עומד על היסוד שכל הבנין כולו יצטרף להיות אחד, לכן האבן הזאת
היא אבן היסוד, אבן הפינה, וכלשון הכתוב (זכריה ד' ז') "האבן הראשה", זוהי
האבן שעליה מושתת העולם, זאת אבן השתיה.
כאשר המצב הוא "השיב אחור ימינו", כשכביכול בורא העולם השיב אחור
ימינו, פירוש הדבר שהוא לא מתגלה כפועל בעולם ועושה את רצונו, ואז מרימים
ראש כל הכוחות האחרים, וכל כח פועל באופן שהוא כח בפני עצמו, יש לו כח
לעצמו. מכאן המקור לכל עובדי עבודה זרה בעולם, כאשר הם תפסו את הריבוי
באופן שהם תפסו כל כח וכח כדבר בפני עצמו, אכן, אנו מתפללים ומייחלים
להעביר גילולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון, לזה אנו מצפים, הרי שאנו מצפים
שיתגלה האחד שממנו כל הכוחות כולם, וכולם יחזרו לגלות את אותו אחד.
אולם, הבריאה הרי אינה נראית כך, הבריאה כפי שהיא היום, בפירוש אינה
נראית כך, היא נראית בריאה עם המון בריות לאין תכלית, כאשר כל בריה ובריה
טוענת שהיא מציאות לעצמה, כך נראה העולם בזמן שבורא העולם השיב אחור
ימינו, ימינו אינה נמצאת.
גילוי ה"אחד" ביעקב ובניו – הזמן לגילוי קץ הימין
כיון שכאמור המילה אחד בעצמה, היינו, הגילוי האמיתי של המושג אחד, זה
הגילוי של כלל ישראל בצורתו השלימה והאמיתית, וכיון שהצורה הראשונה של
כלל ישראל זה יעקב וזרעו, זהו האחד, אנו לומדים מכך שגילוי מידה זו הנקראת
אחד, התכלית שאליה הכל שואף, אשר אליה הבריאה כולה הולכת ולשם היא רוצה
ולהגיע, ל"ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", היא כפי שאנו אומרים בתפילת
שבת "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", המצב הזה של יעקב
וכל זרעו הוא עצמו גילוי של אחד.
והנה, כאן היה כלל ישראל במצב של אחד, היינו, זה היה גילוי בעולם של
המציאות הזו הנקראת אחד, התכלית שאליה שואפת הבריאה, לאותו אחד, וכאשר
המצב הזה של אחד נמצא בפועל, זה בדיוק הזמן לגלות את קץ הימין. וכך,
כשהגילוי של אחד היה בשלימות, כאשר שנים עשר השבטים סביב מיטתו של יעקב,
זהו הגילוי בעצם של עומק המושג אחד, והמצב הזה היה נראה שהוא מאפשר, ואף
מחייב, את הגילוי של קץ הימין, היינו, מתי יתגלה בעולם בפועל האחד שממנו כל
הכוחות הפועלים בבריאה, זה המצב שיהיה כשהימין תתגלה.
לכן באותה שעה ביקש יעקב אבינו לגלות את קץ הימין, אכן, נסתלקה ממנו
שכינה, פירוש הדבר, שאותה הארה של אחד לא האירה עליו, ולכן הוא חשש, כפי
שאומרת הגמרא, "אמר שמא חס ושלום יש במיטתי פסול כאברהם שיצא ממנו
ישמעאל ואבי יצחק שיצא ממנו עשו".
יעקב חשש שמא זה באמת לא אחד, "יש במיטתי פסול", יש מישהו שנוטה
הצידה, "פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם
ה' אלקינו ללכת לעבוד אלהים אחרים, פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה", מכך
חשש יעקב אבינו (כלשון הרמב"ם פ"א מהל' קריאת שמע ה"ד). זה האופן היחיד
שניתן לפרש בו את העובדה, שאף על פי שלכאורה אז במצב הזה נתגלה האחד
האמיתי, בכל זאת יעקב אבינו אינו יכול לגלות בפועל בעולם את האחד הזה, שנמצא
פה גלוי בעולם.
כי הנה, המושג אחד זה כלל ישראל באותו המצב כפי שעמדו השבטים סביב
מיטתו של יעקב, וזה נתגלה בעולם באותה שעה, ומזה צריך להתגלות קץ הימין,
שהוא הגילוי של אותו אחד, זה נקרא קץ הימין, "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו
אחד". כשמתגלה עמך ישראל כגוי אחד בארץ, אז צריך להתגלות קץ הימין. לכך,
חשש יעקב אבינו, שמא ח"ו יש במיטתי פסול ובאמת אנחנו לא אחד.
אמירת שמע ישראל מחייבת את תשובת יעקב
בהמשך הגמרא כתוב שאז אמרו לו בניו, שמע ישראל, ה' אלקינו ה' אחד, וכך,
באופן כזה זה כתוב בתורה, והנה, בגמרא זה לא התפרש, אכן הרמב"ם (שם) מוסיף
"שמע ישראל, אבינו ישראל, ה' אלקינו ה' אחד", היינו, השבטים פנו אל יעקב
ואמרו לו שמע מאיתנו אבינו ישראל, וכפי שמבואר שם בגמרא הם אמרו לו "כשם
שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד", אותו אחד, כפי שהוא אצלך כך הוא
אצלנו, והיינו, אנחנו כן "אחד", "שמע ישראל, ה' אלקינו ה' אחד".
בהמשך דברי הגמרא שם, "באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד
מלכותו לעולם ועד. אמרי רבנן היכי נעביד נאמרוהו לא אמרו משה רבינו לא
נאמרוהו אמרו יעקב התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי". איננו יכולים לומר זאת,
כי אנו צריכים להגיד את הפרשה כפי שהיא כתובה, ואם לא נאמרהו הרי אמרו יעקב.
ולכאורה מה מחייב אותנו להוסיף את מה שיעקב אמר, אנו צריכים לומר מה שכתוב
בתורה, משום שבתורה כתוב ודברת בם, היינו, מצות קריאת שמע שחלה על פרשת
קריאת שמע כפי שהיא כתובה בתורה, ומה הטענה לא נאמרהו הרי אמרו יעקב.
אכן, ודאי פירוש הדברים הוא מפני שהדבר נאמר בתורה בצורת האמירה
ליעקב, היינו, בתורה הלא כתוב "שמע ישראל", וכפי שמוסיף הרמב"ם, זו הכונה,
שמלכתחילה זה נאמר שמע מאיתנו אבינו ישראל, אם כן הפסוק הזה בעצם כתוב
בתורה כפניה אל יעקב אבינו. אומרים ליעקב אבינו שמע ישראל. וממילא, אנו
חייבים להוסיף כאן את מה שיעקב אבינו הוסיף, זה כתוב בתורה כדבר שנאמר
ליעקב, וזו התשובה שיעקב אבינו השיב. זאת הייתה הבעיה של חכמים, התשובה
שיעקב אבינו השיב מצטרפת לדברים האלה, אף על פי שזה לא כתוב בתורה. כמובן,
"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" אלו דברי יעקב ולא דברי משה, זה לא כתוב
בתורה. אבל אנו חייבים להגיד זאת משום שהפרשה כתובה בתורה באופן של פניה
אל יעקב, זה דיבור שמדבר אל יעקב, וממילא השלמת הדיבור הזה היא באופן שבו
יעקב שמע זאת.
לכן, אומרת הגמרא, שצריך להגיד זאת בשני אופנים, צריך להגיד את כל
הפרשה בתורה בצורת הגדה אחת, ואת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בצורת
הגדה אחרת, באופן שזה יהיה ברור שאנו אומרים פה שני דברים שונים. וכך אנו
אומרים את הפרשה בתורה וזו הגדה אחת כסידרה, אבל צריך להכניס לכאן גם את
דברי יעקב, אלא שאומרים זאת בצורה אחרת, באופן שדבר זה אינו נאמר כהמשך
למה שנאמר מקודם, ומה שנאמר אחר כך אינו המשך אליו, אלא קטענו זאת בצורת
אמירה אחרת. זה הפירוש הפשוט בדברי הגמרא.
אכן, יש כאן קושי גדול בדברים במה נתקררה דעתו של יעקב אבינו בזה,
כשהשבטים אמרו לו שמע מאיתנו אבינו ישראל כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין
בליבנו אלא אחד, איך הוא תירץ וביאר לעצמו את העובדה שנסתלקה ממנו שכינה
בשעה שמתגלה פה האחד. הרי זו הייתה הבעיה, ויעקב אבינו תירץ לעצמו את
העובדה שזה לא מתגלה בפועל, והוא אינו יכול להמשיך לגלות כך שהדבר הזה
יהיה גלוי בבריאה, באמרו שמא ח"ו יש פסול במיטתי, אכן, אחר שנתברר לו שזה
לא כך, במה הוא ישב את אותה הקושיה הגדולה למה נסתלקה ממנו שכינה.
כשיעקב ביקש לגלות את הקץ, פירוש הדבר שכך צריך היה להיות, והוא חשב
שסילוק השכינה הוא מחמת פסול בזרעו, מעתה, אחר שנתברר שזה לא כך, מה
מיישב את הקושיה. מדוע השכינה לא מתגלה ולא מאירה, הרי כאן נמצאת ההארה
של אחד.
פרשה סתומה – בעומק יש את הגילוי
רש"י בתחילת הפרשה אומר "למה פרשה זו סתומה לפי שכיון שנפטר יעקב
אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם", והנה,
המילים "פרשה סתומה" הן שתי מילים שסותרות זו את זו, זה משפט שסותר את
עצמו. פירוש המילה פרשה הוא דבר מפורש וגלוי, כדרך שבפרשת דרכים הדרכים
פורשות זו מזו, זה לצד זה וזה לצד זה, וכל אדם שיודע בין ימינו ושמאלו כאשר
הוא מגיע לפרשת דרכים הוא יודע לאן ללכת, וכלשון הגמרא בסוטה (כ"א ע"א)
ניצול מכולן, בפרשה הדברים מפורשים, אם כן, "פרשה סתומה" זו מילה שסותרת
את עצמה, אנו מצרפים כאן שני מושגים שסותרים זה את זה, פרשה, סתומה. מה
ביאור הדבר.
משכך, אנו חייבים להניח, ובאמת הדבר ברור, כי המכוון בדברי רש"י "כיון
שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השעבוד", שזה רק ברובד
אחד, הרובד הגלוי אכן נעלם, אבל ברובד הסתום, שם, זאת פרשה. היינו, הדברים
אינם מפורשים בגלוי, אבל הדברים מפורשים למי שמתעמק וקולט מעבר לסתימה,
למי שמבין מה שטמון יותר בפנים.
וכך, זה מה שקרה כאן. אין עוד פרשה סתומה כמו הפרשה הזאת. כאן התחילה
"פרשת" הגלויות של כלל ישראל, [היינו, הפרשה כפרשת דרכים]. בזה שהדברים
כפי שהם נראים על פני השטח, הם סתומים ולא נראים, מה שגלוי בעולם סותר את
האמת, האמת אינה מתגלה בעולם, זה נקרא פרשה סתומה. כל הגלויות כולן, מאז
מצרים, כל הגלויות שהיינו בהן ואנו עדיין נמצאים בהן, מעוותות את צורת הדברים.
סותמות את הפרשה. העולם נראה כך, שהשפע כולו ניתן לזרים. כפי שגם שם בגלות
מצרים השפע ניתן למצרים.
והנה, מצרים ניזונת מהנילוס, ובזמן שכלל ישראל היה במצרים, ארונו של יוסף,
שהוא מקור השפע גם למצרים, היה טמון בנילוס, נילו"ס עולה בגימטריה יוס"ף,
היינו, השפע שהגיע למצרים, בסתום ובגנוז הוא בעצם בגלל ישראל שהיו במצרים,
המקור הוא יוסף, שארונו נגנז בנילוס, ודרך הנילוס השפיע יוסף למצרים, ללמדנו
ששורש ההשפעה למצרים זה יוסף, היינו, השפע שצריך להגיע לכלל ישראל נמצא
בתוך מקום שמכוון להשפעה של מצרים.
נמצא שזאת בעצם פרשה, אבל הפרשה סתומה. הדבר הזה מפורש למי שמתבונן
ויודע. כך היה שם במצרים, יוסף כבר נשכח מזמן, "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור
ההוא", שכחו כבר את יוסף והוא היה גנוז וטמון בתוך הנילוס, ואותו יוסף שהיה
טמון שם, הוא יוסף שממנו מקור ההשפעה, הוא המשביר והוא השליט. הוא
שהשפיע לכל העולם, ההשפעה לכל מצרים הייתה דרכו. אבל כשכלל ישראל היו
בגלות במצרים, ההשפעה אכן הייתה של יוסף, אלא שהיא נגנזה והתלבשה בתוך
ההשפעה שהוא משפיע על מצרים, אבל מקור ההשפעה היה יוסף. וכאשר בני
ישראל יצאו ממצרים, אכן כתוב שהם עשאוה כמצולה שאין בה דגים, או כמצודה
שאין בה דגן, הם רוקנו את מצרים. כל ההשפעה שהייתה למצרים נלקחה, משה
רבינו לקח את עצמות יוסף עמו, וכאן היה מקור ההשפעה, ומעתה היה להם רק עד
כמה שהנילוס נתן להם, אבל על אותה ההשפעה נאמר "וינצלו את מצרים", כמצודה
שאין בה דגן.
למדנו אם כן, שהפרשה, שהיא תחילת השעבוד של כלל ישראל, תחילת הסדר
של הגלויות, נקראת פרשה סתומה, היינו, היא מפורשת בעומק הדברים, היא פרשה
בעצם, אבל היא סתומה על פני השטח, כך היא נקראת, היא טמונה. שם במצרים
היא הייתה טמונה בנילוס, וביתר הגלויות איננו יודעים היכן היא הייתה טמונה, אבל
בכל אופן, אותה השפעה שהייתה צריכה להגיע אלינו התלבשה במה שמשפיע
לאומה שלקחה מאיתנו את המלכות ושיעבדה אותנו אליה, וכך אותה השפעה
שהייתה צריכה להגיע אלינו עוברת אליהם, זה עניינה של הגלות. בכל מקום שגלו
ישראל גלתה שכינה עמהם (מגילה כ"ט ע"א), השכינה ממשיכה להשפיע לכלל
ישראל, אנו בניה של השכינה ואותה שכינה משפיעה עלינו בלי הפסק, אבל
ההשפעה הזו נסתמת, מכסה עליה ההשפעה שניתנת לאומות העולם.
השפע שלנו שמועבר לגוים – בסתום הוא מוכן לנו
נתבונן בגלות שאנו נמצאים בה היום. הגמרא עצמה הרי אומרת במסכת פסחים
(קי"ח ע"ב) "שלש מאות ששים וחמישה שווקים בכרך גדול של רומי. וכל אחד
ואחד היו בו שלש מאות וששים וחמשה בירניות [היינו מגדלים] וכל בירנית ובירנית
היו בו שלש מאות וששים וחמשה מעלות, וכל מעלה ומעלה היו בו כדי לזון את כל
העולם כולו", ישנם שלש מאות ששים וחמישה כפול שלש מאות ששים וחמישה
כפול שלש מאות ששים וחמישה, מספר גבוה מאד, ובכל אחד מחלקי המספר הגבוה
הזה, בכל מעלה ומעלה, היה בו כדי לזון את כל העולם כולו. כזה שפע נמצא בעולם,
בכרך גדול של רומי. והגמרא שואלת, למי זה מוכן, "אמר רבי שמעון ברבי לרבי
ואמרי לה רבי ישמעאל בר יוסי לרבי הני למן, לך ולחברך ולחברותך שנאמר סחרה
ואתננה קדש לה' לא יאצר ולא יחסן כי לישבים לפני ה' יהיה וגו'" הוא אמר לו
שהדבר הזה מוכן לך ולחבריך, לבית המדרש שאתה נמצא בו, והביא את הפסוק
"סחרה ואתננה קדש לה' לא יאצר ולא יחסן כי לישבים לפני ה' יהיה".
כתובים כאן מספרים גדולים, זה שפע עצום וכביר, אכן, מי שקצת יודע ומכיר
את העולם היום, יודע שזה המצב. ניתן לחשב היום שיש בעולם המון פעמים שפע
כדי לזון את כל העולם כולו, זה שפע לא רגיל, ומפורש בדברי הגמרא שזה מועבר
אליהם, מדובר פה על מלכות רומי, מלכות אדום, שאנו בגלות אצלם, השפע העצום
הזה ניתן להם, זאת צורת הגלות. הוא נמצא בידם ולא בידינו, אבל השפע הזה מוכן
לנו. אלא שכשאנו בגלות, השפע הזה כולו כאילו מועבר אליהם, בגלוי הוא מועבר
אליהם, אבל בסתום הוא מוכן ומזומן להיות נתון ליושבים לפני ה'.
כלומר, כך כביכול בורא העולם נוהג וזו הנהגת הגלות, כך היא נראית. כמו
שישראל יצאו ממקומם, כך כל מה שצריך להתגלות בעולם באמת, עבר ממקומו
למקום אחר. כשם שאנחנו יצאנו ממקומנו ואנחנו בגלות, כך הוא בכל השפע כולו.
ונשוב לפסוק שפתחנו בו, כל הימין כולו לא נמצא במקומו, השיב אחור ימינו.
כשם שאנחנו לא במקומנו, כך ימינו יתברך לא במקומה. כשהימין נמצאת מאחור,
היא לא פועלת, היא נמצאת מאחור, כל אלו שנמצאים מאחור לוקחים. אלו פניה
של הגלות, הפרשה היא פרשה אבל היא סתומה. היא סתומה באמת במה שסותם
אותה באמת, בזה שהדברים נראים הפוך ממה שהם באמת, זה מה שסותם אותה. כל
השפע כולו, כל הימין כולו, העתיק את מקומו ועבר למקום אחר.
אף זה מת – לישועתך קיויתי ה'
עתה, כאן אנו צריכים לעמוד על נקודה, שהיא בעצם החובה הגדולה שלנו. זו
החובה הגדולה שכביכול בורא העולם השאיר לדור שלנו. כי הנה, אנו מאמינים
באמונה שלימה ומחכים בכל יום שניגאל "ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה
לו בכל יום שיבוא", כפי שכתוב בסידור, וזה בנוי על לשון הכתוב בחבקוק (ב' ג')
"אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר", אכן, הקושי הוא גדול. כי הנה, הדורות
שקדמו לנו היו גדולים מאתנו פי כמה וכמה, במאות רבות של אחוזים, הם עלו עלינו
בכל מידה נכונה, בכל פרט ופרט, והדורות מתמעטים והולכים, אם כן, איך אנו
יכולים להעיז לחשוב שנזכה במה שהם לא זכו, שאנחנו נהיה הדור שבו הכל יתגלה,
האם לנו זה מגיע ולהם לא. ויש כאן עוד קושי, וזה העיקר, כי משמע מזה שאנחנו
יכולים לעשות משהו שלא נעשה עד אלינו, זה בידינו, אכן, זה כבר באמת צריך עיון,
מה אנו צריכים לעשות, דבר שלא עשו אבותינו.
כתוב על שבט דן "יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח הנושך עקבי סוס
ויפול רוכבו אחור", וההמשך הוא "לישועתך קיויתי ה'", חז"ל דורשים זאת על
שמשון ואיתא בבראשית רבה כאן (פרשה צ"ח י"ד) "לפי שהיה יעקב אבינו רואה
אותו וסבור בו שהוא מלך המשיח, כיון שראה אותו שמת אמר אף זה מת לישועתך
קויתי ה'". שמשון היה משבט דן, אביו היה ממשפחת הדני ואמו מיהודה, כמו
במלאכת המשכן שנשתתפו יחד בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה ואתו אהליאב
בן אחיסמך למטה דן, וחז"ל אומרים על כך במדרש, צירף הקב"ה את המעולה
שבשבטים עם הירוד שבשבטים, כך אצל שמשון היה צירוף דוגמת המשכן.
יעקב אבינו היה סבור שהוא המלך המשיח, אכן, כאן בברכות שבירך את
השבטים, אומרים חז"ל "כיון שראה אותו שמת אמר אף זה מת לישועתך קיויתי
ה'", פירוש הדבר, כי הפסוק "לישועתך קיויתי ה'" נתחדש רק מפני שיעקב אבינו
ראה את שמשון מת, היינו, הוא ראה שסופו של שמשון אינו להתגלות כמלך
המשיח, ואז הוא אמר לישועתך קיויתי ה', נתחדש כאן משהו "אף זה מת", אם כן,
לישועתך קיויתי ה'. אכן, צריך להבין, מה נתחדש פה, הוא הרי לא היחידי שמת
בעולם, מה עם כל גדולי עולם שנסתלקו מהעולם, הרי זה לא היה קשה לו ליעקב
אבינו, זאת גזירת מיתה שחלה על העולם, ואילו המוות של שמשון חידש אצל יעקב
אבינו את הפסוק לישועתך קיויתי ה'.
כפי הנראה, כך הוא פירוש הדברים. אז, באותו מעמד, יעקב אבינו ראה את כל
כלל ישראל כולו, את השבטים עם כל תולדותיהם, כולם עד אחד, ולא היה עוד אחד
בכל העולם כולו, היינו, בכל כלל ישראל כולו, שראוי להיות מלך המשיח כמו
שמשון, היה בו כל מה שמלך המשיח צריך. חז"ל כותבים בכמה מקומות ששמשון
נקרא על שם השמש, זה פירוש המילה שמשון. על הירח שמושל בלילה, כיון
שנתמעט, נאמר בו שכדי לפייס את הלבנה הרבה צבאיה, אולם השמש היא בודדה,
היא פועלת לבד. היא אכן מקיפה את כל הבריאה כולה, וכל הבריאה כולה היא תחת
השמש, אבל היא לבד. כך מצינו כי שמשון הוא יחידי, כפי שדורשים כאן חז"ל על
הפסוק "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל", שמשון פעל תמיד לבד, לא היה לו צבא,
לא היה לו צוות, את הכל הוא עשה לבד, וכך, עם הלבד הזה, הוא עצמו, הוא בלבד,
אדם בודד אחד ויחידי, דוגמת השמש, הלך והשתלט, הוא עשה את הכל לבד.
מעתה, כל העולם כולו נקרא תחת השמש, כל עולם העתיד שצריך להתגלות במהרה
בימינו, צריך להיות תחת מישהו שהוא דוגמת שמש, היינו, יש בכוחו להשפיע על
כל העולם כולו, הוא לבד.
אכן, כאן נתחדש ליעקב אבינו "אף זה מת", מעתה הוא אמר שהוא כבר לא
יודע, נגמרה האפשרות לקבוע מי זה יהיה. כי הנה, ברור לגמרי, שכאשר יעקב אבינו
אמר שזה המשיח, אין זה כהחלטה של כמה אנשים שהחליטו על מישהו, מדובר
ביעקב אבינו שאמר שזה הוא, אכן נתגלה לו שזה לא הוא, ומכך אנו לומדים, שהדבר
היחידי שיגלה את הקץ האמיתי, זו אך ורק התקוה, הציפיה, "אף על פי שיתמהמה,
חכה לו, כי בוא יבוא ולא יאחר.
אף על פי שיתמהמה – הישועה תגיע רק בקיווי
מה הפירוש אף על פי שיתמהמה, הכוונה היא, אף שחשבתי שזה הוא אבל זה
לא, וחשבתי אף על זה אבל גם זה לא, אולם יעקב אבינו כבר לימד אותנו, וקבע
בשביל כולנו, שהיה את האדם המתאים, וזה לא היה הוא, ומכאן יוצא "לישועתך
קיויתי ה'". האופן האחד והיחידי היאך יתגלה המלך המשיח, הדבר היחידי שאנו
יכולים לעשות, הוא לא להצביע חלילה על מישהו, אלא לחכות. אם יתמהמה, חכה
לו. והוא, בוא יבוא ולא יאחר. זה מה שחידש יעקב אבינו. אם גם זה מת, אז לישועתך
קיויתי ה', אין בשום פנים ואופן שום קביעה. מעתה, מה נשאר לנו לעשות, הדבר
היחידי שנשאר לנו לעשות, זה לא לחפש מישהו ולתלות בו תקוות, אלא לצפות,
לחכות, והוא יבוא. אבל הוא יבוא על ידי חכה לו.
לשון הפסוק "אם יתמהמה", לכאורה, הרי מתכוונים לומר לנו שנחכה לו כי
הוא יבוא ולא יאחר, אם כן מה היה המקרא חסר לולא היה כתוב "אם יתמהמה",
מה פירוש יתמהמה ומה פירוש חכה לו. והנה, פירוש המילה יתמהמה, שמצינו
בכמה פסוקים בתורה, שורש המילה מתבאר באופן שאדם אינו יודע אם זה או זה
ולא החליט מה לעשות, מה הוא עושה ואיך הוא ממשיך, וכך כשהאדם מתמהמה,
זה משום שיש לו מה ועוד מה, יש מה כזה ומה כזה, ואז האדם הזה מתמהמה.
מעתה, "אם יתמהמה חכה לו", הפסוק מתכוין להגיד, וזו ההוראה לדורות של
יעקב אבינו, גם זה מת, לישועתך קיויתי ה'. הרי כבר הורה זקן אז, יעקב אבינו, מי
ראוי בכל הבריאה להיות המלך המשיח, וזה נשאר כך, אבל כאן למדנו שכל
הקביעות אין להן קיום, לא כך זה יבוא זה יבוא רק מ"חכה לו". הדבר הזה הוא בידי
שמים, ותפקידנו הוא אך ורק לחכות. כל המערכת של מה שנקרא "יתמהמה" זה
בלבול, מי שמתמהמה הוא שוהה ולא יודע להחליט, הוא לא יודע אם ללכת לפה או
פה, זה נקרא מתמהמה, אבל הפירוש, "אם יתמהמה חכה לו", הכוונה בזה, אינני
יודע מה, אם כך או כך, אולם סלק את הדבר הזה, עזוב את ה"יתמהמה", אתה צריך
לחכות, זאת עבודתנו, אנו צריכים לחכות. לא כתוב כאן שאם יתמהמה הוא יבוא
בכל זאת, אלא, חכה לו, נצטוינו לחכות.
השם המוסתר בגלות מתגלה בלישועתך קיויתי ה'
באחד מספרי הגדולים כתובה הערה נפלאה. בסוף פרשת וישב כתוב ששמו את
יוסף בבור, זו הייתה פתיחת גלות מצרים, "שלח לפניהם איש לעבד נמכר יוסף",
לפניהם, היינו לפני בני ישראל שיורדים לגלות מצרים, כלומר, כששמו את יוסף
בבור אז התחילה פרשת גלות מצרים, זאת ההקדמה לגלות מצרים. והנה, הפעם
האחרונה שכתוב את שם ה', שמו של בורא העולם, שם הוי"ה, היא בפסוק "אין שר
בית הסוהר רואה את כל מאומה בידו באשר ה' אתו ואשר הוא עושה ה' מצליח",
מכאן, בכל פרשת מקץ ובכל פרשת ויגש ובחצי מפרשת ויחי, לא כתוב שם ה', עד
"לישועתך קיויתי ה'".
זו הערה נפלאה מאד, כי הנה אצל משה רבינו, מאז שהוא נולד, יש פרשה אחת
שהוא לא מוזכר, והאריכו בזה רבות, היאך יתכן שמשה רבינו לא מוזכר בתורת
משה, וכתוב שזה קיום של "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת", כך זה התקיים,
בפרשה אחת בתורת משה שהוא לא הוזכר, מאז שבא לעולם. ואילו כאן, התורה
הלא נקראת תורת ה', ושמו של בורא העולם. מה שנקרא בסתמא השם, השם
המיוחד, עליו נאמר"ושמו את שמי על בני ישראל", יש שתי פרשות שלימות בתורה
שהוא לא מוזכר, יש כאן משהו שנראה בלתי אפשרי.
המובן של הדברים הוא שכך נראית הגלות. שאותה הארה שכלולה בגילוי שמו
יתברך, נסתמת, הפרשה נסתמת. וכיון שכאן התחילה גלות מצרים, כביכול נסתר
שמו יתברך במעשה אבות סימן לבנים. הגלות נמשכת כל זמן שכלל ישראל נמצא
במצרים, אבל הכוונה במעשה אבות סימן לבנים, כאשר השבטים ירדו למצרים,
הירידה הזו היא ההתחלה של גלות מצרים, וכשנסתלק יעקב אבינו מן העולם, אז
נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השעבוד, יעקב אבינו הוא ההארה של שמו
יתברך, וידוע מה שכתוב בדברי רבותינו הקדמונים, כי יעקב עולה בגימטריה שבע
פעמים שם הוי'ה. [ושם איתא כי יוסף הוא כפול שש ויצחק כפול שמונה], וכשהוא
נסתלק מן העולם, כאן נסתמת ההארה הזאת שהיא גילוי שמו יתברך. פירוש הדבר,
גילוי שמו יתברך, הגילוי השלם, הברור, והמלא, מי כאן בעל הבית, מי פעל ועשה
את הכל, מי מחיה ומנהיג את הכל, הגילוי הזה נסתם. והדבר הזה, כל השפע כולו,
עובר למלכויות, לחיצונים. הוא עובר מהמקום שאליו הוא צריך להגיע ונשפך
החוצה. זאת הסתימה של שם הוי'ה.
מה שהפסוק מגלה לנו, הוא, מתי חוזר ומתגלה שם הוי'ה, כשאנו מקיימים
לישועתך קיויתי ה'. הפסוק הזה מחזיר את הגילוי של שם הוי'ה בעולם. באיזה אופן
נביא את הגואל, אך ורק על ידי שנחכה לו. לישועתך קיויתי ה'. אם יתמהמה חכה
לו, הקיום של חכה לו הוא זה שיביא אותו.
המקום לכל מעלה עליונה הוא רק בכח הקיווי
בהמשך הדברים שם בבראשית רבה, מונה המדרש את כל המעלות העליונות
שאינם שייכות לסדר העולם בדרך הטבע, אלא הם כולם דברים שצריכים להתגלות
מלמעלה, ואומר שאת הכל משיגים על ידי קיווי, הכל משיגים ב"קיויתי", וכך נאמר
שם "אמר רבי יצחק הכל בקווי, יסורין בקווי, קדושת השם בקווי, זכות אבות בקווי,
תאותו של עוה"ב בקווי", והכל נדרש מפסוקים "יסורין, הה"ד אף אורח משפטיך
ה' קוינוך אלו יסורין, לשמך, זו קדושת השם, ולזכרך, זו זכות אבות, תאות נפש, זו
תאותו של עוה"ב. חנינה בקווי, ה' חננו לך קוינו, סליחה בקווי, כי עמך הסליחה,
מה כתיב בתריה קויתי ה'", ושוב חוזר המדרש "לפי שהיה יעקב אבינו רואה אותו
וסובר בו שגאולה מגעת בימיו", הוא זה שעל ידו צריכה להתגלות הגאולה, "כיון
שראה שמת מיד אמר לישועתך קיויתי ה'", היינו, הגאולה תבוא בקיווי. אין שום
דבר שצריך להתגלות מלמעלה, שיתגלה באיזה שהוא אופן אחר, רק בקיווי.
המהר"ל מבאר, כי השאלה ששואלים אדם כשמכניסים אותו לדין "ציפית
לישועה", עניינה, כי בזמן שמכניסים אותו לדין, ודנים כמה שכר הוא יקבל, ולאן
להכניס אותו, הרי שהשיעור שהאדם הזה יכול להכיל הוא כפי הציפיה שלו, כפי
שהוא ציפה כך הוא יקבל. זאת שאלה ששייכת לדין בעצמו, כך הדין נקבע, והוא
יזכה כפי הציפיה. כי באמת אין לנו חלל כדי לקבל דברים שאינם שייכים לסדר
העולם פה, דברים שצריכים להתקבל מלמעלה, אכן, נקבל את זה כפי שאנו פתוחים
ומצפים לזה, זהו החלל שלנו שבו אנו יכולים לקבל את זה. וכך, הכל בקיווי, כל
מעלה עליונה, חנינה, וסליחה, הכל לפי מידת הקיווי.
בפסוק בתהלים נאמר "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים,
כן בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודך", לכאורה המשך הפסוק אינו מובן, מה
הכוונה "כן", וביארו כמה מגדולי המפרשים שהכונה היא "צמאה לך נפשי כמה לך
בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים", וכפי מה שהוא היה צמא, וככל שהייתה כמיהה,
"כן בקודש חזיתיך". זה יהיה בידנו לפי מידת הציפיה. וכן בפסוק "יהי חסדך ה'
עלינו, כאשר יחלנו לך", לא יותר, וגם לא פחות.
כשכתוב בפסוק "חכה לו כי בוא יבוא ולא יאחר", כתובה כאן לא רק אמונה
אלא גם ציווי, הלכה למעשה. חכה לו, לא שתאמין שיגיע, אלא חכה לו, וכך גם
נפסק להלכה ברמב"ם (מלכים פי"א ה"א) "וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו
מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו".
הציפיה שתביא לגאולה היא דוקא מעומק השפלות
כאן נמצא החוב המיוחד שלנו, שהדורות הקודמים לא יכלו לקיים בשום אופן.
בדור שלנו, משום שהוא ירוד ושפל מאד, משום שהוא מאד מאד נמוך, תפקידנו
בתוך השפלות והמצב הירוד שלנו, וככל שאנו מרוחקים ודחויים, אנו צריכים
לעשות מקום, פה, במצב שלנו, ופה לצפות. אף דור לא יכול היה לספק את הציפיה
לישועה שלנו, משום שכל הדורות ידעו היטב במה מדובר, והם ציפו לישועה באופן
טבעי. הציפיה הזאת לא הייתה עבודה בשבילם, היא הייתה מילתא דפשיטא, ודאי
שהם כולם חיכו. אולם, "אחכה לו" שלנו, זה חידוש. את זה רק אנחנו יכולים. כיון
שהמלך צריך להגיע לעולם, המלך המשיח צריך לתקן את העולם מעומק שפלותו.
אז העולם בתוך עומק השפלות, צריך שם לצפות שם צריך לייחל, לחכות, חכה לו.
אנחנו במצב שלנו צריכים לחכות.
הגר"א אומר על העובדה שמלך המשיח צריך להגיע ממואב, כי מואב עולה
בגימטריה מ"ט, היינו, במואב נתקיימו ונתגלו ויצאו לפועל כל המ"ט שערי טומאה,
ודווקא מכל מ"ט שערי טומאה צריך להגיע המלך המשיח, היינו, ממי שיוכל להרים
את העולם משפלות שהיא עד מ"ט שערי טומאה, את זה עשתה רות, והיא פתחה
את השער, היא אמה של מלכות, וממנה, יצא המלך המשיח.
המלך המשיח צריך להיות זה שיש בידו להרים את העולם מן השפלות הנמוכה
ביותר, ממ"ט שערי טומאה. בזמן שתתגלה מלכותו של המלך המשיח היא תרים את
העולם כולו משפלותו, ולא תהיה שפלות בעולם שלא תתרומם ותתהפך, "כי אז
אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'", כל שפלות שבעולם, כולה
תגלה ותגיד כבוד שמים,"וכל בני בשר יקראו בשמך, להפנות אליך כל רשעי ארץ".
כל רשע שבעולם, כל שחיתות, כל פחיתות, וכל שפלות, כל זה יפנה בחזרה כביכול
אל המקור, כל זה יגיד כבוד שמים.
שם, באותו עומק, באותה שפלות, משם צריכה לצאת הציפיה לישועה. אנו
חשים כי מה לנו ולישועה, אנו רחוקים. אנחנו במצבנו שלנו עסוקים בכלל בדברים
אחרים, דברים חשובים מאד מעניינים אותנו, אבל מה לנו ולזה, ישועה זה משהו
שנראה מעבר לנו, אולם באמת, כלשהו של ציפיה לישועה מתוך מצבנו שלנו, מתוך
המצב שבו אנו נמצאים ומתוך הדרגה שבה אנחנו שרויים, כל ציפיה לישועה מפה,
תביא את הישועה. והיא תביא, בודאי, "חכה לו, כי בא יבא ולא יאחר".
אנו צריכים קצת להתבונן ולתפוס עד היכן הדברים מגיעים בעומק השפלות
שבה אנחנו נמצאים, עד כמה עומק הריחוק. עד כמה אנו מושלכים החוצה, וכמה
אנו רחוקים. אך מתוך זה, בהתבוננות נכונה, צריכה להתעורר הציפיה האמיתית, עד
מתי תהיה ימינו אחור. עד מתי הוא ישיב ימינו אחור, עד מתי. עד מתי זה יהיה נמוך
כל כך, שפל כל כך, רחוק כל כך, וברגע שאותה ימין תתגלה, כמובן שבו זמנית
כביכול בורא העולם יפעל מיד.
זאת עבודתנו, לקחת את שפלותנו עצמה ולעשות ממנה יתד, ממנה פינה, למה
שנקרא חכה לו. חכה לו, הכוונה היא כמו שכתוב "אשרי כל חוכי לו", לו, הכוונה,
לבורא העולם. לא לזה או לזה או לזה, זה כבר נגמר מזמן שזה נתגלה אצל יעקב
אבינו, לא מחכים לאף אחד, מחכים לאשרי כל חוכי לו, בורא העולם, הוא יגלה את
מי שהוא יבחר, זה לא ענייננו שלנו, העניין שלנו הוא אך ורק לחכות. לחכות,
ולחכות באמת.
זה התפקיד המיוחד שהדור שלנו חייב למלא, הדור שלנו שאין שפל וירוד ממנו,
ונקוה שאנו באמת בדור האחרון כי קשה לצייר שפל יותר מהמצב שלנו, ואנחנו
במצבנו שלנו, צריכים להפוך את הריחוק והשפלות לציפיה שבאה מתוך השפלות
והריחוק, משם אנו צריכים לצפות.
את זה חידש יעקב אבינו, אחרי שהוא שמע שכל השבטים כולם יחד אומרים
"כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד", הבין יעקב אבינו שהעובדה
שנסתלקה ממנו שכינה, היא מחמת שדווקא מתוך סילוק שכינה צריך לצפות
לישועה, רק בצורה כזאת תבוא הישועה, לכן הקץ לא מתגלה, זה התירוץ הנכון, אין
זה משום שאין כאן הארה של אחד, יש את ההארה הזו, אבל לא זו הדרך להביא את
ההארה של הגאולה, ולהגיע לגאולה, הדרך היא דווקא מתוך סילוק שכינה, כאן
צריך "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
זה פירוש המילים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". אנו מצפים ומקווים,
זה פירוש המילה ברוך, כפי שכתוב ברשב"א בחידושי אגדות וגם בתשובה, ומביא
זאת הנפש החיים, ברוך פירושו תפילה שהדבר הזה יתרבה יותר ויותר, יגדל יתרבה
ויתפשט יותר ויותר. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
כשאומרים ברוך, אז המצב עצמו, הוא מצב של סתימה. מצב של כאילו מניעת
שפע, וכשאנו אומרים ברוך זה מצב של גילוי השפע בחזרה, ברוך שם כבוד מלכותו
לעולם ועד, רק באופן כזה יתגלה שם כבוד מלכותו, כשאנחנו נאמר ברוך שם כבוד
מלכותו. זה מה שיעקב אבינו גילה. זה תפקידנו. זאת עבודתנו. אם יתמהמה חכה
לו, כי בוא יבוא ולא יאחר במהרה בימינו אמן.
הגרמ"ש זצ"ל
