B'chasdei Hashem, over the past almost 20 years, Beis Mevakesh Lev has produced over 13,300 audio shiurim and over 31,000 written posts, unmatched by any one-person website - all completely free of charge. There are no paywalls or anything else. Now we are turning to you for help so we can continue - any amount will help. Even 99 cents! Thank you to my sweetest and most beloved friends!!!:-)!!
alchehrm@gmail.com
----
אורות הקודש א עם חווית הקודש ח':א'
אין הכרה וידיעה בעולם, בחוגי הידיעות של האדם, וכל יצור, שלא תבאנה בגרמתה העלמות וטעיות. ומדרגות הטעיות וההשקפות המחושכות וההפוכות, הבאות לרגלי כל הכרה והופעה, שונות הן זו מזו. בעצמיותם של הפרטים הנודעים יהיו אותם הצללים המטעים במדרגה קטנה, ובענינים אחרים יתגדלו. וכל מה שירחק חוג האורה של הידיעה המוכרה מהידיעה האחרת, ככה יגדל הצל שהיא מטלת יחד עם הבהירות שהיא גם כן גורמת בכללות. והדברים נכרים ביותר, ביחש של כל חכמה מוגדרת לגבי חברתה, שכל מה שיותר יתיחד ויעמיק אדם בחכמה מיוחדה, ככה יגדל כח הצל שמושלך על ידי זה על מרחבי חכמות והכרות מוגדרות אחרות.
There is no recognition or knowledge in the world, in the circles of human knowledge, and every creature, that does not bring about concealments and errors. And the degrees of errors and darkened and reversed views, which come as a result of every recognition and appearance, are different from each other. In the essence of the known details, those misleading shadows will be to a small degree, and in other matters they will grow. And the further the circle of light of known knowledge is from the other knowledge, so the shadow that it casts together with the clarity that it also causes in general grows. And this is most recognizable, in relation to each defined wisdom to its companion, that the more a person specializes and deepens in a particular wisdom, so the power of the shadow that is cast by this on the expanses of other defined wisdoms and recognitions grows.
ואם ההכרות הללו מנוגדות הן זו מזו באופין הפנימי, בכח הנפשי המבסס אותן ומקשר להן את הדורשן והחוקרן, יהיו הצללים יותר עבים וחשוכים, ולפעמים מעוותים, ומביאים ניגוד וסתירה איומה מאד. וקל וחומר הנובעות ממבוע ההשקפה החיצונה של האדם על פי סקירה עולמית ונסיונית, והנובעות מהמעין הפנימי של בינת הלב, ובנין הרוח בעצמותו, שבטבען הן סותרות זו את זו. ומניחות מכשולים כל אחת מהן על דרכה של חברתה.
And if these recognitions are contradictory to each other in their internal nature, in the mental power that establishes them and connects the seeker and researcher to them, the shadows will be thicker and darker, and sometimes distorted, and bring about terrible contradiction and contradiction. And all the more so those that stem from the external perspective of man according to a global and experimental survey, and those that stem from the inner spring of the understanding of the heart, and the building of the spirit in its essence, which by their nature contradict each other. And they place obstacles each on the path of her companion.
אמנם רק באוצר השכל העליון, הזוהר הנשמתי ביסודו, מופיע אור המגרש את אלה הצללים, עד כדי האפשרות, ועד כדי מדת הקודש והטהרה של האדם, שעי"ז מתרפאים המומים שכל הכרה מטילה בחברתה.
ואין התאמה גמורה בתוכן ההכרות כ"א למקור החכמה, תמים דעים, לבדו ב"ה.
והדבקות האלוהית הפנימית, שהיא יסוד כל הידיעות, היא מרפאה אותם המחצים והמכות אשר הכינו בית מאהבנו, ושם גופיה איקרי שלום.[א]
However, only in the treasure of the supreme intellect, the soulful radiance in its foundation, does a light appear that drives away these shadows, to the extent of possibility, and to the extent of the holiness and purity of man, that through this the defects that every recognition casts on her companion are healed.
And there is no complete agreement in the content of the recognitions except to the Source of wisdom, Perfect in knowledge, Alone, may He be blessed.
And the inner divine devotion, which is the foundation of all knowledge, heals those smashings and blows that we were struck by the house of our Beloved, and there itself is called peace.[A]
וכשם שההכרות מטילות צל אחת על חברתה וצריכות הן למטרת התאגדותן ההרמונית עזר ממקום[ב] עליון, מהמעין שהצורות ההכריות מתהוות משם, עוד בטרם שהן מתגלמות בחטיביות מיוחדה, כמו כן התוכנים המוסריים הנם סותרים זה את זה, כל אחד בונה הוא את עולמו בצורה רחבה רדיקלית ואינו חושש כלל לאותו הציור העולמי ואותן התביעות של התוכנים המוסריים האחרים. ורק ממעין העולמי העליון, ממקור צדיקו של עולם, ממקור ראש צדיק, משם הברכות שופעות,[ג] שהכלי המחזיק ברכה לכולן הוא השלום, התאחדותן של כל התביעות המוסריות המתכנסות בלבו של כל יצור, והכוללות את כל הקבוצות החברותיות, והמאחדות את כל העולמים.
וכל מה שתגדל ביותר הסתירה בין הכרה להכרה, ובין מסכת מוסרית לחברתה, ככה תגדל העריגה לעומק השלום שלהן, וככה הנן מוכשרות להיות שבות למקוריותן העליונה, ולשאוב אותם מי הישועה בצמאון גדול. כמים קרים על נפש עיפה שמועה טובה מארץ מרחק, ונקרא שמו פלא יועץ אבי עד שר שלום.
And just as the recognitions cast a shadow on each other and need help from a higher place for the purpose of their harmonious union, from the spring from which the recognition forms are formed, even before they are embodied in a special specificity, so too the moral contents contradict each other, each one builds his world in a broad radical way and does not care at all about that world picture and those demands of the other moral contents. And only from the supreme universal spring, from the source of the righteous one of the world, from the source of the head of the righteous one, from there the blessings flow,[C] that the vessel that holds blessing for all is peace, the union of all the moral demands that gather in the heart of every creature, and include all the social groups, and unite all the worlds.
And the more the contradiction between recognition and recognition, and between one moral tractate and its companion, the greater the longing for the depth of their peace, and so they are qualified to return to their supreme origin, and to draw those waters of salvation with great thirst. Like cold water on a weary soul, good news from a distant land, and his name is called Wonderful Counselor, Father of Eternity, Prince of Peace.
תקציר
הטעות ירדה לעולם כשהיא כרוכה עם הידיעה. הטעות קטנה בתחום שבו עוסקים, וגדולה בתחומים שבהם לא עוסקים. הטעות הולכת וגדלה עם המרחק שבין התחום שבו לא עוסקים לבין התחום שבו עוסקים.
הטעות גורמת להופעת סתירות בין מדעים שונים ובין השקפות עולם שונות. הסתירות הן פרי הניסיון האישי המנותק מן השכל העליון. הדבקות בשכל העליון מזרימה אורה על האדם שמסייעת לו לצמצם את הסתירות, בהתאם למדרגת קדושתו וטהרתו. וההעדר הטוטאלי של הסתירות אינו קיים אלא אצל הקב"ה ית"ש.
התשוקה לאלהים הטבועה באדם מלידה, מרפאת את ההרס הרוחני שנגרם לנו ע"י הלימוד האקדמי, שהרגילנו ביצירת אבחנות בין השקפת עולם אחת לחברתה, ובין מושג אחד למשנהו, ומחזירה לנו את השלום בין הדעות.
אין הכרה וידיעה בעולם, בחוגי הידיעות של האדם, וכל יצור, שלא תָּבֹאנָה בִגְרָמָתָהּ הֶעְלֵמוֹת וּטְעִיוֹת. 1]
כל הכרה מלווה בטעויות. ההכרה של האדם, של בעלי-חיים, ואפילו של המלאכים פועלת בתהליך של טעייה ותיקון.
ומדרגות הַטְּעִיוֹת וההשקפות המחושכות וההפוכות, הבאות לרגלי כל הכרה והופעה, שונות הן זו מזו.
עצמת הטעות משתנה מהכרה להכרה, מאידאולוגיה לאידאולוגיה, ממדע למדע.
בעצמיותם של הפרטים הנודעים יהיו אותם הצללים המטעים במדרגה קטנה, ובענינים אחרים יתגדלו. 2]
הטעות מינורית בנושא המוכר, והיא גדולה מאד בנושא לא מוכר.
וכל מה שירחק חוג האורה של הידיעה המוכרה מהידיעה האחרת, ככה יגדל הצל שהיא מטלת יחד עם הבהירות שהיא גם כן גורמת בכללות.
ככל שהתחום שבו עוסקים יותר רחוק מתחום שלא עוסקים בו, כך הטעות תגדל לגבי הנושא שלא עוסקים בו, ובו-זמנית ההבנה המתרחבת בתחום שבו עוסקים, פותחת אשנב יותר ויותר רחב לעבר הטוטליות.
והדברים נִכָּרִים ביותר ביחש של כל חכמה מוגדרת לגבי חברתה, שכל מה שיותר יתיחד ויעמיק אדם בחכמה מיוחדה, ככה יגדל כח הצל שמושלך עי"ז על מרחבי חכמות וְהַכָּרוֹת מוגדרות אחרות. 3]
מי שמתעמק בחכמה אחת, יראה יותר ויותר פגמים בחכמות אחרות.
ואם ההכרות הללו מנוגדות הן זו מזו באופיין הפנימי, בכח הנפשי המבסס אותן ומקשר להן את הדורשן והחוקרן, יהיו הצללים יותר עבים וחשוכים, ולפעמים מעוותים, ומביאים ניגוד וסתירה איומה מאד. 4]
אם מדובר בשני תחומים הסותרים זה את זה באופיים הפנימי, בשני תחומים שסותרים זה את זה בתוך נפשו של מי שחוקר אותם, אז השיבושים עלולים להיות גדולים במיוחד, ועלולים לגרום לסתירה איומה בין שני התחומים.
וקל וחומר (ההכרות) הנובעות ממבוע ההשקפה החיצונה של האדם ע"פ סקירה עולמית ונסיונית, והנובעות מהמעין הפנימי של בינת הלב, ובנין הרוח בעצמותו, שבטבען הן סותרות זו את זו, ומניחות מכשולים כל אחת מהן על דרכה של חברתה.
קל וחומר שתהיה סתירה בין תפיסות הנובעות ממידע חיצוני לבין תפיסות הנובעות מאינטואיציה פנימית.
אמנם רק באוצר השכל העליון, הזוהר הנשמתי ביסודו, מופיע אור המגרש את אלה הצללים, עד כדי האפשרות, ועד כדי מדת הקודש והטהרה של האדם, שעי"ז מתרפאים המומים שכל הכרה מטילה בחברתה. ואין התאמה גמורה בתוכן הַהַכָּרוֹת כ"א למקור החכמה, תמים דעים, לבדו ב"ה. 5]
אולם מי ששכלו מעפיל לעבר השכל האלהי, זוכה להארה אלהית שמסייעת לו לצמצם את הסתירות, בהתאם למדרגת קדושתו וטהרתו. וההעדר הטוטלי של הסתירות אינו קיים אלא אצל הקב"ה ית"ש.
והדבקות האלהית הפנימית, שהיא יסוד כל הידיעות, היא מרפאה אותם הַמְּחָצִים (מלשון "מחצתי ואני ארפא"-האזינו, דברים לב, לט) והמכות אשר הֻכֵּנוּ בית מאהבנו 6], ושֵם גופיה איקרי שלום. 7]
התשוקה לאלהים הטבועה באדם מלידה, שהיא יסוד כל הידיעות, מרפאת את ההרס הרוחני שנגרם לנו ע"י הלימוד האקדמי, שהרגילנו ביצירת אבחנות בין השקפת עולם אחת לחברתה, ובין מושג אחד למשנהו, ומחזירה לנו את השלום בין הדעות, כי "שלום" הוא שמו של ה'.
וכשם שֶׁהַהַכָּרוֹת מטילות צל אחת על חברתה וצריכות הן למטרת התאגדותן ההרמונית עזר ממקום עליון, מהמעין שהצורות הַהַכָּרִיּוֹת מתהוות משם 8], עוד בטרם שהן מתגלמות בחטיביות מיוחדה 9], כמו כן התוכנים (הַתְּכָנִים) המוסריים הנם סותרים זה את זה, כל אחד בונה הוא את עולמו בצורה רחבה רדיקלית ואינו חושש כלל לאותו הציור העולמי ואותן התביעות של התוכנים המוסריים האחרים.
כמו שהדעות סותרות אחת את השניה, וכדי להתאחד בהרמוניה, הן זקוקות לסיוע מן המקור האחדותי השמימי שממנו הן נובעות, טרם שתתפרטנה לישויות ספציפיות, כך גם הערכים המוסריים סותרים זה את זה; כל אחד בונה לעצמו את עולמו המוסרי בצורה קיצונית, בלי להתחשב בעולמות המוסריים האחרים ובתביעותיהם המוסריות. 10]
ורק ממעין העולמי העליון, ממקור צדיקו של עולם 11], ממקור ראש צדיק, משם הברכות שופעות, שהכלי המחזיק ברכה לכולן הוא השלום, התאחדותן של כל התביעות המוסריות המתכנסות בלבו של כל יצור, והכוללות את כל הקבוצות החברותיות, והמאחדות את כל העולמים.
הסתירות קיימות גם בתחום ההכרה הפסיכולוגית וגם בתחום ההכרה המוסרית. יש שיטות שונות כדי לתאר את המציאות, ויש שיטות מוסריות שונות. והן מתנגשות זו בזו.
וכל מה שתגדל ביותר הסתירה בין הכרה להכרה, ובין מסכת מוסרית לחברתה, ככה תגדל העריגה לעומק השלום שלהן, וככה הנן מוכשרות להיות שבות למקוריותן העליונה, ולשאוב אותם מי הישועה בצמאון גדול. כמים קרים על נפש עיפה שמועה טובה מארץ מרחק, ונקרא שמו פלא יועץ אבי עד שר שלום. 12]
הסתירה בין הדעות והערכים השונים, מגבירה בנו את התשוקה להעפיל אל מקורם האחדותי.
----
1] הרב קוק כותב כאן שכל הכרה בעולם מועדת לטעות, לא רק הכרת האדם, אלא גם הכרת ״כל יצור״, ובזה מתכוון הרב קוק לומר שהטעות נמצאת גם בידיעתם של המלאכים, ואפילו באינסטינקט של בעלי-חיים.
התנועה בקו ישר היא למעשה תנועה בתנודות לא מורגשות מסביב לקו הישר. הסיבה לכך היא שהבריאה היא תערובת של אור וחושך. החושך הוא מהותה החומרית, והאור הוא מה שמוזרם אליה בהתמדה מן הבורא.
לכן כל אידאולוגיה שרוצה להיטיב עם האנושות, גורמת גם לנזקים. הקומוניזם חשב להיטיב עם הפרולטריון, והביא לידי דיקטטורה אכזרית. הקפיטליזם רוצה להיטיב עם הכלכלה הלאומית, והוא גורם לפערים חברתיים. האנרכיסטים רוצים לשחרר את האנושות מן הכפייה השלטונית, והם מחוללים תוהו ובוהו. חסידי זכויות האדם רוצים להגן על זכויותיו של חף מפשע לכאורה, והם פוגעים בצורה חמורה בקרבנות הפושעים. בסיכום, כל אידאולוגיה שחותרת להביא את האור לעולם, מביאה לו גם חושך. משום כך יש אידאולוגיות שונות ומתחרות זו בזו. האור של האחת הוא החושך של השניה.
בני אדם באים אחד לקראת השני עם השקפות עולם שונות, בתחומי הערכים, החינוך, הכלכלה, הפילוסופיה, הפוליטיקה ועוד, והם מתווכחים ביניהם עד לָעֲיֵפָה, בלי להצליח לשכנע אחד את השני. כל אחד מהם הגיע להכרה שיש בה מידה מסויימת של אמת, אך יש בה גם טעויות. ומכאן הוויכוחים העקרים.
2] מי שמתרכז ברפואה הקלאסית, טעויותיו בה קטנות, אך הקונצפציות שלו בנוגע לרפואה האלטרנטיבית לוקות בטעויות יותר גדולות. וכן להיפך.
4] דוגמה לכך: המשפט החילוני המבוסס על זכויות הפרט, ומערכת הביטחון הדואגת לבטחון המדינה.
יש תחומים שסותרים זה את זה בתוך נפשו של מי שחוקר אותם, כי יש לחוקר העדפות אישיות. למשל זה מעדיף את זכויות הפרט וזה מעדיף את בטחון הצבור; והסתירה אינה תוצאה של לוגיקות שונות, אלא של הנחות ראשונות מנוגדות לשני התחומים.
5] הסתירות בין העמדות השונות נמצאות רק בעמדות הנובעות, או מהתנסותו של האדם בחיים, או משכלו של האדם. אבל כאשר הדעות נובעות מן השכל העליון, הסתירות מתגמדות, ואצל ה׳ הן אינן קיימות.
6] המשפט ״והמכות אשר הֻכֵּינוּ בית מְאַהֲבֵינוּ״ לקוח מן הפסוק הבא בספר זכריה (יג, ו): ״וְאָמַר אֵלָיו מָה הַמַּכּוֹת הָאֵלֶּה בֵּין יָדֶיךָ וְאָמַר אֲשֶׁר הֻכֵּיתִי בֵּית מְאַהֲבָי״. זכריה הנביא מנבא אם כן שיבוא יום וימאסו בנביאי השקר ובכל אנשי הרוח שלנו שעושים תחזיות ופרשנויות של ״מומחים״, ויכו אותם. ואז נביאי השקר יעדיפו לומר כי נאפו עם אשת איש והוכו ע״י הבעל הנבגד מאשר יודו כי הוכו בגלל היותם ״פרופסורים״. כה תרד הילת הפרופסור בימים ההם!
הרב קוק משתמש כאן בפסוק של זכריה כדי לומר כי אנשי האקדמיה יתביישו בחכמה שלהם, ורק חכמת הקודש תשלוט בכיפה.
7] הביטוי ״וְשֵׁם גופיה איקרי שלום״ לקוח מן הגמרא (שבת, י, ע״ב): ״אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ, משום שנאמר: ויקרא לו (גדעון לקב״ה) ה׳ שלום (שופטים ו, כד). אלא מעתה הימנותא (אמונה) נמי אסור למימר בבית הכסא, דכתיב: האל הנאמן (דברים ז, ט)! וכי תימא: הכי נמי, והאמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: שרי למימר הימנותא בבית הכסא! התם שֵם גופיה לא איקרי הכי (שם ה׳ אינו נקרא ״אמונה״), דמתרגמינן אלהא מהימנא (האל הנאמן), הכא שֵם גופיה איקרי שלום דכתיב ויקרא לו ה׳ שלום (״נאמן״ הוא תואר לה׳, ואילו ״שלום״ הוא שם ממש של ה׳)״.
הרב קוק מתכוון כאן לומר כי השם ״שלום״ של הקב״ה מתייחס לשלום שהוא עושה בין כל הדעות שנראות כסותרות אחת את השניה.
8] הרב קוק כותב: ״מהמעין שהצורות ההכריות מתהוות משם״. פירוש: מקור התהוותן של הדעות השונות, של השקפות העולם השונות, הוא מקור אחדותי. ראינו בפרק הקודם כי האחדות נמצאת תמיד בראשית, במקור; ההתמיינות באה אח״כ.
9] הרב קוק כותב: ״בטרם שהן מתגלמות בחטיביות מיוחדה״. פירוש: הדעות נובעות משורש אחדותי, ואח״כ הן הולכות ונפרדות ממנו, והן מתגבשות כל אחת במה שמייחד אותה ומפריד אותה מן האחרות.
10] אנשי המוסר, אנשי הרוח, האנשים המוגדרים כ״יפי נפש״, לוקים בד״כ במוסר סלקטיבי. הם מאד רגישים לסבלם של אוכלוסיות מסויימות, והם אטומים לסבלם של אוכלוסיות אחרות, בעיקר של אלו שהם חלוקים על דעותיהם. ראינו בימינו את אלו הרגישים עד דמעות לסבלם של הפלשתינאים, ו״נגמרו להם הדמעות״ כשבאו לגרש את היהודים מגוש קטיף. ראינו שוטרות שחוטפות את התינוקות מאימותיהן, כדי שתוכלנה לגרש אותן מביתן.
11] כשהרב קוק מדבר כאן על ״צדיק״ הוא מתכוון לרעיון המובא בזוהר בקטע ״פתח אליהו״ (בהקדמה אחרת לתיקוני זוהר, דף יז ע״א), שם ספירת היסוד נמשלה ל״אות ברית קודש, סיומא דגופא״. שמירת הברית הינה המידה שאפיינה במיוחד את יוסף, ומשום כך זכה בתואר ״יוסף הצדיק״, ככתוב ״וצדיק יסוד עולם״ (משלי י, כה). עקב כך, ספירת ״יסוד״ נקראת ״צדיק״, וספירת ״יסוד״ היא המעיין שממנו זורמים החיים אל המציאות.
12] נראה שהרב קוק ע״ה חשב על דברי הזוהר הבאים (ויקרא, פרשת צו, דף לא, ע״א): ״ויקרא שמו פלא יועץ אֵל גבור אבי-עַד שַֹר-שלום (ישעיה ט, ה), פלא - דא חכמתא עלאה דהיא פליאה ואתכסיא מכלא, כמה דאת אמר: כי יפלא ממך דבר (דברים יז, ח); יועץ - דא הוא נהר עלאה דנגיד ונפיק ולא פסקא, ודא יועץ לכֹלא ואשקי לכלא; אל - דא אברהם כמה דאוקימנא: האל הגדול (השם ״אל״ הוא בחסד של אברהם); גבור - דא יצחק דכתיב הגבור; אבי עד - דא יעקב (שהוא סוד התפארת) דאחיד להאי סטרא ולהאי סטרא וקיימא בקיומא שלים (ועומד בקיום השלם); שר שלום - דא צדיק דאיהו שלמא דעלמא (שלום העולמות), שלמא דביתא, שלמא דמטרוניתא ״.
מהדורת הרבנים שלמה ואהרן טולידאנו, בהוצאת מכון טולידאנו (כל הזכויות שמורות למכון טולידאנו).
----
בפרק זה הרב מתייחס לשני תחומים: האחד הוא תחום ההכרה והידיעה, והשני הוא תחום המוסר והערכים. לגבי שני התחומים יש טענה אחת, ובהמשך הפרק פתרון אחד. הטענה היא שתחומים מוגדרים – בין אם אלה מדעים שונים, ובין אם אלו מסכתות מוסריות שונות – לא מתאחדים. ככל שהם יותר מוגדרים כך הם פחות מתאחדים ופחות מסתדרים זה עם זה, ואדרבה האחד מטיל את צילו על האחר. הרב מציין שני מצבים של ניגודים בין התחומים השונים. מצב אחד הוא – שהניסיון ללמוד מתחום אחד למשנהו מטעה את הלומד, ולכן הלומד צריך לקחת בחשבון שלכל תחום יש הגיון, עובדות ומנגנוני התייחסות משלו. המצב השני הוא – שלא זו בלבד שהניגוד יגרום לטעויות, אלא אף עיוותים ניגוד וסתירה איומה מאד. מצב כזה עלול להיווצר כאשר התחומים לא רק שונים זה מזה, אלא גם סותרים זה את זה. אפשר להביא דוגמאות רבות לטעויות שעלולות להיווצר מהשלכה מתחום לתחום: אם פיזיקאי וביולוג מתעמתים ומנסים ללמוד אחד על תחומו של האחר – טעויות רבות עלולות להיגרם. וכל מה שירחק חוג האורה של הידיעה המוכרה מהידיעה האחרת כך הטעות תהיה יותר ויותר גדולה. אם ננסה ללמוד מתחום הפיזיקה על תחום הסוציולוגיה למשל – אם נרצה ללמוד על התנהלות של בני אדם על פי מושגי ההתנהגות של אטומים, הדבר לא יעלה בידינו.
בקטע השני, הרב מציג את המצב השני – הקיצוני יותר – של הסתירה בין התחומים, והוא אף מביא דוגמא: וקל וחומר הנובעות ממבוע ההשקפה החיצונה של האדם על פי סקירה עולמית ונסיונית, והנובעות מהמעין הפנימי של בינת הלב, ובנין הרוח בעצמותו, שבטבען הן סותרות זו את זו. הרב מעמת כאן את התפישה המטריאליסטית, המיוצגת באופן מובהק על ידי מדעי הטבע, עם התפישה האידיאליסטית, המיוצגת באופן מובהק על ידי הדת. כל אחת נבנית בעצמותה מתוך מקורות אחרים לגמרי. מי שמנסה להקיש מתפישה אחת על השנייה כדי להבינה ולבארה, נקלע לסתירות איומות וקשות ביותר, לעיוות האמת עד כדי גיחוך.
בהמשך הפרק הרב מדבר גם על סתירה בין מסכתות מוסריות וערכיות שונות. מסכת מוסרית שנבנית על יסוד ערך החירות – הליברליזם, מתעמתת עם מסכת מוסרית הנבנית על יסוד ערך החובה – הקולקטיביזם לצורותיו. בפועל, נגזרו מעימות זה המאבקים בין הקפיטליזם לסוציאליזם, של 'העולם החופשי' נגד הסטאליניזם, הפאשיזם והנאציזם. בתוך החברה האנושית עימות זה מתבטא במאבק חריף בין ערך זכויות הפרט לבין ערך דעת הרוב. מאבקים אלה נוגעים לתחום הדת, המחקר המדעי והתרבות הפופולארית.
הרב מתאר את המציאות כמות שהיא ללא כחל וסרק. כמובן שבפועל יש הרבה פשרות ושיתופי פעולה, אבל כאשר מסתכלים על התנועה ההיסטורית, מקור הסבל והבעיות הן אותן הטעויות, ההתנגשויות וההחשכות שבין התפישות האינטלקטואליות המדעיות השונות, וכן בין התפישות המוסריות השונות. לפעמים יש ניסיון להשליך מן המדע למוסר ולהיפך. בזמן החדש ישנן מספר דוגמאות לכך. מצד אחד, ניסיון להשליך מן התיאוריה הדרוויניסטית על תחום החברה, ולייצר 'דרוויניזם חברתי'. ומצד שני, ניסיון להשליך מן המוסר על תחום מדעי הסביבה ולהשוות בעלי חיים לבני אדם ובשל כך לרחם על כל חיה שנטרפת. ניסיונות אלה לא צלחו אף פעם.
מהו הפתרון להתנגשויות? אמנם רק באוצר השכל העליון, הזוהר הנשמתי ביסודו, מופיע אור המגרש את אלה הצללים, עד כדי האפשרות, ועד כדי מדת הקודש והטהרה של האדם, שעי"ז מתרפאים המומים שכל הכרה מטילה בחברתה. ואין התאמה גמורה בתוכן ההכרות כ"א למקור החכמה, תמים דעים, לבדו ב"ה.
במבט ראשון, דברי הרב נראים כפיתרון סכמאטי. כלומר יש לפנינו סכימה, תרשים, שבו שני קצוות וביניהם התנגשות. כדי להכריע אנחנו צריכים גורם שלישי, ואכן אנו מוצאים אותו באותו שדה חיפוש – הוא שמאפשר לנו לפשר בין הקצוות ולמצוא את נקודת האיזון במקום נקודת העימות. גישת חשיבה כזאת נהוגה בהצגת פיתרון למשוואות מתמטיות שיש בהן נעלם אחד או יותר. הנחת היסוד היא, שהנעלם המבוקש הוא מושג מאותו הסוג כמו האיברים הידועים שבמשוואה ולכן אפשר למוצאו באותו שדה חיפוש. נראה, שבמספר שיטות פילוסופיות זאת היתה הגישה לקביעת מקומו וערכו של האל ביחס למציאות. למשל דיקארט בשיטתו, מציין שני תחומים, התפשטות ומחשבה – תחום חומרי ותחום רוחני. הוא טוען שאלו שני תחומים נפרדים לגמרי. אם כך איך וכיצד פועלים ביחד? איך יש סינכרוניות? לזה אחראי האל. כך גם בשיטתו של קאנט, האל הוא הערב לקיומו של הסדר המוסרי. בשיטות אלה האל הוא מושג פילוסופי כעין המושגים האחרים בתחום ההיגיון, ההכרה והמוסר.
לעומת זאת, הפתרון שהרב מציע אינו סכמאטי פשוט, אף שיש בו הכרעה המתחייבת מן המציאות, המחשבה וההיגיון. השינוי הוא בחשיפת מימד אחר של המציאות, המהווה תפנית מהפכנית. כל שדה ההתייחסות והחיפוש שלנו משתנה כליל. רק באוצר השכל העליון, הזוהר הנשמתי ביסודו, מופיע אור המגרש את אלה הצללים. בשונה ממושג האל שאנו רואים אצל פילוסופים כמו דיקארט וקאנט, הנובע מן העיון השכלי הטבעי, מצביע הרב על אוצר – תשתית על-אנושית של מחשבות וחוויות – השכל העליון, המתגלה לאדם בנבואה, הפונה ונקלט בזוהר הנשמתי ביסודו – יסוד האישיות הנשגבה, החיה והפועלת מתוך קרבת אלוהים ולא מתוך הכרח מציאותי צר. יתרה מכך, אף ההכרח והצורך הם בשבילה אתגרים להחלת השפע האלוהי העליון, לתיקון העולם, הארתו וגאולתו בסילוק המציאות המדומה הכוזבת, אלה הצללים שרק מפריעים להכרה האמיתית וליחס המוסרי הצודק.
באופן טבעי, עיני האדם מופנות אופקית למרחב ועיני הבהמות מופנות כלפי מטה, אל מה שמתחת לרגליים – אלו שני כיוונים טבעיים. לעומתם, ההכוונה כלפי מעלה איננה טבעית. מה יש לו לאדם לחפש בשמיים? נדמה שהוא יכול למצוא את כל מבוקשו במה שמול עיניו או מתחת לרגליו. אך בחלוקה מרחבית כזאת הוא לא ימצא מזור לשוני, לסתירות ולניגודים שבמרחב הזה עצמו הפרוש לנגד עיניו, ואף לא במרחב הנפשי שלו ובמה שביניהם, כי שדה ההתייחסות שלו הוא מאוד צר, שטחי ודו-מימדי. האדם פונה אנה ואנה ולא יודע מה לעשות ולאן ללכת. ההסתכלות מעלה ומלמעלה היא מהפכנית בהוסיפה את מימד הגובה, הוא העומק והמלאות. המשנה אומרת (ר"ה ג, ו): "וכי הנחש ממית ומחיה? אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלן, ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמיים – היו מתרפאין" – מתרפאים המומים. ההסתכלות כלפי מעלה משנה את התפישה של הדברים ואת ערכם. המציאות נראית לגמרי אחרת במבט אופקי לעומת המבט האנכי. המשמעות של שינוי המבט היא, שהערך העצמי של המסתכלים הוא אחר, ואז נמצא כיצד הם משלימים זה את זה אפילו תוך מאבקים ומלחמות, על ידי ההתאמה הגמורה למקור החכמה. תמים דעים לבדו ב"ה – התמימות, השלמות המוחלטת, היא רק לו לבדו. המציאות היא השתלמות בלתי פוסקת שבתוכה גם תנועה דיאלקטית של מאבק. מאבק מתוקן הוא עדין, מיטיב ומפרה.
בתוך דברי הרב אנו מוצאים סייג מה: עד כדי האפשרות, ועד כדי מדת הקודש והטהרה של האדם. אדם מסוגל לקלוט את השכל העליון, ככל שהוא מטהר את עצמו. כמו כל כישרון אחר שיש לאדם, גם את הכישרון הזה יש לפתח עד כדי מדת הקודש והטהרה. צריכים להתקיים באדם שני תנאים: האפשרות – ההיפנות הנפשית מצד אחד, מדת הקודש והטהרה – ההכוונה הנפשית מצד שני. יש אדם שפנוי לקבל רשמים אבל אין לו עניין בכך, ולעומתו אדם שיש לו עניין אבל הוא עמוס בדברים אחרים. רק אם יש גם היפנות נפשית וגם הכוונה ועניין – אז אפשר לכוון את העיון המרחבי כלפי מעלה. כעין מה שאמרו חז"ל (שבת צב, א ועוד) שאין הנבואה שורה אלא על מי שהוא חכם, גיבור ועשיר.
והדבקות האלוהית הפנימית, שהיא יסוד כל הידיעות, היא מרפאה אותם המחצים והמכות אשר הכינו בית מאהבנו, התחומים השונים בעצם אוהבים זה את זה כיוון שהם משלימים וזקוקים אחד לשני. אך מפני שהם לא יודעים איך לאהוב, הם מכים זה את זה. יש קרבה לא נכונה – קרבה של קרב ומכות ולא של השלמה ואהבה. הדבקות האלוהית הפנימית. הדבקות החיצונית, עניינה שימת לב להופעות המוגדרות של הרצון האלוהי על ידי המציאות ההווית המגושמת, היא הגורמת לאותו הקרב הקנאי שבין התחומים והידיעות. תיקונה והמתקתה של הדביקות החיצונית – בדבקות האלוהית הפנימית. הדבקות הפנימית היא למעלה מן הידיעות עצמן, ממנה הן מופיעות מפני שבה התוכן והערך העצמי של הידיעות האלה. ערך זה הוא הקשר שבין העולם הסופי החיצוני מרובה הגבולות הקשוחים ורווי המאבקים, לבין העולם העליון, הבלתי-מוגבל, שלא צר בו המקום לשום הופעה ושום ידיעה, ואדרבה, כל המרבה הרי זה משובח, כלומר, משביח את כל השאר. ושם גופיה איקרי שלום. שמו של הקדוש ברוך הוא גופו נקרא שלום, כי יש בו כל השמות. שם הוא צירוף של אותיות. כל אות – היא גוף והויה, שם – הוא צירוף, ודווקא בצירוף אנחנו מקבלים את התוכן הכללי של המציאות. כל אות היא תוכן של ידיעה מוגדרת בפני עצמה וסוד הצירוף בא מהיסוד שלכל הידיעות והתכנים. אז בא השלום, השלמות הרצויה. כמו שצירוף הצלילים, המנגינה הבאה מפנימיות נפשו של המלחין, היא השלום שבין הצלילים, וצירופי הקווים והנקודות הם הקומפוזיציה של הציור הבאה מנפשו של הצייר – כך השם גופו, הצירוף של האותיות בכתב או בצליל, הבא מתוך נפשו של הדבק באלוהים – הנביא או החכם – הוא השלום.
כשם שבתחום ההכרה והידיעה ישנו שלום הדעות, כך בתחום המוסרי ישנו הצדק שכדי לקיימו צריך שפע ברכות – ממקור צדיקו של עולם, ממקור ראש צדיק, משם הברכות שופעות (עי' משלי י, ו). המילה צדק בעצמה יש בה 'צד' – צדדים שונים, ו'דק' – הבדלים דקים. הגבולות צריכים להיות מאוד דקים ומדויקים – מה שלי ומה שלך, מה מצד זה ומה מצד זה – זהו צדק. הברכות השופעות ממתנות את העזות של הצד. הברכה, השפע, נותנת לכל צד כל כך הרבה, עד שהוא כבר לא חש שהצד השני מצר לו, הוא לא מרגיש מופלה לרעה. לכן ממקור ראש צדיק הברכות שופעות – הצדיק הוא שיודע את כל הצדדים ואת כל הדקויות. ממקור ראש צדיק, שלימות ההכרות והידיעות מיסודן – משם הברכות שופעות – שופע הטוב המוסרי הגשמי והרוחני. כאשר יש ברכה כל הבעיות המוסריות – תביעת האושר והעושר – נעלמות, אין התנגשות, אין אפליה אפשרית. שהכלי המחזיק ברכה לכולן הוא השלום (עוקצין ג, יב). הצירוף של כל הצדדים מבלי לפגוע אף באחד מהם ובדקויותיו, השיתוף וההשלמה ביניהם – כך הברכה מתחזקת ולא מתבזבזת לשווא. צדיק הוא הצירוף של שלום הדעות ושלום המידות ועל כן הוא יסוד עולם. העולם הגשמי החיצוני והמוגדר והעולם הרוחני הפנימי והחופשי ממוגבלות משלימים זה את זה ומתברכים יחדיו על ידי המידה הנכונה, הגבול והאיזון הדק שבין הברכה השופעת לבין הכלים הקולטים. עולמו של הצדיק הוא לא המלחמה והמאבק, אלא התברכות, אותה אהבה בסיסית עקרונית שיוצרת ולא מכה.
השכל העליון שנוגע לעניין ההכרות והמדעים משנה לאדם את המבט והעמדה כלפי המציאות. הוא לא רק משנה עיקרון, הוא לא רק אומר שצריכה להיות השלמה ולא מלחמה. הוא יוצר גישה אחרת לגמרי, גישה לא פשוטה. בשביל שינוי הגישה, היה אירוע שהוא לפחות שקול בעוצמתו ומשמעותו לבריאת העולם – מעמד הר סיני. האל דיבר עם בני אדם כדי לשנות את גישתם. שינוי גישה הוא עניין רציני ביותר – זו התעמקות בכל ההויה האנושית, בכל הערכים, בכל סדרי וערכי הקיום. שינוי הגישה הוא לא ביטול המציאות, אלא התייחסות אליה מנקודה אחרת מהשכל העליון מעמדה האלוהית שהיא גם עמדת הצדיק. הצדיק עומד בעמדה מוסרית בה עומד הקב"ה. כשם שאלוהים לא צריך את העולם ולמרות זאת הוא אוהב אותו ודואג לו, כך גם הצדיק. אמנם זה לא אפשרי באותה מידה של שלמות, אבל הכוונה היא להיות בעמדה הזו. לצדיק די בקב חרובין מערב שבת לערב שבת (ברכות יז, ב). אמנם יש איזה הכרח אבל הוא מזערי. המעורבות של צדיק בעולם עולה בהרבה על מידת ההכרח. האהבה וההדאגה שלו כלפי המציאות וכל מה שבה שופעות כמעט עד אין-גבול, עד כמה שאפשר. מזעור ההכרח ממזער את התלות שהיא המקור לקנאה שנאה ותחרות.
הקטע האחרון בפרק זה הוא קטע היסטוריוסופית. וכל מה שתגדל ביותר הסתירה בין הכרה להכרה, ובין מסכת מוסרית לחברתה ככה תגדל העריגה לעומק השלום שלהן וככה הנן מוכשרות להיות שבות למקוריותן העליונה. הסתירות, ההתנגשויות, המלחמה המוסרית וההכרתית מקשות על האדם, אבל הן שיוצרות את הצימאון, את העריגה לעומק השלום. יש יותר מקום לצדיק ולחכם, יש יותר מקום לאדם כמו משה שהוא הנביא, הצדיק וגם המלך. הרב מקשר את זה למשיחיות, אבי עד שר שלום (ישעיהו ט, ה). על ידי העמקת הסתירות העולם מכין את עצמו בעריגה לשלום העליון, למשיחיות ולגאולה. הצורך בגאולה גובר וגם המודעות לצורך הזה גוברת והולכת. הנן מוכשרות להיות שבות למקוריותן העליונה, ולשאוב אותם מי הישועה בצמאון גדול אם אין צימאון המים נשפכים סתם. כמים קרים על נפש עיפה שמועה טובה מארץ מרחק (עי' משלי כה, כה). כיוון שהמציאות הקיימת והקרובה מאכזבת, האדם נושא עיניו למרחקים, לגבהים ומצפה שמשם תבוא השמועה הטובה, יבוא הגואל ויביא מזור, ירד הגשם וירווה את הנפשות הצמאות, העייפות מטרחת הקיום במדבר הצחיח. ונקרא שמו פלא יועץ, יועץ הפלאים, מה הפלא שבעצתו: להשלים בין הסתירות. אבי עד – מן המקור של מה שהיה ועד הנצח של מה שיהיה. שר שלום השלום שורר, הצדיק הוא המלך.
[א] הערת רד"ך: שבת י' [עמ' ב: "אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ, משום שנאמר (שופטים ו, כד): ויקרא לו ה' שלום… שם גופיה איקרי שלום דכתיב: ויקרא לו ה' שלום"].
עיין ספרי נשא פיסקא מ"ב ["גדול השלום, ששמו של הקב"ה קרוי שלום שנא': ויקרא לו ה' שלום"].
[ב] בשמונה קבצים (ה, יב) פוענח כת"י: ממקור.
[ג] הערת רד"ך: שערי אורה, לר' יוסף גיקטיליא, שער שני, מידת יסוד, [מכונה:] מקור מים חיים ["והטעם לפי שהמים האלה נובעין מעדן
העליון, מן המקור הנקרא 'אין סוף', אשר מאותו המקור החיים נמשכים לכל חי. ונקרא 'מקור מים חיים'… והטעם היותו נקרא 'מים חיים' מכמה פנים. האחד, שהמקור הזה יוצא
מעדן העליון ובו יחיו כל בעלי חיים, ובהיותם שותים מן המים האלה לא ירעבו ולא יצמאו ותמיד יהיו חיים וקיימים לעולם. השני, כי כמו שהחי מתנועע לכאן ולכאן ועושה
פעולות, כך המים הללו מתנועעים והולכים תמיד להשקות נחלות שדות וכרמים ופרדסים וליטול מהם בני אדם לכל צרכיהם ופועלים כל הפעולות בהיותם מתנועעים ממקום למקום.
השלישי, כי המבקש את החיים האמתיים לפני השם ית' אלו המים יודיעוהו מקומו, והוא בהיות האדם הולך על שפת הנחל הזה ולא יפרד משפתו, הנחל יודיעוהו המקום שממנו נמשך
ויוליכוהו עד המקור שממנו יוצאים החיים, וסימנך (במדבר כח, ח): וממתנה נחליאל ומנחליאל במות…"], צדיק ["לפי
שנקראת 'יסוד' ונושאת כל הדברים אשר תחתיו בכל הנמצאות נאמר (משלי י, כה): צדיק יסוד עולם. ועניין שנקרא 'צדיק'
הוא סוד שהוא משפיע כל טוב וכל ברכה ונותן במידת א-דני, כעניין שנאמר (תהילים לז, כא): וצדיק חונן ונותן… צדיק משפיע ברכתו בצדק, אותו השפע
והאצילות נקרא 'צדקה'. נמצאו שלושת שמות הללו מתאחדים כאחד: צדיק לתת, צדק לקבל, צדקה הוא סוד המתנה והדִבוק והחִבור…"], שלום ["והטעם,
כבר הודענוך בהיות ישראל צדיקים וטובים אזי מידת א-דני במילוי ושלימות ובכל מיני שפע וברכה… ובהיות צדיק מתעורר בעולם לשוב בתשובה ולתקן הקלקול, אזי המידה הזאת
הנקראת 'שלום' מליץ טוב בין 'י"ה"ו"ה' ובין א-דני, והוא המטיל שלום ביניהם ומקרב אותם לשכון ביחד בלי פירוד וקִצוץ
בעולם, ונמצא באותה שעה 'י"ה"ו"ה' אחד ית' ויתע'. ודע והאמן שאי אפשר לבוא ברכה לעולם זולתי על ידי המידה הזאת
הנקראת 'שלום', ועל זה נאמר (תהילים כט, יא): ה' יברך את עמו בשלום. ואמרו חז"ל (עוקצין ג, יב):
אין לך כלי מחזיק ברכה אלא שלום, והשם ית' נתנו לישראל שנאמר (במדבר ו, כו): ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. ודע כי לפי שהשלום הוא
סוף תשע אספקלריאות עליונות והוא המריק ברכה בשם א-דני, לפיכך נקבע בסוף ברכת כהנים ובסוף ברכה אחרונה של תפִלה. והטעם, כי על פיו יצאו ועל פיו יבאו כל הבאים
להדבק באור העליון הנקרא 'חיי העולם הבא'… דע כי אמרו חז"ל (שבת פט, א): כשעלה משה למרום אמר לו הקב"ה: משה אין שלום בעירך, אמר לו: כלום יש עבד שנותן שלום לרבו? אמר לו: אעפ"כ היה לך לסייעני, באותה שעה פתח משה רבינו ע"ה ואמר (במדבר יד, יז): ועתה יגדל נא כח א-דני כאשר דברת לאמור, מה כתיב בתריה? סלחתי כדברך ואולם חי אני, כלומר כביכול החייתני בדברך. והסוד הזה, כי המידה הנקראת שלום מריק חיים במידת א-דני בהתחברם כאחד, וגדול כח השלום שאפילו העליונים צריכים לו, דכתיב (איוב כה, ב): עושה שלום במרומיו"], וברכה ["ציון, שהוא סוף תשע ספירות, שוכן השם בירושלים שהיא סוד הספירה העשירית למטה, כאמרו (תהילים קלה, כא): ברוך ה' מציון שוכן ירושלם, ואמר (שם קלג, ג): "כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם", ומשם הברכה נמשכת לירושלים ולכל העולם. וכבר הודענוך כי א"ל ח"י הוא סוף תשע ספירות מלמעלה למטה והוא המריק ברכה בא-דני". ועי' זוהר (שמיני לו, א)].
