אוֹר הָאַהֲבָה הָאֱלֹהִית [פשוט מדהייים!!]

 

יב. מי יוכל לעצור את אור האהבה האלוהית העליונה, ההולכת ומפעמת בליבם של שרידים, חסידי־קודש ישרי־לבב. כרוח צח מלא בשׂמי עדן, ועם זה סוער והומה כהמות ים לגליו, תסער הנשמה מרוב רחבת תענוג זיו נועם עליון, וחשק עדני עדנים זה מגדיל ומרחיב את כל התכונות הרוחניות והמידות הנפשיות, וכל נשמה מתקדשת. כל אשר לו מגע רחוק לאור זיו נשמות קודש של גבורי־אל אלו, הרי זה מתעלה. כל התורה, המוסר, המצווה, המעשה והתלמוד, הם באים לפנות את מכשולי הדרכים, שתוכל אהבת עולמי־עולמים זאת להתפשט, להתרחב על כל ככרי החיים על כל מרחביהם. וענפיהם הרבים של שרשי אהבת קודשי קודשים אלה, הם כל מדות טובות וישרות פרטיות וכלליות, אישיות וחברתיות, עד כדי שפיטת תבל בצדק ולאומים במישרים.

Who can stop the light of the supreme divine love, which is pulsating in the hearts of remnants, holy and upright souls? Like a fresh breeze filled with the fragrance of Eden, and yet turbulent and bustling like the roar of the sea with its waves, the soul will be stirred with excessive joy at the radiance of supreme delight. And this desire for the most exquisite delights will enhance and expand all spiritual qualities and character traits, and every soul will be sanctified. Everything that has a distant connection to the light of the holy souls of these divine heroes is elevated. All of the Torah, morality, commandments, actions, and Talmud come to clear the obstacles from the paths, so that this eternal love can spread and expand across all the squares of life and all its expanses. And the many branches of the roots of this love for the Holy of Holies are all good and upright qualities, both specific and general, personal and social, to the point of judging the world with righteousness and nations with equity.

שתי משמעויות יכולות להיות לביטוי האהבה האלוהית: האחת – אהבת האדם את אלוהים, והשנייה – אהבת אלוהים את כלל העולם. שתי משמעויות אלה קשורות זו בזו, ואם מנתקים ביניהן עלולים ליצור חורבן, מתוך עיוות חמור בתפיסת העולם. אהבת אלוהים לבדו ללא אהבת העולם, מביאה לקנאוּת קשה וצרות עין, כך שלמעשה היא גם אינה אהבת אלוהים. ואהבת כלל העולם ללא אהבת אלוהים, מתנכרת ליסוד העילאי שבנפש האדם – בריאתו בצלם אלוהים, ולערכו העליון של העולם כבריאה אלוהית. בפסקה זו מתאר הרב קוק את עוצמת האהבה האלוהית, על שתי משמעויותיה, שקיימת אצל אנשי מעלה.

מי יוכל לעצור את אור האהבה האלוהית העליונה, ההולכת ומפעמת בלבם של שרידים, חסידי־קודש ישרי־לבב. השאלה הרטורית בה פותח הרב קוק את הפסקה, היא לכאורה מיותרת. וכי יש מי שרוצה לעצור את האהבה האלוהית?! מסתבר שכן. יש קשיים שונים במציאות, רוע וחטאים, ועל כן נוח מאוד דווקא לצמצם את מושג האהבה, להתייחס בחשדנות ובעוינות כלפי כל מה שאינו קרוב ומוכר, עד שיוכיח שהוא ראוי לאמון. הפוך מן העיקרון המשפטי המקובל כיום, שכל אדם הוא זכאי עד שתוּכח אשמתו – כלשון הרמב"ם: "שכל ישראל בחזקת כשרות עד שיוודע לך שזה פסול" (הל' קידוש החודש ב, ב). כתוצאה מכך, גם האהבה לאלוהים עלולה להיחלש, בעקבות פגמי המציאות.

והנה, קיימים כאלה שהנחות היסוד שלהם כלפי המציאות הן אחרות לגמרי, שאוהבים את הבריאה בכללה כאהבתם לאלוהים, ואוהבים את כלל העולם כאהבת אלוהים לבריאתו. אלו הם שרידים, שכאילו נותרו מן המצב הקדום בטרם חטא אדם הראשון, כאשר קרבת אלוהים הייתה גלויה ומוחשית – כלשון הנביא, אליה מפנה הרצי"ה קוק בהערותיו: "וּבַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ה' קֹרֵא", הקרואים לה' ולעבודתו (יואל ג, ה, ועי' רש"י שם). בטרם התגלתה אימת המוות והגבוליוּת הבוטה של העולם, הייתה תמימות טהורה באהבה האלוהית, כעין תמימותם של ילדים שהכל הרמוני ומיטיב בעיניהם. על כן אותם שרידים הם גם חסידי־קודש שמוסיפים מן החול על הקודש לפנים משורת הדין, ורואים בכל דבר את הקודש שבו. ואין מדובר בחסידים שמוסיפים חומרות ומנהגים בלי מחשבה, שמטשטשים את הגבולות בין קודש לחול, אלא בישרי־לבב. כוונתם ישרה ומדויקת כמו טבע בריאתם היסודי: "עָשָׂה הָאֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר" (קהלת ז, כט). הם שומרים על יושרם המקורי ועל כן האהבה האלוהית למציאות כולה הולכת ומפעמת בלבם. היא תשתית היחס שלהם למציאות, יסוד קיומם, כמו פעימות הלב התדירות שמחיות את הגוף.

מצד אחד, האהבה האלוהית היא כרוח צח מלא בשׂמי עדן. רוח שנושבת ביום בהיר, המעלה עמה ניחוחות שמעדנים וממלאים את האדם בנעימוּת.[14] באהבה האלוהית יש הרמוניה וביטחון בוודאות הקשר של הכל לאלוהים, וממילא עדינות ונעם. ועם זה, אותו הרוח של האהבה האלוהית גם סוער והומה כהמות ים לגליו. כשמביטים אל גלי הים, נראה כאילו הם מנסים כל הזמן לעלות על החוף ולשטוף את היבשה. ובנמשל – האהבה האלוהית גם מתבטאת בכמיהה בלתי פוסקת, סוערת ומטלטלת, שלעולם אינה יודעת שובע. כך תסער הנשמה מרוב רחבת תענוג זיו נועם עליון. גם בתנועה נפשית זו של געגועים תמידיים לאינסוף יש תענוג של התרחבות האהבה האלוהית שממלאה את הנפש, בנוסף לנעם הביטחון והעדן. וחשק עדני עדנים זה מגדיל ומרחיב את כל התכונות הרוחניות והמידות הנפשיות. חשק שנובע מאהבה הוא עדין ולא גס, ועל כן גם מעדן את הנפש ומפתח את מכלול אישיותו של האדם. אהבה אלוהית היא כאהבתו של אלוהים למציאות – אינה תלויה בצורך או אינטרס מסוים, אלא טהורה ושלמה בתכלית. כך גם אהבתם של חסידי קודש היא ללא כל התניות וגורמים זרים, חפה מכל אינטרס אישי ואין בה אלא רצון להיטיב עם כל, ועל כן היא מרוממת את אותם חסידי קודש. בכך עוברים הם במידה מסוימת למעמד האלוהי כלפי העולם. וכדברי חז"ל על משה רבינו, שנקרא "אִישׁ הָאֱלוֹהִים" (דברים לג, א), שכן "מחציו ולמטה אִישׁ מחציו ולמעלה הָאֱלוֹהִים" (דברים רבה יא, ד). וממילא, כל נשמה מתקדשת. קדוש הוא נבדל ומיוחד. אהבה אלוהית גורמת לאדם שיהיה מיוחד יותר, קרוב לאופיו המקורי האידאלי, כך שכל תנועותיו נעשות בעלות משמעות מרוממת, תואמות לאישיותו הייחודית ומוקרנות מאהבת אלוהים שבו. על כן הוא גם רואה את הייחודי שבכל ברייה. אהבה מתבטאת ברצון להיטיב עם הנאהב. אהבה אלוהית, אם כן, מתבטאת ברצון שכל נברא יבטא את ייחודיותו באופן מלא כמה שיותר. כאשר ברייה מממשת את כל כישרונותיה ואופייה הייחודי היא מוצאת את משמעות קיומה, מתגלה שאין לה תחליף. זהו אושר מופלא. לכן גם כל אשר לו מגע רחוק לאור זיו נשמות קודש של גבורי־אל אלו, הרי זה מתעלה. כאשר יוצרים קשר מסוים עם חסידי קודש אלה, דרך הכרוּת אישית או אפילו במעבה הדורות לאחר שקוראים אודותיהם בספרים עתיקים – סופגים משהו מאותה אהבה אלוהית מרוממת, נחלת חסידי קודש מיוחדים. ניתן לראות השפעה רבה, זוך פנימי ושאיפה להתקרב לאותן מידות נעלות, אצל אנשים שזוכים להיחשף לאותם חסידי קודש, גם כאשר להם עצמם אין די רצון ומסירות לשנות את חייהם בפועל.[15]

כל התורה, המוסר, המצווה, המעשה והתלמוד, הם באים לפנות את מכשולי הדרכים, שתוכל אהבת עולמי־עולמים זאת להתפשט, להתרחב על כל ככרי החיים על כל מרחביהם. התורה ודרך־ארץ שקדמה לה, על כל הנובע מהן, נועדו להשיב את האדם למעמדו הראשון בגן עדן טרם החטא. בטרם החשיך האדם את העולם וצמצם את מציאותו, כאשר עוד היה בו יושר הלב הראשוני והטהור של אהבת הבריות כולן ורצון להיטיב עמהן. וכפי שראוי שיהיה לכל נברא בצלם אלוהים. אילוצי החיים, החשבונות והקשיים מצמצמים ויוצרים חששות וחשדות. בחיים המוגבלים נוצרות מערכות של אינטרסים ושיקולים שונים, כך שהאדם מוצא עצמו בפינה דחוקה של אגואיזם, מבלי שהוא מרשה לעצמו לאהוב, להתפעם, לתת אמון ולרצות את הטוב לכל. לתחושת הישרדות קיומית זו יש סיבות מוצדקות ואמיתיות, אך בסופו של דבר היא חונקת את תכונת הנפש היסודית של האדם. המוסר והתורה נותנים לאדם אמצעים שונים לקדש את החיים, הזמן והמקום, שעל ידם הוא יכול לפלס דרך בליבו כדי לצעוד החוצה מקטנוניותו השפלה, ולשוב לגלות את מעלתו האלוהית המקורית.

אדם נועד לעבוד את אלוהיו. לא את התורה, את התלמוד, את המעשה או את המוסר, וכמובן גם לא את צרכי גופו החומריים. כל אלה ניתנו לטובתו, על מנת שיבטא את צלם אלוהים שבו: "כל מה שבראתי בשבילך בראתי; תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי" (קהלת רבה ז, א). בכך ניתן לראות, באופן כללי ומופשט, מעין קנה מידה לבחון את לימוד התורה, המצוות או המוסר שאדם מאמץ לעצמו. אם דברים אלו מובילים את האדם לרשעות, לקטנוניות ואגואיזם, סימן שמשהו בהם מקולקל, גם אם הם תואמים באופן מדויק לכל הכללים הרשמיים. שכן הם אינם תואמים למגמה הכללית והעקרונית שלהם, של אהבה והטבה לכל.

המשפט המסיים את הפסקה הוא שורש לכל עבודת המידות. משום כך כנראה, בחר הרצי"ה קוק בעריכת הספר לסיים דווקא במשפט זה את הפרק הראשון, העוסק במידת האהבה: וענפיהם הרבים של שרשי אהבת קודשי קודשים אלה, הם כל מדות טובות וישרות פרטיות וכלליות, אישיות וחברתיות. ההבחנה בין טוב לרע, תביעות הצדק, החסד, האמונה והיושר – הכל צריך לצמוח על גבי הבסיס הקדוש של האהבה האלוהית לכל, אהבה נטולת כל שיקול זר, שעל מנת להיטיב בפועל צריכה גדרים מעשיים של צדק ויושר. בלא אהבה כבסיס לכל תביעות המוסר, אין להן מקור שיחיה אותן. הן ינבלו, ואף עלולות לגרום לעוולות נוראות, חורבן והרס. על כן האהבה מתממשת בגדרי מוסר מעשיים, עד כדי שפיטת תבל בצדק ולאומים במישרים (ע"פ תהלים ט, ט). לכל סוג של משפט יש שני מקורות עקרוניים. האחד הוא מוסכמה חברתית, כמו משחק שקובעים לו כללים ונוהגים על פיהם, אחרת המשחק לא יוכל להתקיים. מתוך קבלה ציבורית של המוסכמה, ממנים מערכת משפט שצריכה רק לבחון אם קיימת חריגה מן הכללים, ובסמכותה להטיל עונשים והגבלות כדי שהכללים ימשיכו להתקיים. אפשר לכנות מקור זה 'מקור טכני', אף שהוא קיים ברוב החברות האנושיות. מקור אחר של המשפט הוא אהבה לערכו העצמי של כל דבר. זהו מקור מורכב וקשה לזיהוי ויישום, אך הוא כמובן נעלה יותר. אף שבאופן שטחי נדמה שאהבה ומשפט אלו שני קצוות מנוגדים, האהבה האלוהית צריכה להיות מקור לשיפוט, לא להישאר רק ברובד הכוונה הנעלה והרצון היפה. בלא מימוש מעשי באמצעים של חוק ומשפט, היא תתפוגג או תתממש באופן מעוות.

[14] כפי שמצוין בנוסח כתב היד ('שמונה קבצים' ג, רסז): כרוח צח מלא נעם בשׂמי עדן. אולי הושמט בטעות בהדפסת הספר.

[15] 'אדר היקר' עמ' כא-כב: "עת אשר יתקפוֹ היאוש, ויאמר יעקב אולי זהו גורלו כעת – ללכת על גחון, ללחך עפר, ישא ישראל עיניו אל הזקנים שבדור; אל יחידי הסגולה אשר על ברכיו נולדו, יראה הוד נפשם ורוממות שאיפותיהם. מהם יכיר את רוחו, כי רוח האומה יתגלה בגדוליה. אז יכיר את תוכן חייו […] על כן גדול הוא ערכה של פעולת סיפור תולדותיהם של צדיקים לישראל, כמה שיגדל הרושם של החיזיון המפליא של חיי איש הרוח המתרומם מעל החפצים הפעוטים של המון החיים, וחי כולו באוויר של קדושה וטהרה, של צדק ומישרים, הנה האור הזורח חודר בכל עת לפי המקבלים, לפי המקרים, רק קמעא קמעא; ויש אשר ישעו העיניים מקוצר רוח, ולא יחושו בקרני האור מדי עברם. אבל עת אשר יתקבצו כפי היכולת סכום הגון ממכסת קווי האור ששטפו ועברו בלא מעצור בכל משך חיי איש המעלה, אז יאספו להיות יחד לשמש צדקה, המאירה מחשכי ארץ באור עֻזה".

ביאור הפסקה -

מי יוכל לעצור את אור האהבה האלהית העליונה ההולכת ומפעמת בלבם של שרידים, חסידי קדש, ישרי לבב- פסקה זאת פותחת סדר שלם בו הרב עוסק בגילוי האהבה הכוללת. הפסקה הפותחת עוסקת ביסוד ההבנה שכל העבודה הרוחנית של האדם היא מכשירה את האדם כדי שיוכל לקלוט ולקבל את אור האהבה האלוקית העליונה.

הרב פותח את הפסקה בחוסר היכולת לעצור את האהבה. האהבה האלוקית היא כל כך מפעמת במציאות אצל השרידים, אותם חסידי קודש וישרי לב, כך שאי אפשר לעצור את גילוי אהבה.

נראה שהדגש כאן באהבה, היינו מצד אותם צדיקים, אותה אהבה שצדיקים אוהבים את הקב"ה. הצדיקים כל כך מלאים אור לאהבה האלוקית העליונה הנמצאת בעולם. אומנם אפשר שהדבר הוא גם לכיוון השני, כביכול מצד הקב"ה אי אפשר לעצור את גילוי אהבה כלפי אותם צדיקים, אומנם הקב"ה אוהב את כל העולם, אבל כלפי הצדיקים יש גילוי אהבה מיוחד גילוי אהבה שהקב"ה אוהב אותנו מופיע בתורה פעמים רבות, בעיקר בספר דברים. 

מצד שני מצאנו חובה שאנו צריכים לאהוב את הקב"ה, כמו שמופיע בקריאת שמע לפי ההסבר השני שמדובר כאן על אהבה שהקב"ה אוהב אותנו, אפשר שהדגש הוא קצת אחרת. היינו, מי יכול לעצור את אור האהבה שהקב"ה אוהב, אותה אהבה הצדיקים הם אלה שמסוגלים לחוש את אור אהבה זאת.

הרב מתאר שאהבה זאת אינה יכולה להעצר אצל השרידים, מי הם השרידים שהרב מתכוון אליהם. המושג שרידים מופיע בספר יואל.

יואל פרק ג פסוק ה

 וְהָיָה, כֹּל אֲשֶׁר־יִקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה--יִמָּלֵט:  כִּי בְּהַר־צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם תִּהְיֶה פְלֵיטָה, כַּאֲשֶׁר אָמַר יְהוָה, וּבַשְּׂרִידִים, אֲשֶׁר יְהוָה קֹרֵא.

הגמ' משתמשת בפסוק הזה ודורשת את זה לגבי תלמידי חכמים.

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צב עמוד א

- אין שריד אלא תלמיד חכם, שנאמר ובשרידים אשר ה' קרא.

אם כן אצל תלמידי חכמים הם שרידי ירושלים, הם מגלים את גילויי אהבה בצורה גדולה.

השרידים האלה הם חסידי הקודש אותם שהדבקות מופיע בלבם, לכן הם קשורים אל הקדושה. הם מחפשים איך להוסיף חסידות וקודש. כמו כן אצל ישרי לבב, אותם אנשים שליבם נקי. אנשים שהם אינם מגלים את דרגת החסידות, אבל דרגת היושר נמצא טמון בשורש ליבם.

המושג שריד מבטא מעין שאריות ממציאות שהייתה יותר שלמה. נראה שאור האהבה הוא מגיע לעולם, אלא שבעקבות ריבוי המסכים רוב האנשים לא יכולים לראות את אותו אור. השרידים, אותם צדיקים מצליחים לראות את האור ממקורו, להשאיר שריד מן האור העליון שהגיע לעולם.

ההבנה שיש אהבה שאי אפשר לעצור מבוארת במידות הראיה, וכך כותב הרב.

מידות הראיה מידת אהבה פסקה ד'

- שלהבת אש הקודש של אהבת ד' הלא בתוך הנשמה היא תמיד בוערת היא, מחממת היא את הרוח, מאירה היא את החיים, וענוגיה אין להם סוף, אין מדה מתארת את נועמם ומתקם. ומה אכזרי הוא האדם על עצמו, שהוא משתקע במחשכי החיים, מטריד עצמו בחשבונות רבים, ואת חיי החיים, את עדן יסוד החיים הוא משכיח מלבבו.

כמו שהרב כתב כאן, אי אפשר לעצור את האהבה, כין שאהבה זאת היא נמצאת בנשמה. אומנם הגילוי של אותה אהבה היא שייכת בעיקר אצל חסידי קודש וישרי לבב.

בשיר השירים הפסוק מתאר כיצד אי אפשר לעצור את האהבה.

מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. 

הרב מדגיש שמדובר כאן על אור אהבה עליונה, נראה שהדגש של אהבה עליונה, משום שלא מדובר כאן על אהבה רגילה. אהבה רגילה היא שייכת אצל כולם, כמו שנראה פסקה הבאה. כאן הרב מדגיש את האהבה הגדולה כיון שהרב מתעסק אצל הצדיקים. לכן הרב מתאר את האהבה הזאת בכינוי שאי אפשר לעצור, משמעות הדבר שאי אפשר לעצור כיון שיש כאן תענוג אין סופי. תענוג תמידי.

כרוח צח מלא נעם בשמי עדן, ועם זה סוער והומה כהמית ים לגליו, תסער הנשמה מרוב רחבת תענוג זיו נועם עליון- האהבה הזאת מופיעה בצורה פשוטה של נועם צח מצד אחד, מאידך אהבה זאת מופיע בצורה של גלים וסערה כמו גלי הים. היופי של אהבה שהיא מצד אחד מעניקה בטחון מצד שני היא עולה ויורדת.

כמשל אפשר לראות בבעל ואשה. יש מימד באהבה שהיא מביאה יציבות וקביעות. אהבה קבועה, זה הבסיס החשוב בזוגיות. זה מה שהרב מכנה כאן בשם 'רוח צח מלא נועם', אהבה ברורה בלי עיכובים ובלי טשטוש.

זה מה שהרב כתב במשפט הקודם שהאהבה זאת מפעמת בלבם, כמו פעימות הלב שזה מעין רצוא ושוב, דבקות סערה ואז מנוחה. מצד שני כל זוג צריך גם אהבה שהיא מעין עולה ויורדת, אהבה כמו גלים, שהיא יוצאת מימד נוסף לאהבה, מימד של חוויה. בעל התניא מסביר את הבחינות השונות של האהבה הזאת בהבדל בין אהבה כמים לאהבה כאש, וכך כותב בעל התניא. תניא ליקוטי אמרים פרק מג

- והנה באהבה יש ג"כ שתי מדרגות אהבה רבה ואהבת עולם. אהבה רבה היא אהבה בתענוגי' והיא שלהבת העולה מאליה ובאה מלמעלה בבחי' מתנה למי שהוא שלם ביראה ... אך אהבת עולם היא הבאה מהתבונה ודעת בגדולת ה' א"ס ב"ה ... אשר ע"י התבוננו' זו ממילא תתפשט מדת האהבה שבנפש מלבושיה דהיינו שלא תתלבש בשום דבר הנאה ותענוג גשמי או רוחני לאהבה אותו ולא לחפוץ כלל שום דבר בעולם בלתי ה' לבדו מקור החיים של כל התענוגים ... וגם מי שאין מדת אהבה שבנפשו מלובשת כלל בשום תענוג גשמי או רוחני יכול להלהיב נפשו כרשפי אש ושלהבת עזה ולהב העולה השמימה ע"י התבוננו' הנ"ל.

בעל התניא מסביר שיש אהבה יותר קרובה לאהבה טבעית שהיא אהבה בתענוגים ולעומת זאת יש אהבה כאש, שהיא תלויה בהתלהבות שהאדם מלהיב את נפשו ברשפי אש.

אם כן לפי דבריו יש הבדל לא רק בצורה בה האדם מגיע לאהבה, אלא יש הבדל כיצד אהבה הזאת תבוא לידי ביטוי. אהבה טבעית היא מעין אהבה רגועה, לעומת אהבה כאש שזאת אהבה שהיא כמו גלים עולה ויורדת, וממילא הצורה הזאת היא משכללת את התענוג.

זה מה שהרב מדגיש כאן שאותה אהבה מלאת רוח צח טבעי רגוע, לעומת המית גלי הים. מתוך גלי הים הנשמה סוערת ומתרחבת בזיו הנועם העליון. החלק שבעיקר מרגיש את סערת האהבה הוא היא הנשמה, הנשמה היא הכח הרוחני הנמצא בתוך האדם, ושם יש גילוי של גלי האהבה.

החיבור של אהבה בסיסית עם אהבה של סערה מסביר כיצד אהבה כזאת היא תמיד תתקדם, היא אהבה אינסופית בלי יכולת לעצור. כיון שבתוך הטבעיות תמיד יש געגוע אינסופי. אותו געגוע קשור לצדדים של סערת האהבה.

וחשק עדני עדנים זה מגדיל ומרחיב את כל התכונות הרוחניות והמדות הנפשיות, וכל נשמה מתקדשת- הרחבת העדן של אותה האהבה, הרחבת התענוג בדבקות בקב"ה היא מגדילה את התכונות הרוחניות של האדם. האדם נולד עם שאיפות רוחניות, ובזכות ההתעמקות בתענוג האלוקי, אז התכונות הרוחניות מקבלות משמעות והרחבה. האדם מרגיש כיצד החלקים הרוחניים משמעותיים וחשובים לו.

אומנם הרב מדגיש שההשפעה היא לא רק על התכונות הרוחניות, יש כאן השפעה גם על הצדדים הקשורים אל המידות. כשהאדם מרגיש את אותו עונג, ממילא יש לו חשק נוסף לגילוי מידות ונפש טובה. כשהאדם מרגיש שטוב לו בנפשו ממילא המידות הנפשיות מתרוממות. כשהאדם מרגיש לא טוב עם עצמו, אז קשה לו לשכלל את המידות והתכונות הנפשיות. בצורה כזאת נפשו של האדם לא מאוזנת. גילוי נועם אהבה שהחסיד מרגיש גורם שהחסיד מרחיב ומסדר מידותיו. בצורה כזאת הנשמה שהיא עומדת בשורש התענוג הרוחני מתקדשת.

אגב אפשר שהרב בדבריו כאן רמז על נפש רוח ונשמה, הנפש מתעסקת במידות של האדם, ביציבות הנפשית שלו, בתכונות הנפשיות. מעל זה נמצאות התכונות הרוחניות, השייכות אל הרוח, הרוחניות של האדם. לאחר שהאדם מחבר את התענוג אל הנפש והרוח, אז הנשמה בכללותה מקבלת את הקדושה הנמצאת בתענוג של אותו אהבה.

וכל אשר לו רק מגע רחוק לאור זיו נשמות קדש של גבורי אל אלו, הרי זה מתעלה- ההשפעה של אור האהבה הקיימת אצל הצדיק היא גורמת שכל מי שיש לו איזה קשר לצדיק הרי הוא מתעלה. כשאדם רגיל דבק בצדיק בכל צד שהוא, הדבקות בצדיק מחברת את הנשמה הדבקה בצדיק בעילוי שקיים אצל הצדיק.

כל התורה, המוסר, המצוה, המעשה והתלמוד הם באים לפנות את מכשולי הדרכים, שתוכל אהבת עולמי עולמים זאת להתפשט, להתרחב על כל ככרי החיים, על כל מרחביהם- הרב מסביר שכל עבודתו של היהודי, תפקידה להביא את האדם לידי גילויי אהבה. הרב הביא כאן רשימה של דברים המבטאים את עבודתו של האדם, ואפשר שהמילה תורה כאן היא כותרת ראשית. היינו כאילו צריך לכתוב כל התורה: וכעת כל הפירוט הוא מעין פירוש של התורה. היינו כל התורה, שבאה לידי ביטוי במוסר, במוסר במצוה במעשה וכן התורה באה לידי ביטוי בתלמוד היינו לימוד תורה ועמל תורה בפועל.

הרב בדבריו נותן יסוד מה תכלית עבודת האדם, עיקר עבודת האדם להוביל את העולם למציאות בה אהבת העולמים שהקב"ה אוהב תופיע בכל מרחב החיים. דברי הרב מזכירים את מה שכותב המסילת ישרים בתחילתו.

ספר מסילת ישרים פרק א

- ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא. 

כל העבודה שאנו עובדים בעולם היא בשביל שנוכל להתענג מזיו הקב"ה. אומנם המסילת ישרים יותר הדגיש שהעבודה הזאת גורמת תענוג לאדם הפרטי, כאן הדגש הוא על כלל העולם. כשהאדם עובד ממילא האדם רואה בעצמו כיצד כל אהבת ה' מופיע על כל פרטי החיים שלו. כמו כן כל העולם כולו יכול להרגיש יותר את אהבת ה' אל העולם.

המטרה שהאהבה תתפשט בהרגשה של האדם על כל מהלך חייו. הן מצד פעולותיו של האדם, כמו שהרב יפרט בסיום הפסקה כאן וכן בפסקה הבאה. והם מצד המאורעות שהאדם יחווה במהלך חייו. כשהאדם פוגש דברים שהקב"ה מגלגל לפתחו, אם האדם חי את האהבה האלוקית, ממילא כל מאורע מקבל משמעות של אהבה. המטרה שגילו האהבה יופיע על ככרי החיים, היינו מרכזי החיים. וכן מתוך ההשפעה על מרכז החיים, ממילא גם אותה אהבה אלוקית תופיע על מרחבי החיים הנמצאים בריחוק מכיכר, ממרכז החיים. בצורה כזאת כל מאורע שהאדם יחווה, יקבל משמעות רוחנית שהקב"ה בעצם אוהב אותו.

כיון שמדובר כאן על אהבה אינסופית שאי אפשר לעצור, ממילא פשוט שאהבה כזאת עתידה להתפשט על כל המציאות כולה. אין מקום בו הצדיק לא מוצא התפשטות של אהבה. 

וענפיהם הרבים של שרשי אהבת קדשי קדשים אלה הם כל מדות טובות וישרות, פרטיות וכלליות, אישיות וחברותיות, עד כדי שפיטת תבל בצדק ולאומים במישרים- עד כאן הרב הדגיש כיצד מתוך עבודת האדם אפשר לגלות יותר אהבה אל הקב"ה. כעת הרב מסביר כיצד אהבה זאת משפיעה שהאדם יאהב את כל המציאות. בצורה כזאת האדם מרגיש רצון לגילוי מידות טובות וישרות כלפי כל העולם. כיון שהאדם אוהב את הקב"ה, והרי הקב"ה אוהב את הטוב ואת היושר ממילא האדם פועל בצורה כזאת של הישרת מידות.

בצורה מלאה האדם מסוגל להדמות לקב"ה בצורה כזאת שהוא ממש שופט את העולם לטובה, בדיוק כמו הקב"ה, שהרי זה מה שנאמר כלפי הקב"ה.

תהלים פרק ט פסוק ט

והוא ישפט תבל בצדק ולאומים במישרים. 

סיום הפסקה שהאדם אוהב את המידות הטובות, וכמו כן האדם אוהב את העולם ושופט אותו לטוב מוביל אותנו לפסקה הבאה, וכך כותב הרב בפסקה הבאה.

אורות הקודש ח"ד פסקה ב'

- אי אפשר שלא לאהוב את ה'...אי אפשר שלא לאהוב את התורה והמצוות...אי אפשר שלא לאהוב את היושר ואת הצדק, את הסדר הטוב והמעולה המסבב טוב לכל... אי אפשר שלא להתמלא אהבה לכל בריה, שהרי שפע אור ד' בכל הוא מאיר, והכל הוא התגלות חמדת נועם ד', חסד ד' מלאה הארץ.

ראוי לציין שהשפעת אהבה זאת היא לא משפיעה רק על המידות הטובות והישרות שיש אצל הצדיק. אלא יש כאן השפעה כללית, שהכלל כולו מתחבר יותר אל הצדק והיושר. בצורה כזאת יש השפעה גם אישית וגם חברתית על כל העולם כולו. [הדבר מתחבר למה שהביא הרב באמצע הפסקה שעבודת הצדיק משפיעה על כל הנשמות הקשורות אל הצדיק.]

הרב פופר