בחסדי ה', במהלך כמעט 20 השנים האחרונות, בית "מבקש לב" הפיק למעלה מ-13,300 שיעורי שמע ולמעלה מ-31,000 פוסטים כתובים, ללא תחרות על ידי אתר של אדם אחד - הכל ללא תשלום כלל. אין חומות תשלום או כל דבר אחר. עכשיו אנחנו פונים לעזרה כדי שנוכל להמשיך - כל סכום יעזור. אפילו 99 סנט! תודה לחברים המתוקים והאהובים שלי!!!:-)!!
alchehrm@gmail.com
---
באמצע התיאור על מכירת התבואה על ידי יוסף לכל מצרים
וקנייתם לעבדים לפרעה, התורה מספרת פרט מעורר מחשבה:
"ואת העם העביר אותו לערים, מקצה גבול מצרים ועד קצהו".
כבר האריכו בזה המפרשים, למה עשה כן. רש"י כידוע כותב שזה
נעשה כדי להסיר חרפה מעל אחיו שלא יקראו להם גולים. אך
אולי על דרך הפשט יתכן לפרש באופן נוסף.
בתקופה האחרונה התפללתי מדי יום ביומו תפילת שחרית
בשטיבלאך גדול ושוקק חיים. הייתי רגיל להגיע לתפילה בשעה
מוקדמת יחסית למושגים של שטיבלאך, והקהל היה די דליל.
כשהזדמן לי פעם לקפוץ לשם באזור תשע פלוס, גיליתי קהל גדול
וצפוף, ושהמקום שוקק חיים עד לקראת הצהרים. באחד המנינים
הקבועים של אותה שעה מאוחרת ראיתי את הרב המקומי, המרא
דאתרא של השטיבלאך, יושב על מקומו במזרח, ונוכחותו בהחלט
מורגשת. איש נכבד ובעל צורה.
חשבתי על דבר מעניין: ננסה להיכנס לראש של הרב, מה הוא
מרגיש כאשר הוא מתפלל בשטיבל שלו? כנראה הוא מרגיש: "זה
המקום שלי. אני כאן הבעלים". ומה עוד הוא מרגיש? אני מניח
שהוא רווה נחת מהעובדה שהקהל גדול ובית הכנסת מבוקש. כי
הרי כולם באים להתפלל אצלו, בבית הכנסת שלו )מסתבר כמובן
שהוא לא חושב כלל על דברים נמוכים כאלה אלא כל ראשו מלא
אך ורק בתפילה ובדבקות עילאה, אבל נקטתי אותו לדוגמא
בעלמא...(.
אבל מה האמת? הרי כל הציבור הגדול הזה לא באים להתפלל
אצלו, הם מחפשים בית כנסת בשביל עצמם, כי יהודי צריך
להתפלל בבוקר, והוא בסך הכל הקים להם בית כנסת שעונה על
צרכיהם. הם לא באים אליו, הם באים למקום. הם לא מכירים
אותו כמעט, וגם אם הם מכירים – הוא לא מעניין אותם כל כך.
הם לא באים בשבילו. הם באים לבית הכנסת, והוא זה שיושב על
הכיסא של הרב בבית הכנסת.
אולי זה נשמע קצת עגום, אדם משקיע הרבה כוחות נפש בשביל
להיות רב של מקום מסוים, ולבסוף בעצם הציבור לא בא אליו,
אלא בסך הכל משתמש לעצמו במקום שהוא הקים. אך מה אפשר
לעשות, זאת המציאות.
והאמת היא שכך זה בכל תחום. אדם עומד בראשות ישיבה של
אלף בחורים. במבט שטחי זה נראה כביכול אלף בחורים באו
לקבל לקח מפיו. כולם נלחמים כדי ללמוד אצלו. אך זה ממש לא
נכון. זה בדיוק להיפך: אלף בחורים חיפשו ישיבה, כי המסלול של
החיים שלהם הביא אותם לחיפוש ישיבה בגיל שבע עשרה, והם
מצאו את הישיבה שהוא במקרה עומד בראשה. לא הם באו
לישיבתו , אלא הוא בא לעמוד בראשות הישיבה שבה הבחורים
האלה מצאו את מקומם הנצרך להם. הוא פשוט ממלא את
התפקיד שהם צריכים: הם צריכים ישיבה, והם צריכים שלישיבה
יהיה ראש ישיבה, והוא רק נמצא במשבצת שממלאת להם את
הצרכים.
אם נעמיק עוד יותר לחשוב, נראה שגם הכבוד שמקבל ראש
ישיבה או רב קהילה אינו ניתן כלל לאדם עצמו אלא למשבצת
שהוא ממלא. אם אדם ניגש לתפקיד ציבורי או תורני מתוך
מחשבה על כבוד, עליו להבין שהכבוד בכל מקרה לא ניתן לו
עצמו, הוא לא מקבל את הכבוד מתוך הערכה אליו כאדם מיוחד,
אלא הכבוד ניתן למערכת, והוא פשוט ממלא את המשבצת של
המערכת שאליה מופנה הכבוד שמכבדים בו את המערכת. כלומר:
הציבור לא מכבד את האיש עצמו, אלא את המוסד, את הישיבה.
רוצים לכבד את הישיבה כי היא דבר עוצמתי ומפורסם, ומכבדים
אותה דרך היחס שנותנים לראש הישיבה.
והראיה פשוטה, ממעשים שבכל יום, ואתן דוגמה שנתרחשה לידי
לאחרונה: נכחתי במקום מסוים שהגיעו לדרוש בו שני ראשי
ישיבות, בהפרש של כחודש. הראשון היה ראש ישיבה מפורסם,
והשני היה ראש ישיבה לא מוכר. הראשון דיבר דברי חיזוק
פשוטים, יפים אמנם, אך ללא עומק מיוחד. לעומתו השני דיבר
עם עומק, הביא הרבה מדרשים מעניינים והאיר כל חז"ל באור
חדש, ונתן כיווני חשיבה מרתקים. מי קיבל הקשבה יותר, ללא כל
השוואה? הראשון, כמובן. למה? מה פירוש למה, כי הוא ראש
ישיבה מפורסם! את הציבור לא מעניין התוכן, מעניין השם
שבמודעה. כי אנשים לא מכבדים את האיש עצמו, אלא את
הישיבה שאותה הוא מייצג.
יתירה מזו, גם לו יצוייר שהראש ישיבה הראשון היה מדבר את
התכנים של הראש ישיבה השני, והיה מאיר את החזלי"ם בעומק
מיוחד, וכולם היו מקשיבים מרותקים ואומרים "איזה עומק, איזה
פשט יפה, איזה חידוש" עדיין הם לא היו מקבלים אותו אלא את
התפקיד שלו. הם לא מקשיבים לתוכן בגלל התוכן, ולא זה מה
שתופס אותם, והראיה שכאשר אדם אחר אומר את אותם דברים
– הם לא מקבלים ממנו ולא נהנים. כלומר, שגם כאשר אומר את
זה ראש הישיבה המכובד, לא מקבלים את התוכן אלא את השם.
זה קורה כל הזמן. אם תשוחח עם אברך ויתברר לך שהוא ראש
ישיבה, היחס ישתנה באותו רגע. למה, מה קרה? תקשיב לו
ותשמע מה יש לו לומר, האם הוא ת"ח, האם יש לו עומק, האם
הוא יודע, אם הוא ת"ח - כל הכבוד מגיע לו, גם אם הוא לא נושא
משרה. ואם הוא לא ת"ח – לא מגיע לו שום כבוד, גם אם יש לו
משרה. מה משנה המשרה? היה אפשר לומר שהמשרה היא
הוכחה מסוימת לדרגה בלימוד, אבל הרי ההוכחה הטובה ביותר
הוא האדם עצמו. למה לא נקשיב לו עניינית ונראה מה בפיו?
זו התשובה: העולם לא מכבד את האדם ולא נותן ערך לו עצמו,
אלא הוא מכבד את המערכת, כי המערכת היא עוצמתית והאדם
נכנע לפניה, וכשהוא עומד לפני ראש ישיבה או מרא דאתרא של
מקום מסוים, הוא בעצם עומד לפני העוצמה של הציבור, וזה מה
שתופס את תשומת ליבו ולזה הוא נכנע ומתבטל. נכנס ראש
ישיבה לאולם – נכנס הציבור, נכנסה המערכת.
ראש ישיבה נהיה חבר מועצגה"ת – פתאום היחס אליו משתנה.
עד היום הוא היה ראש ישיבה, היום הוא פתאום "מרן". מה קרה?
הוא נהיה לפתע בקי גם בירושלמי? ! התשובה היא, שזה מה
שקרה – קרה שהוא נהיה יותר יצוגי, יותר יושב על משבצת של
עוצמה ציבורית. והציבור מכבד את היצוגיות ואת השם, לא את
האדם עצמו כלל.
אתה מברר על פלוני ת"ח, אומרים לך: "הוא? רב של קהילה
ענקית, ארבע מאות אברכים". ריבונו של עולם, מה ההבדל בין
ארבע מאות אברכים לארבעים אברכים? האם יש מבחנים
מעמיקים יותר בהלכה למי שרוצה להתקבל לתפקיד רבנות
בקהילה גדולה יותר?!
כמעט תמיד מה שעושה את ההבדל בין קהילה של ארבע מאות
לקהי לה של ארבעים, הם כמה דברים מאוד מאוד "משמעותיים":
בית הכנסת של הארבע מאות נמצא כנראה באזור שבו אין עוד
מקום לקראוונים נוספים, או שיש שם אוצר מכובד, או גבאים
מוצלחים. ואילו בית הכנסת של הארבעים נמצא ברחוב צדדי /
הקראוון קטן / יש באזור מגוון רחב של סוגי קהילות / הספסלים
לא נוחים...
למה זה המשפט המנצח "תשמע, יש לו בקהילה מאות אברכים"?
את מי זה מעניין בכלל?
זה מעניין את כולם. כי אנשים מכבדים לא את הרב בכלל, אלא
את העוצמה של הציבור. רב של ארבע מאות משפחות מרכז כח
של "ציבור" משמעותי. ארבע מאות המשפחות משוי יכות
לקהילתו לא בזכות עצמו בכלל, אבל זה לא משנה. למעשה הוא
איש של ציבור, והעוילם מכבד את הכח של הציבור. ליתר דיוק,
הוא לא "רב של ארבע מאות משפחות", אלא "רב קהילה שיש בה
ארבע מאות משפחות".
כך אנשים מסתובבים בעולם, בטוחים שהם תופסים מקום
בליבותם של בני אדם וזוכים להערכה, והם משקיעים כוחות
להגיע לעמדה של השפעה. כי אדם רוצה אישור שהוא בעל ערך,
והוא רוצה להרגיש משמעותי אצל בני אדם. ונראה לו שככל
שהעמדה שלו תהיה גבוהה יותר הוא נהיה גבוה יותר. אנשים
משקיעים על זה מאמצים עצומים, אבל זו הטעות האופטית
העגומה: כשאתה מגיע לעמדה גבוהה יותר אתה בכלל לא נהיה
יותר גדול. הכיסא שלך הוא זה שנהיה גדול, ואנשים מכבדים את
הכיסא בכלל, ממש לא אותך. )הדא הוא דכתיב: "רק הכיסא אגדל
ממך"...(
אדם רוצה הרי להשפיע, יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה
להניק, וזה יצר מבורך ונפלא שבונה את העולם בכלל ואת עולם
התורה בפרט. הרבה אנשים מסתבכים עם הדבר הזה, הוא נראה
להם תאוות הכבוד. מה אני רוצה משרה? מה אני צריך כבוד?
האמת היא ש"כבוד" ו"השפעה" הם שני דברים נפרדים לחלוטין.
מה זה "להשפיע"? אם נתבונן נמצא את ההגדרה: "השפעה"
פירושה – שאתה ותכניך משמעותיים בחייהם של אחרים. מה
שאתה אומר, מה שאתה מלמד – משמעותי עבורם, ותופס מקום
בחייהם. אין קשר בין זה לבין כבוד. "כבוד" הוא בעצם מה
שדיברנו עכשיו – לקבל עוצמה ולטפס לגובה של הסולם.
כשאתה מצליח לעשות זאת, אתה לא הופך למשמעותי אצל
אחרים, למרות שכאשר אתה מדבר עם מישהו הוא פונה אליך
בהכנעה יותר. לא אתה גדול בעיניו, אלא הכסא שלך גדול,
והמקום של הכיסא תופס יותר נוכחות. יותר כבוד לא נותן יותר
השפעה, אלו שני דברים שונים.
יש לסייג את הדברים: נכון הדבר שאם לאדם יש תוכן משמעותי,
קל לו יותר להעביר אותו למי שחפץ לשמוע, אם יש לו גם עמדה
וכבוד. כלומר: הכבוד הוא כלי שיכול לסייע להשפעה, אבל הוא
לא יותר מאשר כלי. כך למשל, אם לאדם יש ישיבה עם אלף
בחורים או קהילה עם חמש מאות אברכים, מתוכם תהיה לו
השפעה חזקה על האנשים או הבחורים שבאמת רוצים לקבל
ממנו, יהיה לו יותר קל להשפיע עליהם אם תהיה לו עמדה של
רב או ראש ישיבה. אבל צריך לסנן מתוך כל רעשי הרקע את אלה
שמקבלים באמת את התורה שלו וההשפעה שלו, ולהבין שרק
שם נמצא הסיפור האמיתי.
וזה לכאורה, על פי הפשט, ההסבר במעשה של יוסף, להעביר את
העם לערים מקצה גבול מצרים עד קצהו: יוסף רוצה להיות
משמעותי בחיים של מצרים. יש ליוסף תפקיד למלוך על העולם,
זה לא משהו סתמי, להעביר אוכל לכל העולם, אלא זה תפקיד של
השפעה. הקב"ה שם את יוסף בתפקיד כדי שתהיה לו השפעה על
העולם. כך מצינו בחז"ל שהוא ציוה את כולם למול, ובמדרש רבה
פרשה צ' מבואר שהוא עשה להם בזה תיקון לנשמה. זה לשון
המדרש: " ר' אבא בר כהנא אמר כפאן למול, ר' שמואל בר נחמן
אמר חייתנו אין כתיב כאן אלא החייתנו נתת לנו חיים בעוה"ז
וחיים בעוה"ב".
כדי להשפיע על חייהם של המצרים – הוא צריך להיות משמעותי
בחייהם. אם כולם רק יבואו לקנות אצלו את התבואה וילכו
הביתה כרגיל – הם לא מרגישים אותו, הם בסך הכל משתמשים
בו למילוי הצרכים שלהם. לכן ברגע ששליטתו עליהם התעצמה
על ידי שקנאם לעבדים – הוא העביר אותם מקצה אחד של
הארץ לקצה השני. כדי למלו ך עליהם בצורה פעילה, שבכל פעם
שהם חוזרים הביתה מהעבודה, והולכים למכולת, ויורדים לרוקן
את הפח – הם מרגישים שמישהו הניח אותם כאן, ומישהו
משפיע על חייהם. כך הוא מילא את תפקידו להיות מלך בעולם.
סוג ההשפעה המכריחה הזאת קיים רק במלך ועבדים, למלך יש
את הזכות למלוך בכח. לנו לא ניתנה הזכות והיכולת להשפיע
בכח, ההשפעה שלנו היא להיות נוכחים בחייהם של אחרים
מרצונם הטוב, וזה יקרה רק אם נועיל להם באמת. ככל שאדם
חושב יותר על האחרים ומשתדל לעזור להם באמת בלבטים
שלהם, או לחבר אליהם את התורה שהוא מלמד באופן שיתן
להם מענה למה שהם רו צים לשמוע – כך השפעתו תגדל יותר
ותהיה יותר אמיתית. אין דרך אחרת.
