B'chasdei Hashem, over the past almost 20 years, Beis Mevakesh Lev has produced over 13,300 audio shiurim and over 31,000 written posts, unmatched by any one-person website - all completely free of charge. There are no paywalls or anything else. Now we are turning to you for help so we can continue - any amount will help. Even 99 cents! Thank you to my sweetest and most beloved friends!!!:-)!!
alchehrm@gmail.com
----
"ויאמר ה' אל משה לאמר. כן בנות צלפחד דברת נתן תתן להם אחזת נחלה בתוך אחי אביהם והעברת את נחלת אביהן להן. ואל בני ישראל תדבר לאמר איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו. ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו. ואם אין לו אחים ונתתם את נחלתו לאחי אביו. ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו הקרב אליו ממשפחתו וירש אתה והיתה לבני ישראל לחקת משפט כאשר צוה ה' את משה" (כ"ז ו' – י"א).
הנה נתתי אל לבי לחקור ולדרוש במה שנהגו רבים לכתוב צוואות לפי ההלכה כדי לקבוע מה יעשה ברכושם לאחר מאה ועשרים שנה, וכבר כתב הרמ"א (סי' רנ"ז ס"ז) כיצד על האדם לכתוב צואה שתהיה תקפה לפי ההלכה, והדברים ארוכים וערוכים בדברי הפוסקים לדורותיהם, ולכאורה כל זה נגד ההלכה שאסור להעביר נחלה ממי שראוי ליורשה, וכמבואר בב"ב ( קל"ג ע"ב) והזהירו חכמים שם שלא יהיה האדם בי עבורי אחסנתא. וכיוצא בדבר יש לכאורה לתמוה במה שתיקנו חכמים דמתנת שכיב מרע ככתובים וכמסורין כדי שלא תטרף דעתו, וכי תיקנו חכמים לעבור על דברי תורה לפני מותו.
ואמרתי לבאר הלכתא דא לפי הנלענ"ד.
הנה מבואר במשנה (ב"ב קל"ג ע"ב):
"הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי, אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו, רשב"ג אומר אם לא היו בניו נוהגים כשורה זכור לטוב".
ובגמרא שם מבואר דחכמים פליגי ארשב"ג ולשיטתם אין להעביר נחלה אפילו מברא בישא לברא טבא, וכך פסק הרמב"ם (נחלות פ"ו ה"א) וכ"ה בשו"ע (חו"מ רפ"א ס"א).
ותרתי למדנו מדברי הגמ' דמלבד מה שאסור להעביר נחלה אפילו מברא בישא לברא טבא, עוד למדנו שאסור להעביר נחלה אף בין הבנים ושלא כפי משמעות לשון המשנה "הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו". ואף דקיי"ל כרבי יוחנן בן ברוקה דהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל שירצה, ויכול להוסיף לבן בין הבנים ככל רצונו (ב"ב ק"ל ע"ב), ואין זה אלא כאשר הוא עושה כן בלשון חיובית ולא כאשר הוא מגרע נחלה ואומר פלוני בן לא יירש.
אך דוחק לומר דהאיסור להעביר נחלה מבן לבן אינו אלא כשאמר בלשון שלילי ואומר פלוני בני לא יירש, או לא יירש אלא כך וכך, דהלא פשטות ענין העברת נחלה מיירי בלשון חיובי.
וגם דוחק לומר דכאשר הוא עושה כן בלשון ירושה מותר, וכל האיסור הוא כשאינו אומר לשון ירושה אלא מתנה מחיים, דאיפכא מסתברא, דהלא עיקר איסור זה דהעברת נחלה הוא מדיני ירושה.
ונראה בזה עפ"י מה שביארתי במק"א באריכות דאין איסור אלא כאשר כונת המנחיל להעביר נחלה, אם משום שנאת מי שראוי ליורשו, ואם משום אהבת מי שאינו ראוי ליורשו, או אפילו מברא בישא לברא טבא ששניהם ראוי ליורשו, אך מ"מ מדובר בהעברת נחלה וכעין מה שאמרו "אין מעבירין על המצוות", דהיינו שהוא עובר ומדלג על פני מצוה כדי לקיים מצוה אחרת, כך אסור לו לעבור על פני הראוי לרשת כדי לתת לאחרים, אבל כאשר כונתו לתת מנכסיו לבן אחד חלק יתר על אחיו, או אף למי שאינו ראוי ליורשו מסיבות עניניות שיש בהן צדק, כגון שזה פרנסתו דחוקה וזה מרובה בנכסים וכדומה, אין בזה איסור כלל.
ויסוד הדברים, במה שיש להתבונן מה איסור יש בהעברת נחלה, והלא לא מצינו כל רמז בתורה שאסור להעביר נחלה, ולא קבעה תורה אלא סדר נחלות והמוקדם והמאוחר בירושה, ומנ"ל דיש איסור להערים על דין תורה ולהעביר נחלה בדרך המועילה.
והלא חזינן שהלל תיקן פרוזבול להערים על מצות שמיטת כספים כאשר ראה שנמנעו מלהלוות (שביעית פ"י מ"ג), ותקנת מהר"ם בהיתר עיסקה שעוקף את הלכות רבית, וכן מערימין על מע"ש (מע"ש פ"ד מ"ד), וכבר הארכתי בשו"ת מנחת אשר (ח"ב סימן מ"ה) בענין הערמה לפי ההלכה, ומה בין כל אלה למי שנותן מתנה מחייו, ומערים על סדר נחלות שאסרו חכמים.
וע"כ נלענ"ד דקבעו חכמים ברוח קדשם ועומק בינתם בדרכי הצדק והמוסר, שאין לאדם להעביר נחלה נגד רצון התורה ולשנות בן בין הבנים, ק"ו לבכר זרים לקרובים הראויים ליורשו עפ"י תורה, וזה נגד רצון התורה בסדר נחלות. אך אין זה אלא כאשר כונתו להעביר נחלה ולא כאשר נוהג בנכסיו לאחר מותו כדרך שהיה נוהג בחייו, דרשותו של אדם ליתן מנכסיו לבניו ולזולתם ככל הנראה בעינו להטיב עם הבריות ולהתחסד עמהם.
ועוד נראה דאין זה אלא בזמניהם שכך היה מנהגם להשאיר את נחלתם וכל חילם לבנים והבנות היו סמוכים על שולחן בעליהן לכל צרכיהן, והיה הדבר מתפרש כפגיעה בבנים, אך בזמנינו שדרכו של עולם שאדם נותן כל ימי חייו לכל ילדיו לפי הנצרך והמקובל בין לבנים ובין לבנות ואין הדברים מתפרשים כהעברת נחלה שפיר אריך למעבד הכי כמבואר. ודו"ק בכ"ז.
ופשוט לפי"ז דמה שחידשה תורה בנחלה דריב"ב אינו אלא דאף בלשון ירושה התורה נתנה רשות לאדם להנחיל לכל מי שירצה ואהני מעשיו, אך מ"מ אם אין כונתו רצויה ואין סיבה מוצדקת לעשות כן, וכל כונתו להעביר נחלה אין רוח חכמים נוחה הימנו.
ודו"ק בפשטות ועומק הדברים.
אמנם כדי שהדברים יתיישבו על הלב במלואם הנני להעתיק את מש"כ במק"א.
ב
בכל עיקר הלכה זו דהעברת נחלה נראה, דכל שאין כונתו להעביר נחלה מיורש ליורש כדי להפלות ביניהם, להטיב עם זה ולהרע לזה, אלא מסיבות עניניות סבור האב שיש טעם וצורך לתת מתנה לאחד מבניו אין בזה כל איסור וחסרון. וכך מצינו באברהם אבינו שנתן את כל אשר לו ליצחק בנו "כדי שיקפצו לשלוח לו בתם" (רש"י בראשית כ"ד י'), וכל כה"ג אין כל איסור דעבורי אחסנתא.
ונבאר הלכה זו בהרחבה.
הנה אמרו חכמים ב"ב (קל"ג ע"ב) שאין להעביר נחלה אפילו מברא בישא לברא טבא, והרמב"ם הביא הלכה זו (פ"ו מנחלות הי"א) וכ"ה בשלחן ערוך חושן משפט (סימן רפ"ב) והלכה פשוטה היא בישראל מימי חז"ל. ובדברי הרשב"ם (שם ד"ה מה שעשה) וכן בשו"ת הרא"ש (כלל פ"ה סי' ג') כתבו דהוי איסור ועבירה ולא רק מדת חסידות, עי"ש. ויש לתמוה ביסוד הלכה זו בתרתי, מגמ', וממנהג כל ישראל מדורות עולם.
דהנה בד' דרכים ביד האדם לחלק נחלתו כרצונו:
א. בנחלה דר' יוחנן בן ברוקה (בב"ב ק"ל ע"א) דהתורה נתנה לו רשות להנחיל לכל מי שירצה בין אלה שראויים ליורשו, וילפינן לה מדכתיב ביום הנחילו את בניו, ויש לתמוה דכיון דדאורייתא היא דילפינן לה מקרא איך נאמר שיש בזה פגם ועבירה.
אלא שיש לדחות בפשטות, דאכן זו פשיטא דלשיטת ריב"ב שהתורה נתנה רשות להנחיל לכל מי שירצה ודאי אין בזה איסור של העברת נחלה, אלא זכתה נכסיו לאחרים והניח את בניו וכלשון המשנה. אך באמת אמרו (שם קל"ג ע"ב) שאסור להעביר נחלה אף מברא בישא לברא טבא, הרי דאף מבן לבן אסור.
ב. וכיוצא בדבר יש לתמוה למה תיקנו חכמים דמצוה לקיים דברי המת ועברו בזה על מסייע ידי עוברי עבירה.
ג. וכן בכל הצוואות המועילות כדין, שנהגו בבית ישראל מימות עולם, והרמ"א בחו"מ (סימן רנ"ד ס"ז) כתב כיצד היא צוואה מחייבת לפי ההלכה, וכי בכל ענין עובר בחטא, ולמה לא כתבו הפוסקים בכל אלה שאסורים הם.
ד. ועוד יש לתמוה במתנת שכיב מרע שתיקנו חכמים דאין צריך קנין כדי שלא תטרף דעתו, ואם ת"ל דיש בזה חטא ועון לא היו חכמים מתקנים לאלומי מילתא ולחזק ידי עוברי עבירה.
ובספר כרם חמר להגר"א אנקאווא (תרכ"ט סימן פ"ד) הביא תקנה שתיקנו חכמי פאס במרוקו, שלא יכתבו שטר מתנת שכיב מרע אלא בנוכחות חכם העיר שיוכיח את השכ"מ על אעבורי אחסנתא.
ובעניי תמה אני שכמה רחוקים הדברים שתקנו שמתנת שכ"מ ככתובים וכמסורים כדי שלא תטרף דעתו, ואנו מוכיחים אותו על פניו, וכי יש טירוף הדעת גדול מזה, שמוכיחים אותו על פניו לפני מותו, ועוד דהרי לא מצינו מימות המשנה עד לפני כשלש מאות שנה שצריך להוכיח כל שכ"מ שנותן מתנה על עבירה שבידו.
אך באמת שבתי וראיתי שתקנה קדומה היא שמצינו במקורות רבים בתשובותיהם של חכמי המזרח, ובעיקר חכמי מרוקו שלא יכתבו שום צואה בין מתנת בריא ובין מתנת שכ"מ אלא בנוכחות של הבית דין או חכמי העיר, עיין בשו"ת עדות ביעקב להג"ר יעקב ברדוגו (סימן קכ"ד) ובספר משפט וצדקה ביעקב לג"ר יעקב אבן צור (ח"א סימן שכ"ט), שו"ת ויאמר יצחק (ח"ב סימן פ"ד, פ"ו קפ"ה) שו"ת משפטים ישרים (ח"ב סימן קס"א), ושו"ת תועפות ראם (ח"א סימן ל"ב וח"ב סימן י"ז). אך מתוך עיון בדבריהם למדנו דשלשה טעמים בתקנה זו:
א. כדי לודא שהשכ"מ דעתו מיושבת עליו ולא משובשת ומטורפת, דא"כ אין דבריו קיימים.
ב. כדי לודאי שאינו אנוס מצד בני משפחתו העומדים עליו באופן פסול שיכתוב נכסיו על שמם.
ג. כדי שלא יעבור על אעבורי אחסנתא.
ונראה ברור לפי"ז, דלא זו בלבד שכ"ז אינו סתירה לדברינו, אלא להיפך הדברים הם ראיה גדולה לדברינו. דאת"ל דלעולם יש בזה עבירה, היה להם לכתוב בפשטות שעל החכם להוכיחו על פניו שעבריין הוא ויחדל מעבירה זו, וע"כ שאין הדבר תלוי אלא בכונתו, ומשו"כ על החכם, אכן לודאי שדעתו שלימה וכונתו גמורה, ואף רצויה ואינו מתכוין להעביר נחלה מחמת אהבה ושנאה, אלא משום סיבות עניניות ורצויות כמבואר.
ועוד צע"ג דהלא מימות המהרי"ל (סימן פ"ח) נהגו לכתוב לבנות שטרי ירושות כדי לתת לבנות חלק עם הבנים בירושה וכ"ה בשו"ת מהרי"ק (שרש י"ג ושורש ע"ח). ובשו"ת מהר"ם פדואה (סימן מ"ה וסימן נ"א) כבר מצינו "שטר חצי זכר" ומנהג זה מובא גם ברמ"א בחושן משפט (סימן רפ"א סעיף ז') ובאבן העזר (סימן צ' ס"א וסי' ק"ח ס"ג), והיו שנהגו אף בשטר זכר שלם שעל פיו נתנו לבת כבן עיין נובי"ק (חו"מ סימן כ"ו) ובקצות החושן (סימן קל"ג סק"ג וסי' רפ"א ס"ק ו'). ואף בקהלות ספרד שלא נהגו כן, מ"מ בדורות מאוחרים נהגו אף בהן לתת חלק מסויים ומוגדר לבנות וכמבואר בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ו חשן משפט סי' כ"ב). ובספר חוקות החיים להגר"ח פלאג'י (סימן ע"ג) כתב דבקהילות קושטא נהגו מימות מהר"י בסאן לתת לבת עשירית מן הירושה עי"ש, וכבר נתקשו רבים בכל המנהגים הללו דהלא יש בהם אעבורי אחסנתא.
ומשום כל זה נראה ברור, דאין כלל איסור אעבורי אחסנתא אלא כאשר משמעות הדברים הוא מניעת הנחלה מיורשיו, אם מחמת שנאה או מחמת כעס או משום שאינם נוהגים כשורה או אף משום שהוא אוהב את זה יותר מזה, הצד השוה שבהם שמגמת המנחיל למנוע נחלה מן היורשים הראויים, בזה אמרו אין רוח חכמים נוחה הימנו. אבל כאשר אין מגמתו לקפח ולמנוע נחלה או להעדיף זה על פני זה, אלא ליתן לאחרים מטעמים המתיישבים על הלב, אין בזה כלל פגם, והוא שדיברו חכמים על עבורי אחסנתא דהיינו העברת נחלה, דכל מהות הפגם הוא במה שהוא מעביר נחלה מן הזכאי בה. וגם שתי העובדות שהובאו בסוגיא שם בב"ב (קל"ג ע"ב) הא דיוסף בן יועזר והא ד"מעשה באדם אחד", בשניהם מדובר במי שהיה לו בן שנהג שלא כשורה והעביר את נחלתו לאחרים, ורק בכה"ג יש איסור העברת נחלה.
וכך נראה גם מתוך דברי הרמב"ם בסוף פ"ו מנחלות דלאחר שכתב (בהלכה י"א) "כל הנותן נכסיו לאחרים והניח היורשין אע"פ שאין היורשין נוהגים כשורה אין רוח חכמים נוחה הימנו" כתב (בהי"ג) "צוו חכמים שלא ישנה אדם בין הבנים בחייו אפילו בדבר מועט שלא יבואו לידי תחרות וקנאה כאחי יוסף עם יוסף". ומקור הלכה זו בשבת (י' ע"ב) דלא יפלה אדם בן בין הבנים. ומשמע שגדר אחד לשני הלכות אלה וכ"כ הטור והבית יוסף (סי' רפ"ב). והרי פשוט כביעתא בכותחא דמותר לאדם לתת מתנה בחייו לאחד מבניו שאין לו די צרכו, או מסיבה אחרת כגון לרגל שמחה משפחתית וכדו', ואין איסור ופגם אלא כשהוא משנה בן בין הבנים באופן שרירותי וגורם קנאה ושנאה בין הבנים וכמעשה דכתונת הפסים, וכך נראה גם לגבי האיסור להעביר נחלה דאין בזה איסור אלא כשמגמת פניו למעט לאחד מיורשיו ולהעביר ממנו נחלה.
וכך נראה גם מלשון הרמב"ם (שם בהי"א) "כל הנותן נכסיו לאחרים והניח את יורשיו" וכ"כ בשו"ע שם, ומקור הדברים בלשון המשנה שם "והניח את בניו". ולכאורה צ"ב בלשון זה דלכאורה ייתור לשון הוא דהלא כל המעביר נחלה לאחרים ממילא הניח את יורשיו, ובשלמא לשיטת התשב"ץ (ח"ג סימן קמ"ז) והעיטור אות מ' (מתנת שכ"מ) דאין איסור אא"כ העביר כל הנחלה מיורשיו אפשר דזו כונתם שהניח את יורשיו ולא השאיר להם מאומה, אבל לדברי הרשב"ם בב"ב שם ורוב הפוסקים (ועיין בשו"ת חת"ס חו"מ סימן קנ"א) דיש איסור אף במקצת נכסים קשה, אלא נראה כנ"ל דאין איסור אלא משום ש"הניח את יורשיו", אבל כאשר אין כונתו ומגמתו להניח את יורשיו ולסלקם מנחלתו, אלא משום צורך מסויים שהוא רואה ליתן לאחרים אין בזה איסור כלל.
ולפי דרכנו מתיישב כל הנ"ל, שלא מצינו בכל הני דינא, מתנת שכ"מ, מצוה לקד"ה, מתנה מחיים, נחלה דריב"ב, שיש בהם איסור ולא ראו גדולי הדורות להזהיר בהם, דאין איסור זה נוהג אלא בענין מסוים, דהיינו כשמגמתו להעביר מפלוני ולא ליתן לאלמוני, משא"כ לדברי האחרונים שאיסור כללי הוא בכל העברת נחלה אלא שיש אופנים שמותר, תמוהה סתימת הפוסקים ושתיקתם כנ"ל.
ומכיון שדברים אלה נראים בעניי ברורים ופשוטים, ונצטערתי שלא מצאתי להם מקור בדברי רבותינו גדולי הדורות, שמחתי בראותי שוב שכבר כתבו כן כמה מגדולי הדורות.
בשו"ת בית יהודה למוהר"י עיאש (ח"ב סימן נ"ג) כתב:
"דלא מנעו חכמים מליתן לאחרים אלא אם היתה כונתו להעביר הנחלה מן היורש וכמו שאמרו לא תהוי באעבורי אחסנתא וכו' שהוא במתכוין להעביר הנחלה מחמת שאין היורש נוהג כשורה או מחמת חשש איבה ושנאה, אבל אם לא היתה כונת הנותן אלא בשביל עצמו כדי להיות נחת רוח לנשמתו אין בזה בית מיחוש וכו'".
ויש לעיין ביסוד שיטתו, בתחלת דבריו נראה דאין בזה איסור אלא כשהוא מתכוין להעביר נחלה, אבל כשאין כונתו להעביר נחלה ולפגוע במי שראוי ליורשה אין בזה קפידא, אך בסוף דבריו משמע קצת דאין היתר אלא כשהוא רוצה ליתן צדקה לטובת נשמתו.
ולענ"ד נראה טפי כדמשמע בתחילת דבריו דכל שאין כונתו להעביר נחלה אין בו איסור, אלא דכיון שכל הנידון שלו היה במי שהשאיר חלק מנחלתו לצדקה כתב לרווחא דמילתא דכל שכונתו שיהיה נחת רוח לנשמתו אין בזה קפידא.
ושוב ראיתי עוד בשו"ת ויוסף אברהם להג"ר אברהם דיין שהיה מגדולי חלב וספרו י"ל בשנת תרכ"ז (סימן י"ג) שהאריך לבאר שאין איסור אעבורי אחסנתא אלא בשכ"מ ולא בבריא, ואין האיסור אלא כשהוא מכוין להכעיס את היורשים או משום שלא נהגו בו כשורה, אבל כאשר הוא עושה כן מתוך רחמים וחמלה אין בו איסור כלל, וכך הביא בשם הגר"ח פלאג'י, עי"ש. וזה כעיקר דברינו, עי"ש.
וכך יש ללמוד ממעשה רב של אביר הפוסקים הגאון המהרש"ם.
דהנה בהקדמה לספר תכלת מרדכי עה"ת נדפסה צוואת המהרש"ם ובו ציווה לחלק את רכושו ליוצ"ח הנצרכים עפ"י חות דעת בנו הרב ר' צבי, אף שבתשובותיו (ח"ז סי' י"ב) נקט דיש איסור העברת נחלה אף במחלק בחייו, וע"כ אין איסור כאשר מגמת הדברים לסייע למי ששעתו דחוקה כנ"ל.
ג
אמנם לכאורה דברינו נסתרים מסוגיא ארוכה בכתובות (נ"ב ע"ב):
אמר ר' יוחנן משום (בשמו של) ר' שמעון בן יוחאי: מפני מה התקינו כתובת בנין דכרין [בנים זכרים], שבני האשה יורשים את כתובתה (ובכלל זה הנדוניה שהביאה בנישואיה), יתר על חלקם בירושת האב — כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו נדוניה גדולה כמו החלק של ירושת בנו, שהרי הוא מובטח שכסף זה יישאר תמיד בידי צאצאיו.
ושואלים: ומי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות [והאם יש דבר שהתורה אמרה שהבן יירש] ואילו ברתא [הבת] לא תירות [תירש], ואתו רבנן ומתקני דתירות ברתא [ובאו חכמים ומתקנים שתירש הבת]? שהרי בפועל הם גרמו לכך שהבת יורשת נכסים כמו הבן!
ומשיבים: הא נמי דאורייתא [גם דבר זה מן התורה] הוא, דכתיב [שנאמר] "קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים" (ירמיה כט, ו), ויש לשאול על כתוב זה: בשלמא [נניח] בנים בידיה קיימי [בידו הם עומדים], שהוא מחפש ומוצא להם נשים, שהרי מדרך האיש לחפש לו אשה. אלא בנתיה מי קיימן בידיה [האם הן עומדות נמצאות בידו] שהוא יכול למצוא להן בעלים? שהרי אין דרך האשה לחזר אחר האיש!
אלא הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] דנלבשה וניכסה וניתיב [שילבישנה ויכסנה ויתן] לה מידי [דבר, רכוש] כי היכי דקפצי עלה ואתו נסבי לה [כדי שיקפצו עליה ויבואו ויישאו אותה], הרי שמן הכתוב האומר לתת את הבנות לאנשים משמע שצריך להשתדל בזה, ולכתוב לה נדוניה כדי שירצו לקחתה. ושואלים: ועד כמה, מה השיעור של נתינה זו לבנות? אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: עד לעישור נכסי [לעשירית מן הנכסים] נותנים לבת כנדוניה.
ושואלים: אם זה הוא טעם תקנת כתובת בנין דכרין, אולי ואימא [ונאמר]: את מה שנתן האב בנדוניה לירות [יירשו הבנים], אבל של הבעל, כלומר, חלק הכתובה שהבעל נותן משלו, לא לירות [יירשו הבנים]! ומשיבים: אם כן יעשו, שלא ירשו בני האשה את חלק הכתובה שמתחייב לה בעלה, האב נמי מימנע [גם כן יימנע] ולא כתב [יכתוב], שאם אינם יורשים את כתובת הבעל, גם האב איננו רוצה לתת הרבה.
ושואלים עוד: אם אכן זה החשש שימנע האב לכתוב, אם כן ואימא [ואמור כך]: היכא [היכן, כאשר] כתב אב ונתן לבת נדוניה גדולה — לכתוב [שיכתוב] גם הבעל בכתובה תנאי זה של ירושת הנדוניה, ואולם היכא [היכן, כאשר] לא כתב האב — לא לכתוב [יכתוב] גם הבעל! ומשיבים: לא פלוג רבנן [חילקו חכמים] שאף שעיקר התקנה היה כדי לעודד את האבות לכתוב נדוניה גדולה — לא חילקו חכמים, וכיון שרוב הנשים יש להן נדוניה, הדין שווה בכל הנשים.
ושואלים: אם הכוונה היא שיישאר ממון הכתובה ברשות צאצאי האשה, אזי כשיש לו בת מאשה אחת בין הבנים מאשה אחרת נמי תירות [גם כן תירש] נדוניית אמה, ומדוע רק הבנים הזכרים יורשים את דמי הכתובה? ומשיבים: כדין נחלה שויוה רבנן [עשו אותה חכמים] וכפי שבנחלה רגילה הבנים יורשים ולא הבנות, אף בכתובה כך.
ועוד שם:
מסופר: רב פפא איעסק ליה לבריה בי [היה עסוק בהשאת בנו לאחת מבנות בית] אבא סוראה [מהעיר סורא]. אזיל למיכתב לה [הלך לסדר לאשה את כתיבת] כתובתה. שמע יהודה בר מרימר שבא רב פפא למקום, נפק אתא איתחזי ליה [יצא, בא, ונראה לו] מפני כבודו לקבל את פניו. כי מטו לפיתחא, הוה קא מפטר מיניה [כאשר באו לפתח של אבא סוראה, אביה, נפרד ממנו] יהודה בר מרימר ולא רצה להיכנס. אמר ליה [לו] רב פפא: ניעול מר בהדאי [יכנס אדוני אתי] פנימה! חזייה [ראהו] רב פפא שלא הוה ניחא ליה [היה נוח לו] ליהודה בר מרימר להיכנס, אמר ליה [לו]: מאי דעתיך [מה דעתך], מדוע אינך נכנס — אם משום שאמר ליה [לו] שמואל לרב יהודה: שיננא [גדול השיניים], לא תיהוי בעבורי אחסנתא [אל תהיה שותף בהעברת ירושה] אפילו מברא בישא לברא טבא [מבן רע לבן טוב], והטעם — שלא ידיעא [ידוע] מאי זרעא נפיק מיניה [איזה זרע יצא ממנו], ושמא מבניו של הבן הרע יצאו ילדים מעולים, וכל שכן שלא תשתתף בהעברת ירושה מברא לברתא [מבן לבת], ואתה חושש שמא על ידי בואך יתן רב אבא סוראה נדוניה גדולה יותר לבתו, אולם
האי נמי תקנתא דרבנן [זו גם כן תקנת חכמים] היא שהאב כותב לבתו נדוניה, שאמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחי לעיל: כדי שיקפוץ וכו'. אמר ליה [לו] יהודה בר מרימר: הני מילי מדעתיה, לעשוייה נמי [דברים אלה אמורים כשאדם נותן מדעתו, אבל לאלץ אותו גם כן]? אמר ליה [לו] רב פפא: אטו מי קאמינא [וכי אמרתי] לך דעול ועשייה [שתיכנס ותאלץ אותו]? עול ולא תעשייה קאמינא [היכנס ואל תאלץ אותו אמרתי]. אמר ליה [לו] יהודה בר מרימר: מעלאי דידי היינו עשייה [כניסתי שלי זו תהיה כפייתו], שבשביל כבודי ירבה במתן נדוניה.
בסופו של דבר אכפייה ועול [כפה אותו רב פפא ליהודה בר מרימר ונכנס]. אישתיק ויתיב [שתק וישב] כל אותו זמן ולא אמר דבר. סבר ההוא מירתח רתח [חשב אבא סוראה שיהודה בר מרימר כועס] עליו, וסבור כי איננו נותן נדוניה ראויה. כתביה לכל מאי דהוה ליה [כתב בנדוניה את כל מה שהיה לו] כדי שיתרצה. לסוף [בסוף] כשעדיין שתק יהודה אמר ליה [לו] אבא סוראה: השתא נמי [עכשיו גם כן] לא מישתעי מר [מדבר אדוני]? חיי דמר [אדוני], לא שביקי [הנחתי] מידי לנפשאי [דבר לעצמי].
אמר ליה [לו] יהודה: אי מינאי דידי [אם ממני מדעתי שלי] אתה עושה, כלומר, אילו היית מתייעץ איתי מראש — אפילו האי נמי דכתבת [גם זה מה שכתבת] לא ניחא [נוח] לי. כיון שהבין אבא סוראה את הדבר, אמר ליה [לו] אבא סוראה: השתא נמי אהדר [עכשיו גם כן אחזור] בי, כיון שעשיתי כל זה בטעות. אמר ליה [לו] יהודה בר מרימר: שוייה נפשך הדרנא [שתעשה את עצמך לאדם שחוזר בו מדיבורו] — לא קאמינא [אמרתי], שכיון שכבר עשית כך — עשית, אבל לא לרצוני היה הדבר.
הרי לן דאסור ליתן לבתו יותר ממה שתיקנו חכמים וכל הנותן לבנותיו מעבר לתקנה ולמנהג יש בו איסור.
ולכאורה נראה דכל תמיהת הש"ס אינה אלא במה שחכמים תיקנו תקנה שיש בו מעין עבורי אחסנתא, אבל כאשר אב נותן לפי הענין והצורך אין בו איסור.
וכך למדתי מדברי שלשת מגדולי עולם עיין בשו"ת חתם סופר (אהע"ז סימן קמ"ז), שו"ת שנות חיים להגר"ש קלוגר (תשובה צ"ו) והנצי"ב בהעמק שאלה (שאילתא כ"א).
החתם סופר וכן הגרש"ק פירשו את קושיית הגמ' עפ"י דברי הט"ז הידועים (או"ח תקפ"ח ה', יו"ד קי"ז א' וחו"מ סימן ב') דבדבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאסור, וכעין זה הקשו בגמ' "דרחמנא אמר ברא לירות ברתא לא תירות", איך תקנו חכמים תקנה זו. והנצי"ב כתב בסתמא שהקשו דלא מסתבר שתיקנו חכמים תקנה נגד רוח התורה, אך פשוט הדבר שהאדם רשאי לתת מתנות לילדיו מחיים ככל אשר ירצה, עי"ש.
אך לכאורה אין בדבריהם אלא ליישב את מה שהקשו בגמ' על עיקר תקנת כתובת בנין דוכרין, אבל עדיין קשה מהא דרב פפא ור' יהודה בר מרימר. ונראה לדרכנו, דכל שנותן נדוניה לבתו וכתקנת חכמים, גם זה יש בו מעין אעבורי אחסנתא אי לאו דכך תיקנו חכמים לפי מצות התורה ואת בנותיכם תתנו לאנשים.
אולם בר"ן (כתבות כ"ט ע"ב מדה"ר) משמע לכאורה דאכן אסור ליתן לבת יותר מהמגיע לה לפי התקנה, שהרי כתב דאף בחייו של אדם אין לו ליתן יותר מעישור נכסיו כדין פרנסה שנתנו לה חכמים לאחר מותו.
אך כבר כתב הרמ"א (אהע"ז סימן קי"ג ס"א): "י"א דאף האב בחיים אין לו להוסיף לבתו יותר מעישור נכסים (הר"ן פ' מציאת האשה), ואין נוהגין כן".
הרי דנוהגין להקל וליתן לבת בחייו כרצונו.
ד
אמנם באמת מצינו בדברי האחרונים שדנו בענין שטר חצי זכר שנהגו בקהילות אשכנז מימות מהר"י מינץ והמהרש"ל לכתוב בשעת שידוכים, ולפי שטרות אלה יזכו הבנות לחלק בירושה כחצי חלק הבנים, שהעירו דלכאורה יש בזה אעבורי אחסנתא, וכתבו ליישב בשתי דרכים:
א. כתב בשו"ת מהר"מ מינץ (סימן מ"ז – ב):
"אף על גב דא"ל שמואל לרב יודא שיננא לא תיהוי מעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא מכ"ש מברא לברתא כו', מ"מ לא חשבינן העברת נחלה מהאי טעמא, כדאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, מפני מה תקנו רבנן כתובת בנין דכרין, כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כלבנו, ופריך מי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות ברתא לא תירות כו', ומשני הא נמי דאורייתא דכתי', קחו נשים וגו' ואת בנותיכם תנו לאנשים, בשלמא בנו בידו כו' הא קמ"ל דמלבישה ומיכסה כו', כי היכי דליקפצו עלה אינשי. וזהו טעמא דידן דנותנים שטרי ירושות לבנות באילו מדינות".
הרי דאל"ה באמת הוי בכלל עבורי אחסנתא ואין ראוי לעשות כן.
ב. אך בשו"ת מהרש"ל (סימן מ"ט) מצינו בזה סגנון אחר, וכתב בתו"ד:
"כמו שהדרך שמשיירים ספרים וקרקעות שלא יהא כמעביר אחסנתא דאפילו מברא בישא לברא טבא".
וכך כתב בשו"ת צמח צדק (סימן צ"ה):
"נוהגין לכתוב שיתנו לה כחצי חלק זכר חוץ מספרים וקרקעות וכתב מהר"ש לוריא בתשובה סימן מ"ט שנהגו כך משום שלא יהא כמעביר אחסנתיה".
אך באמת נראה דלא זו בלבד שאין מסוגיא זו ומדברי גאוני ארץ בענין שטר חצי זכר סתירה לדברינו, אלא היפך הדברים, יש מדבריהם סייעתא לדרכנו. דבאמת פשוט דאין כל חיוב מדאורייתא ואף לא מצוה ליתן נדוניא לבתו כדי שיקפצו עליה בני אדם, ופשטיה דקרא דירמיהו ואת בנותיכם תתנו לאנשים אינו אלא השתדלות כללית ופשוטה להשיא את בנותיו לאנשים, אלא שאמרו חז"ל שזו השתדלות ראויה ורצויה להלבישן ולכסותן כדי שיקפצו עליהם בני אדם להשיאן, ומשו"כ אין בזה אעבורי אחסנתא.
והוסיפו על זה הפוסקים דהוא הדין לגבי שטר חצי זכר, כיון שכל מגמתנו במנהג זה להשיא את הבנות לחתנים הגונים אין בזה איסור העברת נחלה, וכל זה ראיה דכל שיש בהעברת נחלה השתדלות ראויה וטעם הגון אין בזה איסור העברת נחלה.
כך נראה עיקר להלכה לפי עניות דעתי.
הגר"א וייס שליט"א
תקציר:
מאמר זה עוסק בשאלה האם מותר לאדם לכתוב צוואה או לתת מתנות בחייו באופן שמשנה את סדר הירושה הקבוע בהלכה. המחבר דן במקורות שונים, כולל משנה, גמרא, דברי הרמב"ם והשו"ע, וכן בתקנות ונהגים שונים שהתפתחו במהלך הדורות.
איסור העברת נחלה: קיים איסור להעביר נחלה מיורש ראוי ליורש אחר, אפילו מ"ברא בישא לברא טבא".
מנהג כתיבת צוואות: רבים נוהגים לכתוב צוואות כדי לקבוע מה יעשה ברכושם לאחר מותם, אך לכאורה זה נוגד את ההלכה שאוסרת להעביר נחלה.
מתנת שכיב מרע: חכמים תיקנו שמתנת שכיב מרע תקפה גם ללא קניין, כדי שלא תטרף דעתו של החולה, אך גם כאן יש לכאורה בעיה של העברת נחלה.
היתרים: המחבר מציע שאין איסור להעביר נחלה כאשר כוונת האדם אינה להפלות בין היורשים, אלא לתת מתנה מסיבות ענייניות, כגון מצוקה כלכלית או צורך מיוחד של אחד הילדים.
מנהגים שונים: המחבר דן במנהגים שונים, כגון כתיבת שטר חצי זכר לבנות, וטוען שגם הם מותרים כאשר יש להם טעם הגון, כגון השתדלות להשיא את הבנות לחתנים טובים.
מקורות: המחבר מביא דעות של פוסקים שונים, כגון שו"ת בית יהודה ושו"ת ויוסף אברהם, התומכים בגישה המקלה.
מסקנה: האיסור להעביר נחלה קיים רק כאשר כוונת האדם היא למנוע נחלה מיורשיו הראויים, אך כאשר יש סיבה מוצדקת לתת לאחרים, אין בכך איסור.
The central question explored is the permissibility of writing wills that deviate from the standard inheritance laws ( נחלות) as outlined in the Torah. The author notes that it is common practice to write wills according to Halacha to determine the distribution of assets after death, referencing the Rama's guidelines for creating a valid will. However, this practice seemingly contradicts the prohibition against transferring inheritance from those who are entitled to it, as stated in Bava Basra (133b). The author aims to clarify this apparent contradiction.
The Gemara in Bava Basra (133b) states, "One who writes his property to others and leaves out his sons, what he has done is done, but the spirit of the Sages is not pleased with him." While Rabban Shimon ben Gamliel disagrees, the Rambam (Nachlos 6:1) and Shulchan Aruch (Choshen Mishpat 281:1) rule that it is forbidden to transfer inheritance even from a bad son to a good son. The author emphasizes that the prohibition extends even to transferring inheritance between sons, not just to others outside the family.
The author argues that the prohibition against transferring inheritance only applies when the intention is to unfairly deprive rightful heirs due to hatred, favoritism, or other improper motives. "אין איסור אלא כאשר כונת המנחיל להעביר נחלה, אם משום שנאת מי שראוי ליורשו, ואם משום אהבת מי שאינו ראוי ליורשו." When the intention is to provide for a child with financial needs or for other justifiable reasons, there is no prohibition. This is analogous to the principle of "אין מעבירין על המצוות," where one should not bypass a mitzvah to perform another unless there is a valid reason.
The author questions the basis for the prohibition, noting that the Torah only establishes the order of inheritance without explicitly forbidding altering it. He draws parallels to other instances where Halacha allows for circumventing Torah law, such as the Prozbul and the Heter Iska. "וע"כ נלענ"ד דקבעו חכמים ברוח קדשם ועומק בינתם בדרכי הצדק והמוסר, שאין לאדם להעביר נחלה נגד רצון התורה ולשנות בן בין הבנים."
The author further suggests that the prohibition may have been more relevant in times when daughters were financially dependent on their husbands, and leaving them out of the inheritance would have been a significant hardship. In modern times, where children are often provided for equally throughout their lives, the prohibition may be less applicable. "אך בזמנינו שדרכו של עולם שאדם נותן כל ימי חייו לכל ילדיו לפי הנצרך והמקובל בין לבנים ובין לבנות ואין הדברים מתפרשים כהעברת נחלה שפיר אריך למעבד הכי כמבואר."
The author cites the practice of writing "Shtar Chatzi Zachar" (deeds giving daughters half the share of a son) in Ashkenazi communities as further evidence that the prohibition is not absolute. He concludes that the key factor is the intention behind the transfer of inheritance. "אבל כאשר אין מגמתו לקפח ולמנוע נחלה או להעדיף זה על פני זה, אלא ליתן לאחרים מטעמים המתיישבים על הלב, אין בזה כלל פגם."
He brings support from the responsa of Rabbi Yehuda Ayash and Rabbi Avraham Dayan, who similarly argue that the prohibition only applies when the intention is to unfairly deprive heirs. He also cites the Maharsham, who stipulated in his will that his assets be distributed to needy individuals, even though he acknowledged the prohibition against transferring inheritance.
The author addresses a potential contradiction from Ketubot (52b), which discusses the enactment of "Kesubas Bnin Dichrin" (a provision in the marriage contract to provide for daughters). He argues that the Gemara's concern is only with the enactment of a general provision that seems to contradict Torah law, not with individual cases where there are valid reasons for providing for daughters.
Ultimately, the author concludes that the prohibition against transferring inheritance is not a blanket prohibition but is contingent on the intention behind the transfer. If the intention is to unfairly deprive rightful heirs, it is forbidden; otherwise, it is permissible.
