בחסדי ה', במהלך כמעט 20 השנים האחרונות, בית "מבקש לב" הפיק למעלה מ-13,300 שיעורי שמע ולמעלה מ-31,000 פוסטים כתובים, ללא תחרות על ידי אתר של אדם אחד - הכל ללא תשלום כלל. אין חומות תשלום או כל דבר אחר. עכשיו אנחנו פונים לעזרה כדי שנוכל להמשיך - כל סכום יעזור. אפילו 99 סנט! תודה לחברים המתוקים והאהובים שלי!!!:-)!!
alchehrm@gmail.com
---
ג. אי־אפשר שלא לאהוב את ד', ואי־אפשר שלא יצמיח כוח אהבה מתוקה ומוכרחת זאת צמח מעשי, לאהוב לפעול בפועל ובמעשה כל המתרחש לטוב ביחש להשגת אור ד'. אי־אפשר שלא לאהוב את התורה והמצות, שהן כל כך קשורות בטוב ד'. אי־אפשר שלא לאהוב את היושר ואת הצדק, את הסדר הטוב והמעולה המסבב טוב לכל, שהוא קשור יפה באמיתת המציאות וברעיון הלב ביחש המעולה שלפי גדלו ותפארתו אנו קוראים אותו ומתגלה בו חפץ ד', מה שהוא נעלה מכל זה, ומיוחד מכל זה, ומרווה נעימות לנשמת כל חי יותר מכל מה שכל רעיון יוכל להתנשא. ואי־אפשר שלא להתמלא אהבה לכל בריה, שהרי שפע אור ד' בכל הוא מאיר, והכל הוא התגלות חמדת נועם ד', חסד ד' מלאה הארץ.
It's impossible not to love Hashem, and it's impossible that this sweet and necessary love won't grow into a practical plant, to love acting in deed and action in all that happens for good in relation to achieving Hashem's light. It's impossible not to love the Torah and the commandments, which are so connected to God's goodness. It is impossible not to love honesty and justice, the good and excellent order that brings good to all, which is beautifully connected to the truth of reality and the idea of the heart in the excellent relationship by which, according to its greatness and glory, we call upon it and in which the will of God is revealed, which is higher than all this, and unique from all this, and brings more sweetness to the soul of every living being than any idea can aspire to. And it is impossible not to be filled with love for every creature, for the abundance of God's light shines throughout all creation, and everything is a manifestation of God's delightful beauty, God's lovingkindness fills the earth.
בפסקה זו חוזר הרב קוק ארבע פעמים על קביעת ההכרחיות שיש בסוגי אהבה שונים: אי־אפשר שלא לאהוב. ישנם סוגים רבים ושונים של הכרח. ישנו הכרח חיצוני – כמו עונש מצד ישות חזקה שמאיימת ומרתיעה, או חוקי הטבע שאדם מוכרח להיכנע להם. וישנו גם הכרח פנימי – כמו חוסר היכולת של האדם להיות אדם אחר. אדם מוכרח להיות הוא־עצמו, ועל כן כמה שינסה לחקות אנשים אחרים, לא יוכל להיות כמותם באופן מושלם. בשלב מסוים לא יוכל להתעלם מאישיותו המקורית. ההכרח שיש באהבה, בו עוסק כאן הרב קוק, גם הוא הכרח פנימי.
אדם קשור למקור האלוהי ונכסף אליו באופן שאינו תמיד מודע: אי־אפשר שלא לאהוב את ד'. כמה שאדם ינסה להתכחש לאותה תחושה אינטואיטיבית עמוקה שקיימת בו, הוא לא יוכל לברוח ממנה. בכל אדם יש הכרה מסוימת בנקודה עליונה ואידאלית שנמצאת מעבר לכל השגה, וכיסופים להתקרב אליה. הוא אינו יכול שלא לחוש בתוכו קשר לעניין נעלם, שהוא נעלה ועמוק מן המציאות המוחשית הסובבת אותו. ואת הקשר הזה הוא רוצה לגלות ולממש באופן מוחשי. האדם מפרש כיסופים אלה באופנים שונים ומחיל אותם על עניינים מסוימים מתוך העולם המוכר לו, אך האהבה אינה יכולה להתמצות בשום חפץ מסוים בלבד. עם הזמן האדם משתעמם וחש שביעה ורוויה מאותו החפץ, ועל כן מתחיל לחפוץ בחפץ אחר. "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו" (קהלת רבה א, יג). העניין העצמי שבכל אהבה הוא הכיסופים לה', לאינסוף. לכן היא אינה מתממשת בשלמותה במושגים סופיים הקיימים בעולם המוגבל. עבודתו של האדם היא להעלות את אותו תת־מודע להכרה בהירה באופן מזוכך ככל האפשר, על ידי התורה והמצוות.
לאותו הקשר החזק של אהבה, יש צדדים שונים: ישנה אהבה לה' שהיא "אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים" (שיר השירים ז, ז), אהבה שמלאה סיפוק ונחת. וישנה אהבה שהיא "עַזָּה כַמָּוֶת" (שם ח, ו), אהבה מלאת ייסורים. אך לא יכול להיות שהאהבה לא תתקיים. לאורך אלפי שנות קיומה של התרבות האנושית לא הייתה חברת בני אדם שלא היו בה רגשות דתיים מאורגנים בפולחן מסוים. ברוב המקרים הרגשות הדתיים התבטאו באופן לא מבורר, אלילי ואכזרי, שגרם גם להשחתה רבה. אך עצם הקשר לאלוהים והרצון לממש אותו מעולם לא נפסק. וכמו בכל כישרון, ישנם אנשים יותר רגישים לאותה תחושה עמומה של הקשר לאלוהים, היודעים גם לבטא אותו באופן נאות יותר, וישנם שכישרונם בעניין זה פחות בולט, אך הוא קיים אצל כל אחד.
ואי־אפשר שלא יצמיח כוח אהבה מתוקה ומוכרחת זאת צמח מעשי. מתוך הכרה בפער שבין מצבו האידאלי של העולם, לבין העולם במצבו הנוכחי על כל חסרונותיו – נוצר אצל אוהב ה' רצון לרומם את העולם למדרגתו האידאלית. להתקרב לה' ובכך להיות שותף ופועל עמו בתיקון העולם. המעשים הטובים הם תוצאה הכרחית של אהבת ה'. בכך מובן ריבוי המצוות שיש בתורה – התגלות ה' לישראל שעוררה את אהבתו ויראתו מצריכה ביטוי מעשי, פעולות שיביאו את האדם שוב לאותה קרבה מופלאה, שהאירה את כל תחומי החיים של העם ושל היחיד בישראל, שהן התורה והמצוות. על ידן ניתן להאיר את העולם באור ה'. על כן משמעותה של אותה נטייה מעשית היא לאהוב לפעול בפועל ובמעשה כל המתרחש לטוב ביחש להשגת אור ד'. לאהוב את כל מאורעות המציאות, המעשים והמאמצים לקרבת ה' ותיקון העולם. והרב קוק מפרטם: אי־אפשר שלא לאהוב את התורה והמצות, שהן כל כך קשורות בטוב ד'. בנוסף לכך שהמצוות הן האפשרות להביא לידי ביטוי את אהבת ה' ולרומם את העולם והאדם לקרבה אליו, יש בהן גם עניין לימודי. וכמו בצירוף שהפך להיות ביטוי בפני עצמו בתרבות ישראל: 'תורה ומצוות'. עיסוק במצוות על פרטי עשייתן המבוארים בתורה, כל תחום ההלכה שמפורט בתורה שבעל פה ותחום טעמי המצוות ומשמעותן. בלימוד התורה ומצוותיה ניתן לפתח באופן נרחב יותר את יחס האהבה לה', לממש אותו באופן אינטלקטואלי ולהגדיר לו מושגים ורגשות שיאפשרו לו אחיזה במציאות. טוב ד' זו ההשפעה המורגשת של הנוכחות האלוהית במציאות, שיש להכין לה כלים על ידי המצוות. ללא כלים, מושג האלוהים יישאר כפי שהוא מצד עצמו – נעלה ונעלם מכל השגה אנושית. על ידי התורה והמצוות ניתן לחוש בהשפעתו בחיי האדם. עניינה של ההלכה הוא לסמן דרך לאדם בה יוכל ללכת בדרכי ה'. כל המצבים האנושיים קשורים באותה הליכה, לכן לימוד פרטי המצוות מאפשר לאדם להמשיך לצעוד בה בכל מצב אליו ייקלע, לחוש בטוב ה' ולהאיר את אורו בעולם.
אי־אפשר שלא לאהוב את היושר ואת הצדק. מן המעשים שנועדו לבטא את הקשר לה' – התורה והמצוות, עובר הרב קוק אל עניינים יותר חברתיים, השייכים גם אל חיי החול: היושר והצדק, שאינם מבטאים דווקא את מאמציו של האדם להתרומם מעל עצמו אל האלוהי, אל העליון המופלא. היושר והצדק קיימים בנפש האדם באופן אינטואיטיבי. עליו רק להיזהר, ללמוד ולעבוד על מידותיו כדי לבטא אותם כראוי במציאות. ולמרות הניגוד העקרוני שבין התורה והמצוות ליושר ולצדק, הניגוד אינו קיים מבחינה מעשית – התורה והמצוות באות להשלים את היושר והצדק. וגם ביושר ובצדק הטבעיים מתגלה הקודש באופן עמוק, כך שגם בהם אדם פועל כדי לבטא את אהבת ה'. את הסדר הטוב והמעולה המסבב טוב לכל. הטבה היא הביטוי הבולט והישיר של האהבה. הטבה זו באה בשני ממדים בעולם: בקודש ובטבע, וכנגדן – בחוכמת התורה ובחכמה האנושית. בדברי המקובלים, הטבע מכונה 'עיגולים' והתורה מכונה 'יושר'. בניגוד להתגלות האלוהית שבתורה – המופיעה באופן ישיר כקודש גלוי שנושא עמו ציוויים בלשון בני אדם, ההתגלות האלוהית שבטבע מופיעה באופן עקיף, על ידי "סיבוב הסיבות". הכרת החכמה האלוהית שבטבע. מתוך אהבת התורה והמצוות הקשורות בטוב ה', מגיעים לאהבת המוסר הקיים גם בטבע. גם הוא גילוי של טוב ה'. וכדברי חז"ל: "אמר רבי יוחנן, אלמלא לא ניתנה תורה, היינו למדים צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה" (עירובין ק, ב). שהוא – היושר והמוסר שבטבע, קשור יפה באמיתת המציאות – במהותה האמיתית של המציאות, שהיא בריאה אלוהית. המציאות שלא באמיתתה, קיימת בפני עצמה, ללא משמעות רוחנית ומגמה אלוהית. ואילו אמיתתה היא גילוי מסוים של הרצון האלוהי המקדם ומשכלל את המציאות למגמתה הנעלה; הנפרדוּת שבין הבורא לבריאה אינה מוחלטת. וברעיון הלב, בנוסף למציאות האובייקטיבית מצד עצמה, ישנה המחשבה הסובייקטיבית של האדם, רעיון לבו – שאיפתו הפנימית שהכל יתאחד ללא פירודים ותחרות. שלא תהיה "ישות" אלוהית מצד אחד, וישות אחרת, העולם, מצד שני. כאשר אדם תופס באופן דואלי ופירודי את היחס בין הבורא לבריאה, הוא מדמיין איזו "תחרות" סמויה ביניהם או כמין כניעה של הבריאה לבורא. תפיסה זו יוצרת לאדם אופי של חולשה וכפיפות קומה.[6] ואילו כאשר רעיון הלב הוא ביחש המעולה, תופס את המציאות באמיתתה באופן אחדותי עם הבורא – אזי המוסר הטבעי לפי גדלו ותפארתו אנו קוראים אותו ומתגלה בו חפץ ד'. איננו קובעים שזהו חפץ ה', אלא קוראים לו כך בלשוננו. הרצון האלוהי עצמו הוא נעלה מכל תפיסה אנושית, אך יש לנו השגה סובייקטיבית מסוימת בו. על כן אנו מכנים את מה שנראה כמגלה את הרצון האלוהי, מבחינתנו: חפץ ד'. אף שאנו משתמשים בכלי ההכרה שלנו, במוסר ובהיגיון האנושי, ועל כן מתייחסים למוסר הטבעי כגילוי של רצון ה' – אנו יודעים שכשלעצמו הוא נעלה מכל זה, ומיוחד מכל זה. מכל השגה אנושית והגדרה אנושית למוסר: "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם ה" (ישעיהו נה, ח). ומרווה נעימות לנשמת כל חי יותר מכל מה שכל רעיון יוכל להתנשא. מכיוון שהרצון האלוהי נעלה מכל השגה אנושית, הוא גם יכול להיטיב ולהרוות את צימאונה של כל נשמה יותר מכל מה שיוכל רעיון אנושי להיטיב לעולם. משום כך תמיד צריך לתת את הדעת לשני דברים הנוגדים זה את זה: הראשון גלוי וברור – ההשתדלות האנושית להיטיב כמה שניתן עם המציאות, כפי שהיא במצבה הנוכחי. והשני נעלה ונסתר – הציפייה לטוב האלוהי שמעבר לכל השגה אנושית, שגם הוא משכלל את העולם ומיטיב עמו.
אדם צריך להיות איש מעשה ואיש חזון כאחד: לעשות את כל הטוב האפשרי, ויחד עם זאת להתאזר בענווה ולשאוף לגילוי הטוב האלוהי שמעבר להשגתו, אף שנדמה שהוא כלל לא אפשרי והגיוני. גדולי המהפכנים שביסוד מחשבתם הייתה שאיפה גדולה לתיקון עולם, פעמים רבות בפועל הפכו להיות עריצים אכזריים שגרמו חורבן, הרס ואומללות נוראיים. וזאת מכיוון שהאידאל הגדול סִנְוֵור אותם וגרם להם לזלזל במצב הקיים, עד כדי השחתתו. אין להקריב את הקיים למען הראוי להתקיים, אף שהקיים הוא חסר ופגום, ואין לשכוח מן האידאל הגדול הראוי להתקיים – למען הקיים בהווה.
על כן אי־אפשר שלא להתמלא אהבה לכל בריה כמות שהיא. גם הבריות החסרות והפחוּתות ביותר, שיש לעמול רבות בתיקונן – יש לתקנן מתוך אהבה ורחמים. שהרי שפע אור ד' בכל הוא מאיר. בחסר כמו בשלם, ברע כמו בטוב, הוא כבר מאיר. אמנם, כמובן שגם צריך להביא להארה שלמה וטובה בכל – אך לא על ידי כך שמחשיכים את האור שכבר קיים. רק על ידי אהבה לַקַיים אפשר למצוא את דרך השינוי וההתפתחות לקראת האידאל הנשאף, מבלי להעיב על שפע אור ה' שמאיר בכל. והכל הוא התגלות חמדת נועם ד'. כדברי חז"ל, המשווים בין תלמידי חכמים שבארץ ישראל לתלמידי חכמים שבבבל על פי הפסוק: "וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים" (זכריה יא, ז) – "נֹעַם אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימין זה לזה בהלכה, חֹבְלִים אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה" (סנהדרין כד, א). גם כאשר כולם רוצים את הטוב והאמת, כשכולם רוצים להתקדם ולתקן – הדבר יכול להיות באופן של חבלה ומלחמה, ויכול להיות בנעימות מתוך ניסיון להגיע אל האמת בדרך נעימה עבור כולם. לצד חוסר הוויתור על האידאל הנשאף, מתאמצים שגם השינוי יהיה נעים. באופן זה מתקיימים דברי הפסוק: "חֶסֶד ד' מָלְאָה הָאָרֶץ" (תהלים לג, ה). הארץ כבר מלאה בחסד ה', אין דבר שלא גנוזה בו מגמה אלוהית והטבה לעולם. לכן יש לתקן את העולם מתוך חסד, באהבה יסודית לכל.
אהבה היא דבר מורכב כמובן, ולעיתים הופעתה היא דווקא בדרך של תוכחה והרחקה, אך היא השורש לכל. בכך אחרי כל הפירוט אודות האהבה הראויה להיות ביחס לכל פרט מפרטי המציאות, באופן הדרגתי, שבים לקביעה הכללית שפתחה את סעיפי האהבה: האהבה צריכה להיות מלאה בלב לכל. וכעת באופן הכרתי ומודע יותר – מכיוון שהכל מגלה את טוּב ה'.
[6] אורות הקודש ח"ב עמ' שצז: "…"יש יצר הרע נסתר מאד במעמקי הנפש, קנאה מרקבת עצמות, המביאה רפיון ומחשכים לכל רעיון של אורה […] האדם מקנא הוא באלוהים על אשרו האין סופי, על שלמותו המוחלטת. הקנאה הזאת גורמת עקמימות הדעת וחשכת המחשבה, טמטום השכל ורוגז הרוח […] אין מרפא למחלה זו, כי אם הארה עליונה של דעת אלוהים […] שההבדל שבין האלוהים והעולם תלוי הוא רק בדעה והשגה וארחות החיים. כל מה שהדעה מתעלה, מתקרב האדם והעולם לגודל האלוהי, וברוממותו העליונה של האדם והכרתו הגמורה מוצא הוא שהכל הוא כלול באלוהים, והעצמיות הפרטית של כל פרט מפרטי ההויה איננו כי אם התגלות אלוהות, הזורחת בגוונים שונים לפנינו, ולפי זה כל האושר האלוהי הלא הוא אושר של הכל…".
---
ביאור הפסקה-
אי אפשר כלל שלא לאהוב את ד'- הרב ממשיך בביאור מידת האהבה,
הרב בפסקה מבאר כיצד אהבת ה' משפיעה על קישור האדם לתורה וליושר. אומנם פסקה זאת שונה מפסקה קודמת. בפסקה הקודמת הרב התעסק באור האהבה העליון, אור אהבה הקשור אל הצדיקים. כאן הרב מתעסק באהבה בסיסית, אהבה טבעית הקיימת אצל כל אחד ואחד. הרב מציג אמירה מוחלטת שאין אפשרות שהאדם לא יאהב את הקב"ה.
מה הסיבה השורשית שהאדם לא יכול להפסיק את אהבת ה', מה שורש ההתבוננות שהאדם יתבונן ויגיע לאהבת ה'. מסביר המהר"ל כך.
נתיבות עולם נתיב אהבת השם פרק א
- ולפיכך אמר ה' אלהינו ה' אחד ואהבת את ה' אלהיך וגו', כי מצד שהוא ית' אחד אין לשום נמצא בעולם הנפרד מאתו, כי הכל תלוים ודבקים בו יתברך כי הוא ית' עיקר הכל, ומפני כך שייך אהבה אל השם ית'. ויותר שייך אהבה אל השם ית' ממה ששייך אהבה בשאר דברים, כי כל אהבה שיש בין האוהבים אף שהם דבקים זה בזה, מכל מקום יש לכל אחד ואחד מציאות בעצמו, אבל האהבה אל הש"י במה שהאדם שב רוחו ונפשו אליו לגמרי עד שאין לאדם מציאות בעצמו ובזה הוא מתדבק לגמרי בו וכדכתיב (דברים י"א) לאהבה את ה' אלהיכם ולדבקה בו, ובזה שייך אהבה גמורה.
המהר"ל מסביר שהאהבה הגדולה נובעת מן ההכרה שהקב"ה הוא אחד ממילא הכל נובע ממנו, וממילא אנו יכולים לאהוב אותו לגמרי באחדות מלאה.
אומנם צריך להבין הרי אנו רואים אנשים שהם לא מגיעים לאהבה הזאת, ואפשר להסביר בשני דרכים שונות. לפי שי' הרמב"ם ההתבוננות השכלית בהכרח תביא לאהבת הבורא, וכך כותב הרמב"ם.
רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ב
- והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי, וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו, ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.
במקור זה הרמב"ם מבאר שההתבוננות במעשי הקב"ה יוצרת אהבה ויראה לקב"ה. לפי הסבר זה אפשר להבין את דברי הרב כאן, אי אפשר שלא לאהוב את הקב"ה, היינו כל מי שמתבונן סביבו ברור שיגיע לאהבה, אין אפשרות להתבונן בלי להגיע לאהבת הבורא.
אומנם אפשר להסביר את דברי הרב בצורה קצת שונה, עפ"י דרכו של בעל התניא.
תניא ליקוטי אמרים פרק יח
- ולתוספת ביאור באר היטב מלת מאד שבפסוק כי קרוב אליך הדבר מאד וגו' צריך לידע נאמנה כי אף מי שדעתו קצרה בידיעת ה' ואין לו לב להבין בגדולת א"ס ב"ה להוליד ממנה דחילו ורחימו אפי' במוחו ותבונתו לבד אעפ"כ קרוב אליו הדבר מאד לשמור ולעשות כל מצות התורה ות"ת כנגד כולן בפיו ובלבבו ממש מעומקא דלבא באמת לאמיתו בדחילו ורחימו שהיא אהבה מסותרת שבלב כללות ישראל שהיא ירושה לנו מאבותינו רק שצריך להקדי' ולבאר תחלה באר היטב שרש אהבה זו ועניינה ואיך היא ירושה לנו ואיך נכלל בה גם דחילו.
במקור זה מסביר בעל התניא את הפסוק 'כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו'. שואל בעל התניא איך אהבת ה' היא קרובה לכל אדם, ומסביר בעל התניא שאהבת ה' קיימת אצל כל אחד ואחד מישראל ירושה מן האבות. לפי זה גם אם בגילוי אנו לא רואים את אותה אהבה, באמת היא קיימת בשורש נשמתנו.
אומנם גם בעל התניא בהמשך הספר מביא את עבודת ההתבוננות שהאדם צריך להתבונן כדי לעורר את אהבת ה', בדומה למה שהסביר הרמב"ם שאפשר להגיע לאהבת ה' מתוך התבוננות, וכן כותב בעל התניא.
תניא ליקוטי אמרים פרק מו
- ויש דרך ישר לפני איש שוה לכל נפש וקרוב הדבר מאד מאד ... והוא כאשר ישים אל לבו מ"ש הכתו' כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם ... ועל אחת כמה וכמה אם מלך גדול ורב מראה אהבתו הגדולה והעצומה לאיש הדיוט ונבזה ושפל אנשים ומנוול המוטל באשפה ויורד אליו ממקו' כבודו עם כל שריו יחדיו ומקימו ומרימו מאשפתו ומכניסו להיכלו היכל המלך חדר לפנים מחדר מקום שאין כל עבד ושר נכנס לשם ומתייחד עמו שם ביחוד וקירוב אמיתי וחיבוק ונישוק ואתדבקות רוחא ברוחא בכל לב ונפש עאכ"ו שתתעורר ממילא האהבה כפולה ומכופלת בלב ההדיוט ושפל אנשים הזה אל נפש המלך בהתקשרות הנפש ממש מלב ונפש מעומקא דלבא לאין קץ...
ואי אפשר כלל שלא יצמיח כח אהבה מתוקה מוכרחת זאת צמח מעשי- כשהאדם מלא אהבה אל הקב"ה וודאי שאהבה זאת צריכה להשפיע על המעשים של האדם. שהרי מי שאוהב משהו וודאי שהוא יבוא לעשות פעולות בשביל אותו אדם שאותו הוא אוהב. אדם לא יכול לאהוב את אשתו בלי לגלות גילוי מעשי וביטוי מעשי של אותה אהבה. לכן למרות שאהבה היא רק רגש, בסופו של דבר הרגש צריך להוביל את האדם לידי מעשה המגלה את האהבה בפועל.
מצאנו דוגמא שאהבה מולידה מעשה בדברי המסילת ישרים לגבי דרכי קניית מידת החסידות, וכך כותב המסילת ישרים.
ספר מסילת ישרים פרק כא
- הנה ממה שיועיל הרבה לקנות החסידות, הוא גודל ההסתכלות ורוב ההתבוננות ... ובהתבוננו על רוב חסדיו עמנו, ועל גודל אהבתו יתברך לישראל, ועל קרבת הישרים אליו ומעלת התורה והמצות, וכיוצא מן העיונים והלימודים, ודאי שתתלהט בו אהבה עזה, ויבחר ויתאוה לידבק בו, כי בראותו שהשם יתברך הוא לנו לאב ממש, ומרחם עלינו כאב על בנים, יתעורר בו בהמשך החפץ והתשוקה לגמול לו כבן על אביו.
בזכות ההתבוננות באהבה הגדולה שהקב"ה אוהב אותנו במים פנים לפנים, אנו אוהבים אותו. ממילא אנו רוצים לעשות מעשים טובים כדי להביא לידי ביטוי את אותה אהבה. אהבה כזאת היא מולידה מעשים גדולים של חסידות וכדומה.
התוצאות שהאהבה יוצרת הרב מכנה בשם צמח מעשי, מהותו של הצמח שהוא מתרחב וגודל. האהבה בהגדרה היא כח מרחיב בשונה מן היראה.
היראה יוצרת מעין ריחוק וצמצום, לעומת ההרחבה הנובעת מן האהבה. לכן הדגש שיש כאן צמח, צמיחה של מעשים הנובעים מכח המרחיב שקיים באהבה. הרצון התמידי לעשות מעשה ועוד מעשה בלי סוף של מעשים, בלי סוף של גילויי אהבה.
לאהוב לפעול בפועל ובמעשה כל המתיחש לטוב ביחש להשגת אור ד'- התוצאה שהאדם פועל בצורה מעשית כל דבר שהוא קשור אל הטוב. הגדרת הטוב תלויה בהבנה שכל טוב הוא מקשר את האדם אל השגת אור ה' . כשהאדם אוהב משהו, ממילא אותו אדם אוהב גם את הקשר בין הטוב לקב"ה יכול להיות בשני כיוונים הפוכים זה מזה. אפשר שהטוב הוא מוביל אל הקב"ה כיון שהקב"ה חפץ בטוב. או הדבר מתחיל הפוך, כיון שיש מעשים החלקים הקשורים אל אותו נאהב. בצורה כזאת האדם רוצה לפעול ולגלות דברים שיכולים לקרב אותו אל הדבר אותו הוא אוהב.
לדוגמא מי שאוהב את אשתו ממילא הוא אוהב לעשות בשבילה דברים, כל דבר טוב שהוא יכול לעשות בשביל להרגיש את קרבתה, האדם ירצה לעשות בפועל.
אי אפשר שלא לאהוב את התורה, והמצות, שהם כ"כ קשורים בטוב ד'- השגת הטוב תלויה בעיקר בתורה ומצוות, לכן אהבת ה' מולידה אהבה גדולה לתורה ומצוות. התורה נקראת טוב, כמו שמופיע במסכת אבות.
משנה מסכת אבות פרק ו משנה ג
- ותמימים ינחלו טוב ואין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו:
הדגש הגדול כאן שהתורה והמצוות הם לא רק נעימות, אלא הם הכלי דרכו הטוב האלוקי יכול להופיע. הטוב מבטא את הצד האובייקטיבי, לעומת תחושת אהבה שהרבה פעמים היא יכולה להופיע בצורה סובייקטיבית.
אי אפשר שלא לאהוב את היושר ואת הצדק, את הסדר הטוב והמעולה המסבב טוב לכל, שהוא קשור יפה באמתת המציאות- כמו שאהבת ה' היא הכרחית במציאות, אי אפשר שלא לאהוב את הקב"ה. נובע מאי האפשרות הזאת שהאדם לא יאהב את היושר והצדק. התפיסה שהאדם אוהב את היושר ואת הצדק מבוארת גם בעין איה.
עין איה שבת פרק ב' פסקה רה.
- ת"ר מי שחלה ונטה למות אומרים לו התודה, שכן כל המומתין מתודין. נפש האדם, שעשאה אלהים ישר, היא שואפת אל הטוב והצדק. רק ערבוב המושגים שבא ע"י תגבורת התאוה משגים את האדם מדרך הישר, עד שלא יכיר דרך האמת החקוקה ג"כ בעצם טבע נפשו....
במקור זה הרב מסביר שבאמת נפשו של האדם ישרה, ושואפת אל הטוב והצדק. אלא הבעיה שלפעמים האדם נמשך אחר התאווה. ההמשכות אחר התאווה היא מטה את האדם מטבעו.
דברי הרב שהאדם ישר מבוססים על הפסוק בקהלת.
קהלת פרק ז פסוק כט
לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים.
אומנם הדגש בפסקה שלנו שהיושר והצדק הם הדברים הקשורים אל הטוב, בצורה ישירה. מבחינה אובייקטיבית יושר וצדק הם מסוגלים להנהיג את העולם כולו לקראת הטוב האמיתי.
הרב מוסיף גם את מעלת הסדר הטוב המסבב טוב לכל, נראה שהסדר מבטא הנהגה בפועל. היינו הצדק והיושר הוא האידיאל, והצורה בה היושר מופיע במציאות הוא יורד בצורה של סדר טוב וברעיון הלב, ביחש המעולה, שמפני גדלו ותפארתו אנו קוראים אותו חפץ ד'- הקשר של היושר והצדק אל הטוב קשור לטוב האלוקי לא רק מצד האמת, אלא גם מצד הרגשת הלב. כשהאדם מקושר אל היושר והטוב הוא מרגיש ברעיון הלב כיצד הוא עושה את חפץ הקב"ה. החפץ מבטא את הצד הסובייקטיבי המלא הרגשות.
הרב בעין איה מסביר כיצד חפץ ה' מופיע במציאות, במאורעות החיים, הטובים ואפילו הרעים, וכך כותב הרב.
עין איה ברכות פרק ט' פסקה קפב.
- כי הלא ההנהגה הכללית של המציאות היא ודאי טובה. וכל אשר עשה ד' הוא טוב, א"כ ודאי תצא מרעה זו טובה גדולה שקולה הרבה נגד מרירות הרעה. והטובה, אם גם יהיו מקבליה בחוג קרוב או רחוק בזמן ובמקום לו הכל שוה. ונפש נדיבה האוהבת את הטוב והיושר אין מרכז המשקל נפשו הפרטית כ"א הכלל, החשוב לעולם נגד הפרט ועומד לעולם, ע"כ יהיה באהבה מברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה. ... אבל מי שהגבה לבו בדרכי ד', הנטיות כולם עולות להתכלית המקובצת הכללית הנבנה מהם, הוא אוהב את ד' אדון השלום בכל לבב, ביצה"ט וביצה"ר. גם אינו מסתכל כלל על הפטיותו, כי אהבתו, עדונו וענגו האמיתי הוא שיהיה הטוב והיושר נעשה. ואם הטוב והיושר, שהוא לפי ההבנה היותר אמתית חפץ ד' ית', מחייב שיתן את נפשו, בשמחה יתנדב לזה, יתנדב ויתענג, כי נפשו חשה את החיים הכלליים בכל שאונם.
הרב מבאר שהיכולת לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה נובעת במצב הרוחני של האדם שהוא מצליח להתעלות להכרת אהבת ה'. כשהאדם מכיר את אהבת ה' אז הוא מבין כי אצל הקב"ה הכל הוא טוב. כל הנהגות ה' גם הרעות הפרטיות בסופו של דבר כלפי הכלל הם טובות.
לפי הבנה זאת ניתן להבין את מה שהרב נקט כאן כשהאדם מסתכל על אמיתת המציאות, הכרת אמיתת המציאות היא תלויה בהבנה שיש אמת מוחלטת של טוב, שהקב"ה משפיע בעולם.
מה שהוא נעלה מכל זה, ומיוחד מכל זה, ומרוה נעימות לנשמת כל, יותר מכל מה שכל רעיון יוכל להתנשא- הכרת חפץ ה' היא מרוממת את האדם מכל הגבלה ומכל רעיון מוגבל. השכל מכיר את המציאות בצורה מוגבלת שתלויה במציאות הגלויה, אבל הכרת אהבת ה' היא הכרה מוחלטת שמבינה שכל המציאות הטובה והרעה הכל נובע מאהבת ה'. בצורה כזאת יש נעימות גדולה לאדם, בצורה שלא משנה מה יהיה האדם מגיע לאהבה גדולה המתרוממת מכל רעיון הגיוני.
אי אפשר שלא להתמלא אהבה לכל בריה, שהרי שפעת אור ד' ככל הוא מאיר, והכל הוא התגלות חמדת נועם ד', חסד ד' מלאה הארץ - לאחר שהאדם מתמלא באהבה לכל מה שהקב"ה ממציא, אם כן קל וחומר שהאדם יתמלא אהבה לכל הבריות שהקב"ה ברא. כיון שהכל הוא טוב, וודאי ששפעת אור ה' מופיעה בכל בריה ובריה.
אי אפשר להפריד בין אהבת ה‘ לאהבת הנבראים... אברהם אבינו מתוך שאהב את המקום אהב את הבריות בצורה כזאת האדם האובה מגלה חסד ה' בכל המציאות כולה, זה מה שהרב מסיים בלשון הפסוק.
תהלים פרק לג פסוק ה
אֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט חֶסֶד יְהוָה מָלְאָה הָאָרֶץ:
