הצגת הבעיה: קושיות הראשונים והאחרונים על שיטת הרמב"ם
בהתבוננות מעמיקה ביסוד שנציג להלן, נוכל ליישב בבת אחת את כל הקושיות שהקשו הרמב"ן, ושאר ראשונים ואחרונים, על שיטת הרמב"ם שלפיה העובר על דברי חכמים עובר על לאו מדאורייתא של "לא תסור".
את הקושיות ניתן לחלק ל-9 נקודות מרכזיות:
קושיות הרמב"ן (השגות לספר המצוות, שורש ראשון):
דיני ספקות: מדוע ספק דאורייתא לחומרא, ואילו ספק דרבנן לקולא?
טענת "שאני אומר": בדאורייתא איננו מקלים מסברה של "שאני אומר" (הנחות מקלות), ואילו בדרבנן כן (כמבואר בפסחים ט ע"ב).
נאמנות קטנים: קטנים אינם נאמנים להעיד על איסור דאורייתא, אך נאמנים בדרבנן (פסחים ד, תענית נט, כתובות כח).
דחיית איסור: איסור דרבנן נדחה תמיד מפני איסור או מצווה מדאורייתא. למשל, מותר לרדות פת מהתנור בשבת כדי למנוע צער בעלי חיים שהוא דאורייתא (שבת קכח ע"ב).
הוצאה ידי חובה וביטול מצוות: מי שחייב במצווה רק מדרבנן (כגון נשים בברכת המזון לדעות מסוימות) אינו יכול להוציא ידי חובה את המחויבים מדאורייתא. בנוסף, הכלל "מצוות אינן מבטלות זו את זו" אינו תקף בהתנגשות בין דרבנן לדאורייתא, שכן כוחו של הדאורייתא מבטל את הדרבנן (פסחים קט"ו, זבחים ע"ט).
קושיות נוספות:
6. קושיית הרשב"ץ (הקדמת "זוהר הרקיע"): מדוע שבועה חלה על "חצי שיעור" או על איסורי דרבנן? הרי הכלל הוא שאין שבועה חלה על דבר שכבר אסור מן התורה ("מושבע ועומד מהר סיני").
7. קושיית "לב שמח": מותר לבטל איסור דרבנן לכתחילה (כגון הוספת עצים מוכנים על עצים שנשרו ביום טוב), וזאת בניגוד לאיסור דאורייתא שבו חל הכלל "אין מבטלין איסור לכתחילה" (ביצה ד ע"ב).
8. קושיה מפסיקת הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות ח, יז): כיצד מתיר הרמב"ם לעשות סחורה במוצרים האסורים רק מדרבנן (כגון חלב או גבינת נכרי)? הרי אסור לעשות סחורה בדברים האסורים באכילה.
9. קושיית הר"ן (יומא ריש פרק ח): מותר להאכיל קטן בידיים איסור דרבנן לצורך חינוכו, בשעה שבאיסור דאורייתא הדבר אסור לחלוטין.
היסוד ליישוב הקושיות: מהותו של הלאו "לא תסור"
על פי דרכנו נבאר זאת כך: הלאו של "לא תסור" אינו הופך את הפעולה עצמה לאיסור דאורייתא, אלא מהותו היא החובה הכללית לחלוק כבוד לחכמים. אדם עובר על הלאו אך ורק כאשר במעשהו יש משום זלזול והפגנת חוסר כבוד לדבריהם.
לאור יסוד זה, הכל מתיישב:
יישוב קושיות 1-3 (ספקות, הנחות ועדות קטנים): כאשר ישנו ספק, סברה להקל ("שאני אומר") או עדות של קטנים המצביעה על היתר – האדם אינו מזלזל בדעת חכמים, אלא פועל מתוך בירור והיגיון לגיטימי. לכן אין במעשהו עבירה על "לא תסור".
יישוב קושיה 4 (דחיית הדרבנן מפני הדאורייתא): כאשר אדם עובר על תקנת חכמים כדי למנוע עבירה מדאורייתא או כדי לקיים מצווה – ברור שאינו מזלזל בחכמים, אלא עושה זאת מתוך כבוד כלפי שמיים (שגם חכמים עצמם מחויבים לו). היוצא מן הכלל הוא רק כאשר חכמים גזרו במפורש "שב ואל תעשה", שאז גוזרים שאין לקיים את הדאורייתא.
יישוב קושיה 5 (הוצאה ידי חובה): חיוב מדאורייתא קשור בעצם הפעולה, בעוד חיוב דרבנן הוא רק ביטוי של כבוד לחכמים (בדומה לאדם שיקיים מצווה רק מפני שאביו ציווה עליו מדין "כיבוד אב"). מי שמחויב לעשות מעשה רק מתוך כבוד, אינו יכול להוציא ידי חובה את מי שמחויב במעשה עצמו מצד מהותו. מאותה סיבה, מצוות המבוססות על כבוד אינן יכולות "לבטל" מצוות עצמיות במקרה של התנגשות.
יישוב קושיה 6 (דיני שבועות): הכלל הוא ששבועה יכולה לחול על איסור שאין בו לאו פרטי ומפורש, אלא רק לאו כללי (וכך פוסק הרמב"ם בהלכות שבועות). מכיוון שעל איסורי דרבנן (וכן על חצי שיעור, לדעת הרמב"ם) אין איסור מסוים על החפץ עצמו, אלא רק ציווי כללי על ההתנהגות ("לא תסור"), החפץ נחשב כמעיקרו בגדר היתר, ולכן שבועה יכולה לחול עליו (לעומת מחבר השולחן ערוך, שסובר שאיסור דרבנן דינו כלאו מפורש ואין שבועה חלה עליו).
יישוב קושיות 7-8 (ביטול איסור וסחורה): באיסור דאורייתא החפץ עצמו "אסור". אולם באיסור דרבנן, החפץ כשלעצמו מותר; האיסור נוצר רק ברגע השימוש בו, כאשר נעשית פעולה של זלזול בחכמים. לכן, כל עוד אדם מבטל את האיסור לפני שהשתמש בו (או מערבב אותו, כפי שמצינו בפסיקות הט"ז בענייני ביטול חמץ לפני הפסח וסכך פסול, ובתשובת רבי עקיבא איגר) – אין בכך שום איסור, שהרי באותה שעה זהו חפץ המותר. מאותה סיבה ממש מותר לעשות סחורה במוצרים שאסורים רק מדרבנן.
יישוב קושיה 9 (האכלת קטן): באיסור דאורייתא, הפעולה עצמה היא "מעשה עבירה", ולכן אסור להאכיל בה קטן בידיים, אף שהוא פטור מעונש. באיסור דרבנן, כל העבירה תלויה בכוונת האדם למרוד או לזלזל. לקטן אין את דעת ה"כוונה" הזו (וכך גם במזיד או שוגג), ולכן בהאכלתו לא נעשה שום מעשה איסור של "לא תסור".
מדוע אין מלקות על איסור דרבנן? (קושיה נוספת של הרמב"ן)
נשארה קושייתו של הרמב"ן: אם "לא תסור" הוא לאו דאורייתא, מדוע העובר על דרבנן אינו לוקה? (כפי הכלל שמלקים על לאווין).
הרמב"ם בעצמו משיב שזהו "לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין" (שכן הוא מתייחס בבסיסו ל"זקן ממרא" החייב מיתה, ועל לאו כזה אין לוקים).
אולם, גם לדעות הסוברות שלוקים על לאו הניתן לאזהרת מיתת בית דין – עדיין אי אפשר להלקות על איסור דרבנן, מפני שזהו "לאו שבכללות". הלאו "לא תסור" אינו מפרט פעולה ספציפית (כמו למשל "לא תחסום שור בדישו"), אלא הוא ציווי כללי לציית. הרמב"ן עצמו, בהשגותיו לספר המצוות (שורש ט'), מסביר באריכות שעל איסור שהוא "לאו שבכללות" (כמו "לפני עיוור" או "לא יאכל כל קודש") אי אפשר ללקות, כיוון שהפסוק לא ייחד אזהרה פרטית לשם האיסור המסוים.
[עפ"י דברי הגרמא"ע זצ"ל]
