נקודת המוצא לשאלה:
ההלכה קובעת כי "נדר" (בניגוד לשבועה) חל גם על איסור מדרבנן (כמבואר ביו"ד סימן רל"ט). הדבר טעון הסבר: הרי כל איסור דרבנן יונק את כוחו מהאיסור מהתורה של "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ" (דברים י"ז, י"א). אם כן, מדוע איסור דרבנן אינו נחשב כאיסור דאורייתא לכל דבר, שעליו כידוע אין הנדר חל?
החקירה היסודית (הספק העקרוני):
כדי להשיב על כך, עלינו לחקור מהי מהותו של הלאו "לא תסור", שדרכו נתנה התורה תוקף לדברי חכמים. קיימות שתי דרכים להבין זאת:
מהות עצמית (כאילו נכתב בתורה): הלאו של "לא תסור" מעניק לדברי חכמים מעמד אובייקטיבי, כאילו כל גזירה ותקנה נכתבו במפורש בתורה עצמה. לפיכך, מצוות דרבנן נחשבות כמצוות עשה מהתורה, ואיסורי דרבנן כלאווין (לא תעשה) מהתורה.
חובת ציות כללית (איסור אישי/גברא): "לא תסור" אינו מקנה לחפץ או למעשה מעמד של איסור עצמי, אלא מטיל על האדם חובת משמעת כללית לכבד את חכמים ולציית להם. הדבר דומה למצוות כיבוד אב ואם: אם האב מבקש מבנו שלא לעשות דבר מסוים, והבן מרה את פיו – הבן אינו עובר על איסור ספציפי באותו מעשה, אלא עובר על המצווה הכללית של אי-כיבוד הוריו.
השלכות מעשיות לחקירה זו (נפקא מינה):
מחקירה זו נגזרות מספר השלכות הלכתיות משמעותיות:
א. אופי העבירה (ביטול מצוות עשה מדרבנן): אדם שלא הדליק נר חנוכה – איזו עבירה עבר מהתורה? לפי הצד הראשון (כאילו נכתב בתורה), הוא ביטל "מצוות עשה". אולם לפי הצד השני (חובת ציות), העבירה היא על מצוות "לא תעשה", שכן הוא סר מדברי חכמים (עבר על "לא תסור").
ב. ריבוי עבירות במעשה אחד (העלם אחד): אדם שעבר במקביל על מספר איסורי דרבנן שונים (למשל, איסור שבת מדרבנן ואיסור טריפה מדרבנן). לפי הצד הראשון, הוא עבר מספר עבירות שונות, ועשוי לקבל "מכת מרדות" על כל עבירה בנפרד. לפי הצד השני, מדובר בעבירה מהותית אחת: הפרת חובת הציות לחכמים ("לא תסור"), ולכן יקבל עונש אחד בלבד על עצם המרידה.
ג. סיבת האיסור (איסור חפצא מול גברא): האם איסורי דרבנן נחשבים לאיסור שטמון בחפץ עצמו ("איסור גופו"), או באיסור חיצוני שנובע מסיבה אחרת ("איסור דבר אחר")? לפי הצד הראשון – האיסור הוא בחפץ, כמו באיסורי דאורייתא. לפי הצד השני – החפץ מותר מצד עצמו, והאיסור חל רק על האדם (בדומה לשבועה, שהיא איסור הנובע ממוצא פיו של האדם ולא ממהות החפץ).
ד. עבירה בשוגג: לפי הצד הראשון, העובר על איסור דרבנן בשוגג עשה מעשה עבירה (כמו שוגג בדאורייתא), רק שהייתה לו חוסר ידיעה. לפי הצד השני, בשוגג אין כאן עבירה כלל, שכן מי שעובר בלי דעת לא מרה את פי חכמים ולא פגע בכבודם (כשם שמי שפועל בניגוד לרצון אביו ללא ידיעתו, אינו נחשב כמבזה אותו).
מחלוקות הראשונים לאור החקירה
למעשה, חקירה זו עומדת בשורש מחלוקותיהם של גדולי הראשונים:
1. מחלוקת בה"ג והרמב"ם במניין תרי"ג מצוות:
בעל ההלכות גדולות (בה"ג) מונה בספר המצוות שלו גם מצוות מדרבנן (כגון מקרא מגילה ונר חנוכה). הרמב"ם יוצא נגדו בתקיפות ושואל: אם הבה"ג מונה אותן בגלל לאו "לא תסור", מדוע לא ימנה את כל פרטי גזירות דרבנן ונגיע לאלפי מצוות? הרמב"ן נחלץ להגנת הבה"ג.
לאור חקירתנו, המחלוקת ברורה: הבה"ג סובר כצד הראשון – כל תקנת חכמים נחשבת כאילו נכתבה בתורה. לכן, תקנות עצמאיות (כמו חנוכה ומגילה) נספרות כמצוות נפרדות (בעוד הרחבות לאיסורי תורה קיימים אינן נספרות בנפרד, כפי שהסביר הרמב"ן). מנגד, הרמב"ם סובר כצד השני – אין משמעות פרטנית לתקנות דרבנן; כולן יחד חוסות תחת כנפי המצווה הכללית "לא תסור" (כשם שאיננו מונים בנפרד כל ציווי פרטי שהאב מצווה את בנו, אלא הכול נכלל ב"כבד את אביך").
2. מחלוקת רש"י ותוספות (ברכות כ, ב) לגבי נשים במצוות דרבנן:
הגמרא דנה מדוע נשים חייבות בתפילה. לפי גרסת רש"י, לא שייך לדון אם תפילה היא מצוות עשה שהזמן גרמה (שנשים פטורות ממנה), משום שזוהי מצווה דרבנן וממילא אין לה גדר של "מצוות עשה". רש"י הולך לשיטתו (הצד השני) – בדרבנן אין כלל מעמד של "מצוות עשה", אלא רק חובה לא לעבור על חובת הציות ("לא תסור", שהוא לאו).
התוספות לעומת זאת סוברים שנשים אכן פטורות ממצוות עשה דרבנן שהזמן גרמן. כלומר, הם סוברים כצד הראשון – שכל מצוות דרבנן משוכפלות ומקבלות גדר זהה למצוות התורה, ולכן דין פטור נשים קיים גם בהן.
הוכחות לצד השני (חובת הציות) ויישוב סתירות בש"ס
ניתן להביא מספר הוכחות חזקות לכך שההבנה הנכונה היא ההבנה השנייה (איסורי דרבנן הם חובת ציות אישית, ולא איסור בחפץ):
פסחים (מח, א): הגמרא דורשת שאיסור מוקצה נחשב "איסור שדבר אחר גרם לו" ולא "איסור גופו". אם איסור מוקצה הוא מדרבנן, ההסבר פשוט: כל איסור דרבנן אינו נטמע בחפץ, אלא הוא איסור צדדי על האדם שלא לסור מדברי חכמים.
דיני ממונות בטעות (חושן משפט רל"ד): ההלכה קובעת שאם אדם מכר לחברו בטעות דבר שאסור לאכילה מדרבנן, והקונה כבר אכל אותו בשוגג – המוכר אינו מחזיר את הכסף. לפי ההבנה השנייה, הדבר מובן היטב: מאחר שאכילה דרבנן בשוגג אינה נחשבת לעבירה כלל, הרי שהקונה נהנה מן האוכל בלא חטא, ולכן המקח תקף בדיעבד ואין סיבה להשבת הכסף.
הברקה למדנית: יישוב סתירות בדברי הרמב"ם ובש"ס
במקומות רבים בש"ס ובפסיקות הרמב"ם אנו מוצאים סתירות לכאורה: לעיתים איסורי דרבנן נחשבים כדבר ש"אינו ראוי מדאורייתא" (כלומר, פוסלים את החפץ לשימוש), ולעיתים הם נחשבים "ראויים מדאורייתא" למרות האיסור מדרבנן.
לדוגמה: הרמב"ם פוסק (סוכה פ"ד) שסוכה על גבי בהמה כשרה מאחר שהיא "ראויה מדאורייתא" (אף שאסור לטפס עליה מדרבנן). מאידך, בהלכות שבועות (פ"י) הוא פוסק שמשחק בקוביה (הפסול לעדות מדרבנן) אינו חייב קורבן שבועה, כי הוא אינו בגדר "ראוי להעיד".
לפי ההבנה השנייה, הסתירות נפתרות מאליהן!
מאחר שהאיסור מדרבנן אינו מהותי בחפץ אלא חל רק על האדם ("איסור גברא"), יש להבחין בין מצב בכוח (הפוטנציאל ההלכתי של החפץ) למצב בפועל (יכולת השימוש של האדם):
כאשר ההלכה דורשת שהחפץ עצמו יהיה בעל פוטנציאל כשרות או מהות תקינה (ראוי בכוח) – איסור דרבנן אינו פוגע בזה. לכן, סוכה על גבי בהמה כשרה מהותית, שכן מצד התורה היא ראויה, ורק על האדם חל איסור דרבנן לעלות עליה.
אך כאשר ההלכה דורשת יכולת מימוש מעשית (ראוי בפועל) – כגון עדות בבית דין (שדורשת שבית הדין יקבל את העדות בפועל), או סוטה (שבעלה צריך לבוא עליה בפועל) – איסור דרבנן מהווה מחסום מעשי. במקרים אלו, כיוון שהאדם מנוע מלפעול, הדבר מוגדר כ"אינו ראוי".
באמצעות תובנה זו, היה העקוב למישור והרכסים לבקעה, כל המקורות מסתדרים במדויק.
[עפ"י דברי הגרמא"ע ז"ל]
