1. מדוע חל נדר על איסור דרבנן?
על בסיס היסוד שהזכרנו קודם (שאיסור דרבנן אינו איסור בעצם החפץ, אלא חובה על האדם מצד "לא תסור"), מובן היטב מדוע נדר יכול לחול על איסור דרבנן, בשעה שהוא אינו יכול לחול על איסור דאורייתא.
ההסבר לכך הוא: איסור דאורייתא הוא איסור טבוע בעצם החפץ ("איסור גופו" / "חפצא"), ועל דבר שכבר אסור מצד עצמו, אין הנדר יכול לחול (אין איסור חל על איסור). לעומת זאת, איסור דרבנן מוגדר תמיד כ"איסור שדבר אחר גרם לו" (האיסור לא נמצא בחפץ, אלא בא מתוך הציווי הכללי על האדם לשמוע בקול חכמים). ממילא, מעמדו של איסור דרבנן דומה לשבועה (שהיא איסור על האדם - "גברא"), וכשם שנדר יכול לחול על גבי שבועה, כך הוא יכול לחול על איסור דרבנן.
2. הקושי מדברי הר"ן: כיצד נדר דרבנן עוקר מצווה דאורייתא?
לכאורה יש להקשות על תפיסה זו מדברי הר"ן במסכת נדרים (טו ע"ב). הגמרא שם דנה באדם שאוסר על עצמו בנדר את תשמיש המיטה עם אשתו. מכיוון שמדובר בדבר שאין בו ממש, הנדר אינו מדאורייתא אלא מדרבנן בלבד (תקנת חכמים מדין "בל יחל").
הר"ן מקשה: כיצד נדר שהוא רק מדרבנן יכול להפקיע מהאדם מצוות מהתורה (מצוות עונה ופרייה ורבייה)? ומתרץ הר"ן: מכיוון שחכמים החילו את הנדר, המצוות נפקעות מאליהן, שכן יש לחכמים כוח לעקור דבר מן התורה ב"שב ואל תעשה".
והקושיה עולה: הרי הסיבה שנדר (בשונה משבועה) יכול בכלל לדחות קיום מצווה, היא משום שנדר אוסר את החפץ ("חפצא"), ושבועה אוסרת רק את האדם לעבור על המצווה. ואם אנו טוענים שכל כוחם של חכמים מבוסס על הלאו של "לא תסור" – הרי שזהו איסור על האדם ("גברא") ולא על החפץ! אם כן, נדר דרבנן אמור להיות במעמד של שבועה ("גברא"), ואיך ייתכן שהוא יעקור מצווה מן התורה?
3. הפתרון: מהותה של "טומאה דרבנן" כמודל ל"נדר דרבנן"
כדי ליישב זאת, נתבונן במושג מקביל: טומאה מדרבנן.
ברור שטומאה אינה מוגדרת רק על האדם ("גברא"), שהרי הטומאה מתפשטת ועוברת הלאה (ראשון לטומאה שעושה שני לטומאה וכו'). מכאן שהטומאה נתפסת ונקבעת בחפץ עצמו ("חפצא").
נשאלת השאלה: כיצד יכולים חכמים לגזור טומאה מדרבנן שתדבק בחפץ ותתפשט הלאה, אם כל כוחם נובע מ"לא תסור" שהוא עניין שבאדם?
התשובה לכך טמונה בכלל: "כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון" (כל מה שתיקנו חכמים, תיקנו במתכונת הדומה לדין התורה). כלומר: למרות ששורש הסמכות של חכמים הוא ב"לא תסור" שחל על האדם, כאשר הם מתקנים תקנה, הם מעניקים לה את המאפיינים וההסתעפויות של דין תורה. לכן, כשם שטומאה מדאורייתא מהותה להידבק בחפץ ולטמא אחרים, כך חכמים נתנו לטומאה מדרבנן כוח להידבק ולעבור הלאה, למרות שחסר לה המקור העצמי שיש בדאורייתא.
4. חקירת ביניים: גדרה של טומאה – מושג אחד או שניים?
בנקודה זו יש להיכנס לחקירה למדנית שעולה מסוגיית רבי חנינא סגן הכהנים (פסחים יד ע"ב): האם המושג "טמא בעצמו" והמושג "מטמא אחרים" הם שני דינים נפרדים, או שמא זהו דין אחד - שעצם מהותה של טומאה היא להתפשט, ומידת ההתפשטות תלויה רק ב"איכות" (עוצמת) הטומאה?
ניתן להביא ראיות לשני הצדדים:
מתוספות (בבא קמא ב ע"ב): התוספות דנים בדין "חרב הרי היא כחלל" (כלי מתכת שנוגע במת מקבל דרגת טומאה חמורה כמותו). הם מסיקים שמכיוון שכלי המתכת הראשון אינו יכול להעביר את אותה רמת טומאה לכלי מתכת שני, סימן שאיכות הטומאה של הכלי הראשון פחותה מזו של המת. מוכח מכאן כהבנה השנייה: יכולת ההתפשטות מעידה על עוצמת ועצם הטומאה.
ממחלוקת האמוראים (פסחים טז ע"א): הגמרא דנה בדין "רביעי בקודש". רב שישא סובר כהבנה הראשונה: אפשר להפריד בין הדברים – דבר יכול להיות "טמא בעצמו" אך לא "מטמא אחרים" (ולכן "פלגינן דיבורא" ברביעי בקודש). אך רב אשי חולק וסובר כהבנה השנייה: המושג "טמא" פירושו בהכרח כוח להתפשט. אם הוא אינו מטמא אחרים, הוא אינו נקרא "טמא" אלא רק "פסול".
כלומר - גמרא בפסחים דנה בשאלה האם קיים דבר שהתורה קוראת לו "טמא", אך הוא אינו מטמא דברים אחרים.
1. דעת רב שישא בריה דרב אידי (תואם לאפשרות א'):
רב שישא טוען שכן. אפשר להפריד בין הדברים.
ההוכחה שלו: "רביעי בקודש".
הרי בשר קודש שהוא בדרגה רביעית לטומאה, אסור באכילה (כלומר, יש לו "טומאת עצמו"), אך הוא אינו יכול להעביר את הטומאה הלאה לעשות "חמישי" (אין לו "לטמא אחרים").
מכאן לומד רב שישא ששני המושגים נפרדים: אפשר "לחצות" את ההגדרה ("פלגינן דיבורא") – החפץ מוגדר כטמא כלפי עצמו, גם אם אין לו כוח לטמא אחרים.
2. דעת רב אשי (תואם לאפשרות ב'):
רב אשי דוחה את ההוכחה של רב שישא מכול וכול.
הוא טוען שאי אפשר להביא ראיה מ"רביעי בקודש", משום ש**"רביעי בקודש לא איקרי טמא"** (התורה וההלכה לעולם לא קוראות לרביעי בקודש במילה "טמא", אלא במילה "פסול").
מדוע רב אשי מדייק כל כך בטרמינולוגיה?
כאן נכנסת "אפשרות ב'" של החקירה: לדעת רב אשי, המילה "טמא" מכילה בתוכה בהכרח את כוח ההתפשטות וההדבקה. ברגע שחפץ מגיע לדרגה שבה הוא לא יכול יותר להדביק אחרים (כמו רביעי בקודש), הוא מאבד את התואר "טמא". הוא הופך להיות רק "פסול" (כלומר: פגום, מקולקל, אסור באכילה – אך לא טמא!).
לכן, מסכם רב אשי, אם התורה קוראת למשהו "טמא", הוא חייב להיות מסוגל לטמא אחרים. אי אפשר להפריד בין הדבקים.
נמצא שהשאלה הפילוסופית-למדנית שלו (האם "להיות טמא" ו"לטמא אחרים" הם מנגנון אחד או שניים) היא בעצם שורש המחלוקת בגמרא:
לפי רב שישא, אלו שני מנגנונים נפרדים, ולכן יש "טמא" שלא מטמא אחרים (כמו רביעי בקודש).
לפי רב אשי, זהו מנגנון אחד בלתי ניתן להפרדה. טומאה פירושה התפשטות. מה שלא מתפשט אינו נקרא "טמא" אלא "פסול".
ההבדל בין הוספת טומאה דאורייתא לדרבנן:
מכאן נבין את החידוש בסוגיה (פסחים יד ע"א) המאפשרת לשרוף תרומה שנטמאה בוולד הטומאה (דרגות נמוכות) יחד עם תרומה שנטמאה באב הטומאה, למרות ש"מוסיפים לה טומאה". התוספת קיימת רק בטומאה דאורייתא – שם המעבר משלישי לשני לטומאה מגדיל ממש את איכות הטומאה בחפץ. אך בטומאה דרבנן, ההגדרות "ראשון" או "שני" אינן משנות את מהות החפץ, אלא רק נובעות מהגזירה ("לא תסור") הקובעת מתי דבר פוסל משקה. לכן, אין כאן באמת "הוספת טומאה" על החפץ עצמו.
5. הסיכום: יישוב דין נדרי דרבנן וחידוש להלכה
נחזור לענייננו לגבי נדר דרבנן.
ראינו שאיסורי דרבנן חלים בעיקרם על האדם ("גברא"). לכאורה, נדר שמהותו לחול על החפץ ("חפצא"), לא היה אמור להיות שייך בדרבנן. אך מכיוון ש**"כעין דאורייתא תקון"**, חכמים קבעו שהנדר הדרבנן יתנהג ויסתעף בדיוק כמו נדר דאורייתא.
לכן, כשם שנדר דאורייתא (שהוא "חפצא") יכול לעקור קיום של מצוות עשה מהתורה, כך העניקו חכמים לנדר דרבנן את הכוח המדמה "איסור חפצא", ועל ידי כך הוא מביא להפקעת המצווה בשב ואל תעשה.
החידוש ההלכתי היוצא מכל זה:
בשונה מנדר דאורייתא, שאינו יכול לחול על דבר שכבר אסור מדאורייתא (כי "אין איסור חל על איסור" בענייני חפצא) – נדר דרבנן כן יכול לחול על איסור דרבנן! זאת משום שהאיסור הדרבנן המקורי הוא איסור "גברא" (מצד לא תסור), והנדר הדרבנן מתפקד כ"חפצא", ולכן הם יכולים לחול זה על גבי זה.
