שאלה:
אדם לא שהה בביתו בערב פסח, ונמצא במקום שבו לא היה יכול למכור את חמצו. הוא סבר שיספיק לחזור לביתו בזמן כדי למכור את החמץ, אך התעכב והגיע רק לאחר שכבר נכנס זמן איסור חמץ. בית הדין המקומי, הממונה על מכירת החמץ, פעל לטובתו ומכר את כל חמצו במסגרת המכירה הכללית מדין "זכין לאדם שלא בפניו". נשאלתי: האם המכירה חלה או לא?
תשובה בעזרת השם:
א. יסוד הדין – מכירת חמץ על ידי שומר מדין 'זכין'
מבואר בתלמוד (פסחים יג, א) ובפוסקים (או"ח סימן תמ"ג, וחו"מ סימן רצ"ב סעיף י"ז) שאדם שהופקד אצלו חמץ של חברו, צריך למכור אותו בשעה החמישית בערב פסח כדי להציל את הבעלים מהפסד, ואף אם אינו חייב באחריות החמץ. דין זה תקף גם בכמות מרובה של חמץ שלא ניתן לסיימה באכילה לפני זמן האיסור.
לכאורה יש להקשות: מי נתן לנפקד (השומר) רשות למכור חפץ שאינו שלו? הרי השבת אבידה כשלעצמה אינה מקנה רשות מכירה, וגם לא ראינו גילוי דעת מצד הבעלים שהרשו לו למכור! בהכרח שהדבר נובע מדין "זכין לאדם שלא בפניו". אנו אומדים את דעת המפקיד שוודאי נוח לו שהחמץ יימכר כדי שלא יפסיד את ממונו ויעבור ב'בל יראה', ולכן המכירה תקפה.
מטעם זה מבואר בסוגיות נוספות (בבא מציעא לח, א; פסחים יג, א) לגבי פירות המופקדים שמתחילים להרקיב, שמוכרם בבית דין והם עוברים מיד לרשות הלוקח, משום שאנו אומדים שוודאי נוח לבעלים שיימכרו – וזכין לאדם שלא בפניו.
הפרי מגדים (פתיחה להלכות פסח, פרק ב' אות ג') חקר מדוע דין זה של 'זכין' אינו מועיל כדי לבטל את החמץ עבור אדם אחר? התשובה לכך היא שיש לחלק בין ביטול למכירה: הבעלים יכולים לבטל את חמצם בכל מקום שהם נמצאים בו. מזה שלא ביטלו בעצמם, מוכח שאינם חפצים בביטול, ולכן לא שייכת כאן אומדנא של "זכין". מה שאין כן במכירת חמץ (כמו בנידון דידן) – כאשר הבעלים נמצאים במקום שאינם יכולים למכור, וכן לא כולם בקיאים בהלכות קניינים למכור חמץ מרחוק, ודאי שייך לומר שנוח להם שימכרו עבורם. הבחנה זו מוכחת גם מדברי השולחן ערוך (חו"מ סימן רצ"ב סעיף ט"ו) שפסק כי אם הבעלים בעיר – על השומר להודיעם, כי אז לא שייך 'זכין' שהרי הם יכולים למכור בעצמם. מכאן שבנידון דידן, כשהבעלים לא היו בעיר ולא יכלו למכור בעצמם, המכירה מועילה מדין 'זכין'.
ב. קושיא בדיני קניינים במכירה לנוכרי על ידי שליח
אולם, יש מקום לדחות ראיה זו מסוגיית הפקדון בפסחים. בגמרא מובא המעשה של יוחנן חקוקאה, שבו נאמר מפורשות להורות לנפקד למכור את החמץ לגוי (וכן פסקו כל הראשונים).
על כך יש להקשות מכללי הקניינים: כידוע (יו"ד סימן ש"ך לגבי בכור, ואו"ח סימן תמ"ח לגבי חמץ), קיים ספק אם נוכרי קונה בכסף או במשיכה (מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש). לכן, הפוסקים מחמירים לכתחילה בחשש דאורייתא לעשות שני קניינים מול הגוי – גם קניין כסף וגם משיכה (או חצר/אגב קרקע).
והנה, התוספות (בבא מציעא עא, ב ד"ה בשלמא) והנמוקי יוסף פוסקים שיהודי אינו יכול לשמש כ'שליח' או כ'זוכֶה' כדי לקבל כסף מנוכרי עבור יהודי אחר. הסיבה היא שלגוי אין דין שליחות ("אין שליחות לגוי"), וכדי שזכייה תועיל, המזכה (בעל הממון) חייב להיות בר-שליחות. לפי דעה זו, המובאת גם בסמ"ע (חו"מ סימן ק"ה ס"ק ב'), כאשר הנפקד מוכר לגוי, הוא אינו יכול לקנות את הכסף עבור המפקיד!
אם הנפקד אינו יכול לזכות בכסף עבור המפקיד, הרי הכסף לא הגיע לרשות המוכר (המפקיד), ואין כאן קניין כסף כלל. קניין כסף חל רק כאשר הכסף מגיע לרשות המקנה (כפי שמשמע מתוספות בקידושין ח, ב לעניין קידושי אשה). אם כן, כיצד מועילה מכירת הנפקד לגוי לשיטות המחמירות שצריך גם קניין כסף?
ג. דחיית חלופות קנייניות אחרות
קניין משיכה בלבד? ניתן היה לתרץ שאם הגוי שילם את כל הכסף והניחו במקום משתמר עבור הבעלים, הרי זה נחשב ש"אין כאן חסרון כסף", ובכגון זה (כמו במתנה) קניין משיכה מועיל מהתורה לכולי עלמא (כשיטת תוספות ע"ז עא, א). אולם, הרמב"ן סובר שאפילו במתנה משיכה אינה מועילה ללא כסף (ורק בהפקר מועילה, כפי שהוכיח הנודע ביהודה). מעבר לכך, כל עוד הכסף לא הגיע לידי הבעלים ממש, נחשב הדבר כ"חסרון כסף", ומשיכה לא תקנה.
קניין חליפין או אודיתא? לא ניתן לומר שהקניין נעשה בחליפין, שכן הרבה פוסקים סוברים שאין חליפין לגוי (ש"ך חו"מ קכ"ג). כמו כן, לא ניתן לומר שנעשה "קניין אודיתא" (הודאה), כי אדם אינו יכול להודות על חפץ שאינו שלו (ש"ך יו"ד קס"ט בשם מהרש"ל).
ד. הבעיה במכירת חמץ הכללית בימינו ופתרונה
קושיא זו מתעוררת במלוא עוצמתה גם ביחס למנהג הרווח במכירת חמץ כיום, שבו בעלי הבתים ממנים את בית הדין לשליחים למכור את חמצם לגוי. בית הדין מבצע קניין כסף ולוקח מהגוי דמי קדימה ("אוף גאב" - מקדמה).
לפי שיטת התוספות שאין הגוי יכול לזכות ממון ליהודי באמצעות יהודי אחר, כיצד בית הדין יכול לזכות במקדמה עבור בעלי הבתים? הרי הקניין המרכזי שאנו סומכים עליו הוא קניין הכסף!
על כך ניתן לתרץ בשני אופנים:
תירוץ א' (והוא העיקר) – דין 'תן מנה לפלוני':
היות שבעלי הבתים ציוו על בית הדין לשמש כשלוחים למכור ולקבל את הכסף מהגוי הקונה, הרי זה כאילו בעלי הבתים אמרו לגוי: "תן את דמי הקדימה לבית הדין, ובכך החמץ קנוי לך". זהו דין המבואר במסכת קידושין (ז, א) "תן מנה לפלוני ותתקדש לי", הפועל מטעם דין 'ערב', ולא מטעם שליחות רגילה (ראה חו"מ סימן ק"צ). לכן, למרות שבית הדין אינו יכול לקבל את המעות ב'תורת זכייה', קניין הכסף חל מכוח דין 'ערבות', ושפיר סומכים על כך במכירת חמץ.
תירוץ ב' – 'מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה':
ישנו כלל (בבא מציעא ח, א) שאומר "מתוך שזוכה לעצמו, זוכה גם לחברו". היות שבית הדין מוכרים באותה המכירה גם את החמץ הפרטי שלהם, וכשהם לוקחים את כספי המקדמה מהגוי יש להם בהם חלק אישי, אזי מתוך שהם יכולים לזכות בכסף לעצמם – הם יכולים לזכות בו באותו הזמן גם עבור שאר בעלי הבתים (כפי שכתב הקצות החושן והוכיח מהנמוקי יוסף, וכפי שהעלה רבי עקיבא איגר לגבי גרות). כיוון שמטבעות המקדמה מעורבים ואינם מופרשים לכל אדם בנפרד, הכל נחשב כחפץ אחד ולכן מועיל הקניין.
[הערה אגבית: מסוגיית מנחות (עג) העוסקת בגוי שהתנדב קורבן ומסרו לישראל, משמע שלדעת הרמב"ם יהודי כן יכול לזכות מגוי עבור יהודי אחר, שלא כשיטת התוספות בבבא מציעא. וכן משמע מהרמב"ם בהלכות מלוה (פ"ה ה"ד).]
נספח: פלפול בדיני קרבנות גוי ושליחות
(בקטע זה מאריך המחבר בהערת-אגב עמוקה בסוגיות קדשים, לאור שיטת התוספות בעניין 'אין שליחות לגוי')
התוספות במסכת מנחות (עג, א) הקשו מדוע נדרש פסוק מיוחד למעט קבלת שקלים וקרבנות ציבור מגוי? הרי לגוי אין שליחות, וממילא הציבור אינו יכול לזכות בקרבן שהגוי הביא! על קושיא זו שאלתי: הרי ניתן להשתמש בכלל "מיגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה" – הגזבר המקבל את הקרבן הוא בעצמו חלק מהציבור, ומתוך שזוכה בחלקו האישי, יזכה גם עבור כלל הציבור?
עוד יש לתרץ בעניין קושיא שהקשה ה'פנים מאירות': כיצד גוי מביא נדרים ונדבות להקדש אם אין לו דין שליחות (שהרי שחיטת קדשים טעונה שליחות הבעלים)?
לדעתי יש לחלק: הצורך בשליחות בקדשים קיים רק בישראל, שיש לו עדיין זכות בגוף הקרבן (בשר לאכילה בשלמים, או זכות כפרה בעולות וחטאות). לעומת זאת, אצל גוי שמביא קורבן (וקרבנות גויים הם תמיד 'עולות' ואין להם דין כפרה, כדברי הגהות אשרי בב"ב), מרגע שמסר את הקרבן להקדש, פוקעת ממנו לחלוטין כל בעלות וזכות בקרבן. ממילא, בזמן השחיטה הקרבן כבר אינו "שלו" מבחינה המצריכה שליחות לשחיטה.
יש שהקשו מזה שהגוי עדיין צריך 'סמיכה', אך לפי הירושלמי גוי אינו צריך היתר חכם לנדרו ויכול לחזור בו לפני השחיטה. אולם משהתחילה השחיטה, אפילו ישראל אינו יכול לחזור בו ופקע שם בעלים, ואכמ"ל בזה.
(סוף הנספח)
סיכום הלכה למעשה:
המכירה שביצע בית הדין עבור מי שלא שהה בביתו - חלה ותקפה. אף שיש לדון רבות באופן בו חלים הקניינים מול הנוכרי, ניתן ליישב את תוקף המכירה בשני אופנים, והעיקר הוא שהיא חלה מדין "תן מנה לפלוני" (כעין ערבות), ולכן אין לעורר ספקות על תוקפה של מכירת החמץ הנהוגה, והאדם אינו עובר באיסור חמץ.
[עפ"י שו"ת באר יצחק סי' א']
