הסתירה בדברי הר"ן: האם נדר מדרבנן יכול לבטל מצווה מן התורה?
במסכת נדרים (טו ע"ב) עולה מקרה של אדם שאומר לאשתו: "קונם שאני משמשך" (אני אוסר על עצמי בנדר לקיים איתך יחסי אישות). הגמרא שואלת איך נדר כזה יכול בכלל לחול, הרי הבעל משועבד לאשתו מן התורה ("שארה כסותה ועונתה לא יגרע")? עונה הגמרא שמדובר במקרה שהוא אסר על עצמו את ההנאה מהתשמיש (ולא את גוף התשמיש).
הר"ן על המקום מקשה: הרי איסור של "הנאת תשמיש" הוא רק נדר מדרבנן (כי להנאה אין ממשות פיזית שעליה חל הנדר מהתורה). אם כך, איך תקנת חכמים חלשה כזו של "נדר מדרבנן" יכולה להפקיע מהאדם מצוות מפורשות מהתורה כמו מצוות עונה ופרייה ורבייה?
עונה הר"ן: לחכמים יש כוח לעקור דבר מן התורה ב"שב ואל תעשה". לכן, ברגע שהם קבעו שהנדר חל (מדרבנן), המצוות האלו נדחות מאליהן.
מכאן משמע לכאורה, שלנדר דרבנן יש כוח מלא לבטל מצווה מהתורה.
אבל, אם נסתכל קצת קדימה בדברי הר"ן (דף טז ע"ב), נראה משהו הפוך לגמרי. הגמרא שם דנה באדם שנודר לא לשבת בסוכה. הר"ן שואל: איך הנדר הזה חל? הרי ישיבה היא דבר שאין בו ממש? ועונה הר"ן שמדובר במקרה שהוא אסר עליו את הסוכה עצמה ("קונם סוכה לישיבתה").
מכאן משמע בבירור, שאם הוא היה נודר נדר דרבנן רגיל ("ישיבת סוכה עלי"), הנדר לא היה חל ולא היה מבטל את מצוות סוכה!
זו סתירה מפורשת בדברי הר"ן: האם נדר דרבנן יכול לבטל מצווה מהתורה (כמו במצוות עונה) או לא (כמו במצוות סוכה)?
ההבדל בין דאורייתא לדרבנן ב"עשה דוחה לא תעשה"
כדי ליישב את זה, נשתמש בשאלה ששואל הרשב"א.
הרשב"א (דף טז ע"א) שואל: למה נדר בכלל יכול לבטל מצווה? הרי יש כלל ש"עשה דוחה לא תעשה" – אז למה שמצוות העשה של סוכה לא תדחה את הלאו של הנדר ("לא יחל דברו")?
עונה הרשב"א: נדר מהתורה הוא לא סתם "לא תעשה", אלא יש בו גם "לא תעשה" ("לא יחל דברו") וגם "עשה" ("ככל היוצא מפיו יעשה"). והכלל הוא שעשה אינו יכול לדחות לא תעשה ועשה ביחד. בגלל זה המצווה (סוכה) לא יכולה לדחות נדר מדאורייתא.
עכשיו בואו נבדוק מה קורה בנדר מדרבנן. לפי הרמב"ם, העובר על איסור דרבנן עובר על הלאו מהתורה של "לא תסור". השאלה היא: האם מי שעובר על דרבנן עובר גם על עשה וגם על לא תעשה, או רק על לא תעשה?
זה תלוי בחקירה שהזכרנו בעבר על המשמעות של "לא תסור":
אם חכמים יוצרים איסור שדינו ממש כמו פסוק בתורה – אז בנדר דרבנן יהיה גם עשה וגם לא תעשה (כמו נדר דאורייתא).
אם המשמעות של "לא תסור" היא בסך הכל ציווי כללי על האדם לתת כבוד לחכמים ולציית להם – הרי שיש כאן רק "לא תעשה" אחד (לא תסור) ואין פה "עשה".
כפי שכבר הוכחנו, ההסבר השני הוא הנכון. בדרבנן יש רק איסור לאו ("לא תסור").
ולכן, הר"ן צודק לחלוטין לגבי סוכה: נדר דרבנן הוא בסך הכל "לא תעשה". מצוות סוכה היא מצוות "עשה". הכלל הוא ש"עשה דוחה לא תעשה", ולכן המצווה מנצחת את הנדר, ואדם שנדר בדרבנן לא לשבת בסוכה – חייב לשבת בה!
הפתרון: למה הנדר כן חל על אשתו?
אז למה במצוות עונה עם אשתו הנדר הדרבנן כן תפס והפקיע את המצווה?
התשובה נמצאת ברשב"א. הרשב"א מסביר שמצוות עונה היא שונה. אין בה מצוות עשה של הבעל עצמו כלפי שמיים (כמו סוכה). המצווה קיימת רק בגלל שאשתו רוצה בכך והוא משועבד לה. ברגע שהוא נודר שההנאה אסורה עליו – השעבוד פקע, וממילא אין לו מצוות עשה. (וגם לגבי פרייה ורבייה אין לו עשה מולה, כי הוא יכול להביא ילדים מאישה אחרת).
כלומר: במקרה של מצוות עונה, לבעל אין מצוות "עשה" שמתנגשת עם הנדר, אלא רק "לא תעשה" ("שארה כסותה ועונתה לא יגרע").
היות שאין כאן מצוות עשה מולו שיכולה לדחות את הנדר, הנדר הדרבנן (שהוא גם "לא תעשה" מדין "לא תסור") מצליח לתפוס ולהפקיע את החובה שלו.
בכך נפתרת הסתירה בר"ן:
במצוות סוכה (שיש בה מצוות "עשה") – עשה דוחה את לאו הדרבנן, ולכן הנדר לא תופס.
במצוות עונה (שאין בה "עשה" אלא רק שיעבוד ולאו) – אין "עשה שידחה לא תעשה", ולכן נדר הדרבנן תופס.
הערה על דעת הרמב"ם עצמו
צריך לציין שהרמב"ם עצמו כותב (הלכות ממרים א, ב) שלשמוע לחכמים זו "מצוות עשה", והעובר עליהם עובר ב"לא תעשה". לפי זה, אולי גם בדרבנן יש עשה ולא תעשה ביחד, וזה יהרוס לנו את התירוץ?
כבר ענו על זה (כפי שמביא ה"מרגניתא טבא"): כשהרמב"ם כותב "מצוות עשה לשמוע להם", הוא לא מתכוון למצוות עשה דאורייתא רשמית, אלא משתמש בביטוי מטבעי שמשמעותו שזו חובה (כמו שאומרים "מצווה לשמוע דברי חכמים"). ההוכחה לכך היא שהרמב"ם עצמו מסיים וכותב "והעובר עליהן עובר בלא תעשה" (ולא בלא תעשה ועשה). וגם הגמרא אומרת תמיד ש"כבוד הבריות דוחה לא תעשה" (דרבנן), ולא מציינת שזה דוחה עשה ולא תעשה. לכן נשארנו עם המסקנה שבאיסור דרבנן יש רק לאו אחד ("לא תסור").
