חובת יציאת ידי הבריות והמקורות לה
במדרש רבה (נא, ו) מובא: "משנגמרה מלאכת המשכן, אמר להם משה: בואו ואני עושה לפניכם חשבון...". משה רבנו עבר על כל פרטי התרומות, עד שישב וחישב ושכח לאן הלכו אלף ושבע מאות ושבעים וחמישה שקלים שמהם נעשו ווי העמודים. התחיל לתמוה ולומר: "עכשיו ישראל מוצאין ידיהם לאמר 'משה נטלן'". מה עשה הקדוש ברוך הוא? האיר את עיניו והוא ראה אותם עשויים כווי העמודים. באותה שעה נתפייסו ישראל על מלאכת המשכן, ועל כך נאמר "אלה פקודי המשכן". (כך מובא גם בתנחומא שם ז, ובזוהר ח"ב רכו, ב מבואר שבת קול יצאה ואמרה זאת).
באליה רבה (סא, ה) הביא בשם ספר המנהיג (סימן לט), שזו הסיבה לכך שבתפילת שחרית, בברכות קריאת שמע ("ויציב ונכון וקיים וישר" וכו'), ישנן ט"ו מילים הפותחות באות ו'; הדבר בא לרמז על אותם "ווי העמודים" שחשדו בהם ישראל את משה, עד שבאו הווי"ן לפני המקום והוציאוהו מן החשד. (ויש שהמליצו בדרך רמז שזו גם הסיבה שהפסוק פותח בטעמי המקרא "אזלא גרש", לרמז שאותם ווי העמודים "נתגרשו" ונעלמו ממשה, עד שהתגלו לו לבסוף).
מכל מקום, מדברי חז"ל עולה בבירור שמשה רבנו ערך דין וחשבון פומבי על כל מלאכת המשכן אך ורק כדי להוציא את עצמו מכלל חשד. יסוד זה מפורש גם במשנה במסכת שקלים (פ"ג מ"ב), הקובעת כי תורם הלשכה אינו נכנס לתרום בבגד שיש בו קפלים (פרגוד חפות), ואף לא במנעל, סנדל, תפילין או קמיע. הטעם לכך: "שמא יעני ויאמרו מעוון הלשכה העני, או שמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר. לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר: 'והייתם נקיים מה' ומישראל', ואומר: 'ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם'".
הירושלמי (שם יד, א) מציין כי החובה לצאת ידי הבריות מופיעה בתורה ("והייתם נקיים"), בנביאים ("אל אלהים ה'... וישראל הוא ידע") ובכתובים ("ומצא חן..."), ומסיק שהפסוק "והייתם נקיים" הוא המקור המובהק והמחוור ביותר לכך.
על הקושי העצום שבקיום חובה זו, עמד החתם סופר בתשובתו (ח"ו סימן נט) וכתב מילים נוקבות: "ודע בני ותלמידי... כי כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה 'והייתם נקיים מה' ומישראל'... ויותר אפשרי לצאת ידי החוב הראשון, היינו ידי שמים... מ[אשר] לצאת ידי הבריות... ואני הרהרתי כמה פעמים אם אפשר שקיים אדם בעולם מקרא זה על מתכונתו".
בקרב הפוסקים מצינו מחלוקת יסודית האם חובה זו היא מדאורייתא או מדרבנן. בשו"ת מים עמוקים (ח"ב סימן ע) למד מדברי הרד"ך שזהו חיוב מן התורה, וכן כתבו הכנסת הגדולה (יו"ד יח), הבאר שבע (כריתות ג, א) וספר דברי אמת. מאידך, בשו"ת פני יהושע (ח"ב או"ח ב) מפורש שזהו איסור מדרבנן בלבד. (לדיון נוסף עיין בחיד"א בעין זוכר, בשו"ת הסבא קדישא ובשדי חמד). לאור זאת, יש לברר לעומק את גדר הדין.
ב. ההבחנה בין "חשד" ל"מראית העין"
בסוגיות הש"ס מצינו איסורים שנאמרו משום "מראית העין" (כגון בשבת סד, ב; קמו, ב; ביצה ט, א), ולצדם דינים שנתקנו מפני "החשד" (ברכות ג, א; שבת כג, א; פסחים פב, א). נשאלת השאלה: האם מדובר במושג אחד או בשני גדרים הלכתיים שונים?
מפשטות דברי רש"י (שבת סד, ב; עבודה זרה יב, א) נראה שמדובר בעניין אחד, וכן משמע מתשובת חכם צבי (צא) ומספרים נוספים. לעומת זאת, בשו"ת חסד לאברהם תאומים (או"ח כא) הביא בשם זקנו ה'חוות דעת' שיש לחלק בין המושגים, וכן חילק בספר שם משמואל (הלר).
באמת נראה שעל כורחנו מדובר בשני גדרים שונים לחלוטין. ההוכחה הראשונה לכך היא מ"חדרי חדרים": ההלכה קובעת כי דבר האסור משום מראית העין – אסור גם בחדרי חדרים (שאף אדם אינו רואהו). אילו איסור זה היה נובע רק מהחשש "מה יגידו הבריות" (חשד), כיצד ניתן לאסור זאת כשאדם נמצא לבדו ואין מי שיחשוד בו? מכאן ש'מראית העין' הוא גדר עצמאי השונה מ'חשד'. (אמנם התוספות סוברים שבמקום שאין חשש שיחשדו בו מותר לעשות כן בחדר חדרים, ומוכח שדעתם היא ששני המושגים מבוססים על חשד, אך הר"ן חולק על כך).
הוכחה נוספת להבדל שבין המושגים עולה מדיני הברכות: בגמרא (שבת כג, א) מבואר שחצר שיש לה שני פתחים, יש להדליק בה נרות חנוכה בשני הפתחים מפני ה"חשד". הר"ן שם פוסק: "כיוון שאינו מדליק אלא משום חשדא, לא מברך אלא א[ל] חד פתחא".
מנגד, לגבי שחיטת "בן פקועה" (ולד הנמצא במעי אמו השחוטה, שמדאורייתא אינו טעון שחיטה), תיקנו חכמים שעליו להישחט כדין משום "מראית העין". הפרי חדש (יו"ד יג, ה) פוסק על פי הרשב"א שיש לברך על שחיטה זו. הפרי חדש תמה על הר"ן שפסק בחנוכה שאין לברך על ההדלקה השנייה, שכן גם שם מדובר בתקנת חכמים, וכל תקנה מדרבנן אמורה לחייב ברכה!
ה'פלתי' מתרץ קושיה זו בפשטות, ומעמידנו על ההבדל: הר"ן דיבר על הדלקה שהיא משום חשד, בעוד השחיטה היא משום מראית העין, ואין לדמות ביניהם. אולם הפלתי לא פירש מהו שורש החילוק, ובפרט – אם החובה לצאת מידי חשד היא מדאורייתא, מדוע דווקא עליה לא מברכים, ואילו על מראית העין מדרבנן כן מברכים?
ג. ביאור גדרי הדינים ויישוב הסוגיה
הביאור בזה נראה כך: החיוב לצאת מידי "חשד" ("והייתם נקיים") יסודו בדין של מניעת חילול ה', שכפי שכתב החתם סופר, עוונו חמור לאין שיעור. משום כך סבר הר"ן שלא ניתן לברך "אשר קדשנו במצוותיו" על הדלקת נר שני בחצר. ההדלקה השנייה אינה "מצוות נר חנוכה", אלא פעולת מנע טכנית שמטרתה להציל את האדם מחשד. הרי לו היה יכול להפיג את החשד בדרך אחרת (למשל, לתלות שלט המודיע שכבר הדליק בפתח השני), היה נפטר מכך. מכיוון שזו אינה אלא 'היכי תמצי' להוצאה מחשד, לא שייך לברך עליה.
לעומת זאת, "מראית העין" היא גזירה הלכתית עצמאית על המעשה. חכמים קבעו רשימת פעולות שנראות בעיני הרואים כעבירה – בין אם נראות כאיסור שנעשה כעת (העלמת מעות מול עבודה זרה), איסור שנעשה בעבר (הליכה בבגד שנשר למים בשבת), או איסור שעתיד להיעשות (הולכת סולם). חכמים אסרו את עצם עשיית המעשה, ממש כשם שאסרו טלטול מוקצה, ולכן איסור זה חל גם בחדרי חדרים.
לפיכך, כשאדם בא להימנע מחשד – הנושא הוא האדם עצמו (שלא יחשדו בו). אבל במראית העין הנושא הוא המעשה עצמו שנידון כאיסור דרבנן. לכן, כאשר חכמים חייבו לעשות מעשה אקטיבי עקב מראית עין, כמו לשחוט בן פקועה, מעשה זה מוגדר כ"מצווה מדרבנן" לכל דבר, וראוי לברך עליו (שלא כהבנת הפרי תואר שהשווה דין זה לחנוכה; וראה גם באגרות משה או"ח ח"ד פב). מטעם זה איסור מראית העין שייך אף באיסורי דרבנן (כמבואר בש"ך יו"ד פז, ו), ואין בזה משום 'גזירה לגזירה', משום שהאיסור הוטל על עצם המעשה הנראה כאיסור.
ד. דרך אגב: טעם אכילת עוף עם חלב שקדים בפורים
לאור האמור יש להבין מנהג מעניין: נהגו לאכול סעודת פורים תבשיל של בשר עוף עם חלב שקדים (אשר נראה כבשר בחלב, שהרי עוף בחלב אסור מדרבנן, ומניחים שקדים בולטים בתבשיל כדי שלא יהיה בו משום מראית העין). מדוע דווקא בפורים?
בגמרא במגילה (יב, א) מובא שתלמידי רשב"י שאלוהו מדוע נתחייבו ישראל שבאותו הדור כליה. לאחר שהשיבו שהסיבה היא שנהנו מסעודתו של אחשוורוש, דחה זאת רשב"י והסביר שהסיבה האמיתית היא מפני שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר. כשהקשו התלמידים מדוע אם כן לא נהרגו בסוף, השיב רשב"י: "הם לא עשו אלא לפנים (כלומר, השתחוו רק למראית עין מתוך פחד, ולא באמת), אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהן אלא לפנים (דהיינו, גזר עליהם גזירה שרק נראתה מוחלטת אך בוטלה לבסוף)".
נמצא שעונשם והצלתם של ישראל סבבו סביב עניין של "מראית העין". משום כך, זכר לנס, נהגו ישראל ביום זה להפגין את זהירותם מדיני מראית העין אפילו באיסורי דרבנן. ולשם כך אוכלים עוף בחלב שקדים, ומניחים שקדים בתוך התבשיל כדי לצאת ידי מראית העין, להראותנו שזהירות זו היא שעמדה לנו באותם הימים.
