אגב הדיון על כוחם של איסורי דרבנן, ראוי לעיין בסוגיה מרתקת במסכת נדרים (יח ע"ב - יט ע"א).
על הכלל שבמשנה ש"סתם נדרים להחמיר", שואלים: והתנן [והרי שנינו במשנה]: ספק נזירות להקל, והנזירות הלא היא אחד ממיני הנדרים, ומדוע אמרו כאן שספק נדרים להחמיר ולא להקל?
אמר ר' זירא: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זו], המשנה לגבי ספק נזירות, היא כשיטת ר' אליעזר, הא [זו], משנתנו, כשיטת רבנן [חכמים] החולקים עליו. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: המקדיש חייתו ובהמתו — הקדיש עימם גם את הכוי שהוא ספק חיה ספק בהמה. ר' אליעזר אומר: לא הקדיש את הכוי.
ומכאן נלמד לענייננו; מאן דאמר [מי שאומר], חכמים הסבורים שאדם את ממונו מעייל לספיקא [מכניס לספק], שגם את הכוי, אף שהוא ספק חיה ספק בהמה, מכניס אדם בתוך ההגדרה הכללית, סבור גם כן כי גופיה נמי מעייל [את גופו, עצמו, גם כן מכניס] לספק. ולכן גם אם יש ספק בנזירות — הרי זה נדר. ומאן דאמר [ומי שאומר], ר' אליעזר, כי את ממונו לא מעייל לספיקא [אינו מכניס לספק] וכשאמר חיה ובהמה התכוון לחיה ודאית ולבהמה ודאית ולא לספק, גופיה [את עצמו] (נמי [גם כן])
המשנה דנה באדם המקדיש את חיותיו ובהמותיו, והשאלה היא האם "כוי" (בעל חיים שיש ספק אם הוא חיה או בהמה) נכלל בהקדש.
לפי שיטת תנא קמא, הכוי הוקדש ("מאן דאמר אדם מכניס את ממונו לספק"). רבי אליעזר חולק וסובר שהכוי לא הוקדש, כיוון שאדם לא מכניס את רכושו למצב של ספק. הגמרא מוסיפה שלדעת רבי אליעזר הכלל הזה תקף קל וחומר על גופו של האדם: אדם אינו נודר נדר שעלול להכניס אותו למצב מסופק ("ספק נזירות – להקל", כלומר אנו מניחים שהוא לא התכוון לנדור).
בהמשך, הגמרא מקשה סתירה בדברי רבי אליעזר:
מצד אחד, במקרה של "ספק נזירות" (שזו קדושה שאדם יוצר בעצמו), ראינו שרבי אליעזר מקל, כי הוא סובר שאדם לא מכניס את עצמו לספק.
מצד שני, לגבי משקים שנטמאו, רבי אליעזר סובר ש"אין טומאה למשקים כל עיקר מן התורה" (כלומר, טומאתם היא רק מדרבנן). ובכל זאת, יש ברייתא שקובעת שלדעת רבי אליעזר "ספק משקין ליטמא – טמא" (במקרה של ספק, מחמירים).
שואלת הגמרא: כיצד רבי אליעזר מחמיר בספק טומאת משקים (שהיא מדרבנן בלבד), אם הוא מקל בספק נזירות?
הקושי בפירוש הר"ן
עי' בר"ן שם וז"ל: "מאי איכא למימר, הוה לן למיזל בספקייהו לקולא, וכ"ת א"כ אפילו לא מוקמינן הא דספק נזירות להקל כר"א היכי ניחא הא אכתי קשיא דר"א אדר"א, דהא אמר בהדיא דטומאת משקין מדרבנן, כדקתני אין טומאה למשקין כל עיקר, ואפ"ה אזיל בספקייהו לחומרא, כדקתני וכן היה ר' אליעזר אומר כדבריו עלה דההיא דספק משקין ליטמא טמא? י"ל, דהכי פריך, בשלמא אי הך דספק נזירות להקל לא מתוקמא כר"א, לא קשיא, דאיכא למימר, דר"א מחמיר בספק אפילו בדרבנן, אבל כיון דאמרת דספק נזירות להקל ר"א היא, נהי דהוי קדושה הבאה בידי אדם, היכי עדיפא טומאה דרבנן, אע"פ שהיא באה מאליה, מנזירות דאורייתא, אע"פ שהיא באה בידי אדם?" עכ"ל הר"ן.
אך פירוש זה של הר"ן דחוק מאוד. הרי "מה עניין שמיטה אצל הר סיני"? אלו שני נושאים שונים לחלוטין: בנזירות הדיון הוא על כוונתו של האדם (האם הוא התכוון להכניס את עצמו לספק), ואילו בטומאת משקים מדובר על תקנת חכמים. מה הקשר ביניהם שמאפשר להקשות מאחד על השני?
יישוב הסוגיה על פי שיטת הרמב"ם
נראה לי שהסוגיה הזו מהווה ראיה מובהקת לשיטת הרמב"ם – שהעובר על כל איסור דרבנן עובר על לאו מהתורה של "לא תסור".
הרמב"ן הקשה על שיטת הרמב"ם קושיה עצומה: אם חכמים יוצרים איסור שדינו כאיסור דאורייתא של "לא תסור", מדוע הכלל הוא ש"ספק דרבנן לקולא"? הרי כל ספק בדרבנן צריך להיות נידון כספק דאורייתא של "לא תסור", ושניהם היו צריכים להילמד לחומרא!
כדי ליישב זאת, הרמב"ן העלה השערה דחוקה (אותה הוא בעצמו דחה) שחכמים "התנו תנאי" מראש, שכאשר יש ספק בתקנותיהם – נלך לקולא.
אך לפי הבנתנו, ההסבר פשוט וטבעי, ומבוסס בדיוק על ההבדל שהגמרא עושה בין "קדושה הבאה מאליה" (איסור דאורייתא רגיל) לבין "קדושה הבאה בידי אדם" (תקנת חכמים או נדר).
באיסור דאורייתא (כמו אכילת חזיר או ספק בכור), האיסור נובע ממהות החפץ (קדושה שבאה מאליה). לכן, כשיש ספק לגבי המציאות – הספק הופך מיד לספק איסור דאורייתא, ויש להחמיר.
לעומת זאת, באיסור דרבנן, אמנם מתווסף אליו הלאו של "לא תסור", אך ביסודו זהו "איסור הבא בידי אדם" (חכמים גזרו אותו, או שאנו מחויבים לשמוע להם). והרי הכלל שראינו (לדעת רבי אליעזר) הוא שדבר התלוי באדם ("אדם לא מכניס עצמו לספק") – לא נכנס כלל לגדר של ספק איסור. כשם שבספק נזירות אנו אומרים שאדם לא התכוון לאסור, כך בתקנות חכמים: כיוון שהאיסור תלוי בהחלטה אנושית, כשיש ספק במציאות, אנו מניחים שחכמים (או האדם המחויב להם) לא הכניסו את עצמם לאסור במצב המסופק.
לכן, הספק אינו "ספק איסור" כלל, אלא נשאר בגדר "ספק מציאות", וממילא הדין בו הוא היתר גמור.
על פי הסבר זה, אין צורך להמציא "תנאים מיוחדים" שהתנו חכמים כפי שדחק הרמב"ן; הכלל ש"ספק דרבנן לקולא" נובע ישירות מהעיקרון שאיסור התלוי בדעת בני אדם אינו חל במקום ספק.
קושיה צדדית: מדוע הרמב"ן הקשה על הרמב"ם בעניין "ספיקא דאורייתא"?
אפשר היה לשאול: מדוע הרמב"ן בכלל הקשה על הרמב"ם בנושא זה? הרי ידועה שיטת הרמב"ם הייחודית (פ"י מהל' כלאים, פ"ט מהל' טומאת מת), שלפיה גם ספק דאורייתא מותר מן התורה! החומרה בספק דאורייתא היא רק גזירה מדרבנן. ואם כך, פשוט מאוד להבין למה ספק דרבנן לקולא: שהרי חכמים לא יגזרו גזירה על גבי גזירה (לא יחמירו מספק על איסור שהוא עצמו רק מדרבנן). מה אם כן הקושי של הרמב"ן?
התשובה נמצאת בדברי ה"פרי חדש" (יו"ד ק"י, כללי ספקות אות ל"ב). הוא מבאר שיש מצבים (כמו "איתחזק איסורא" – דבר שברור שהיה אסור, וכעת יש ספק אם הותר) שבהם גם הרמב"ם מודה שספק דאורייתא אסור מהתורה לחומרא. ובמצבים אלו, ספק דרבנן עדיין לקולא. ועל כך בדיוק שאל הרמב"ן: כיצד ניתן להקל במצב כזה בדרבנן, אם איסור דרבנן כולל את הלאו הדאורייתא של "לא תסור"?
חזרה לסוגיה: ההקשר הלוגי והמושלם בקושיית הגמרא על רבי אליעזר
כעת, הכל מתחבר נפלא בסוגיה בנדרים.
חידוש גדול של המהרי"ט (מובא ב'שב שמעתתא' שמעתתא א, פ"א) קובע כך: התנאים שחולקים אם צריך להביא קורבן "אשם תלוי" על כל ספק עבירה [או רק באיקבע איסורא], חולקים למעשה בשאלה האם ספק דאורייתא לחומרא מן התורה או מדרבנן. מי שסובר שחייבים תמיד להביא אשם תלוי (כמו רבי אליעזר במסכת כריתות יח ע"א לגבי ספק כוי) – בהכרח סובר שספק דאורייתא אסור מן התורה לחומרא!
עכשיו נבין לעומק את שאלת הגמרא ("ורמינהו") הסותרת את דברי רבי אליעזר.
א. למדנו דעת רבי אליעזר על ספקות: רבי אליעזר סובר ש"ספק דאורייתא לחומרא" הוא דין מן התורה (ולא רק גזירה מדרבנן).
ב. התיאוריה: הסיבה שאנו מקלים בספק דרבנן (למרות שיש עליו לאו דאורייתא של "לא תסור" לדעת הרמב"ם), היא שאיסור דרבנן הוא "איסור הבא בידי אדם" (תקנת חכמים). הכלל הוא ש"אדם אינו מכניס את עצמו לספק" (לא מעייל איניש נפשיה לספיקא). כלומר, כשבני אדם (או חכמים) גוזרים איסור, הכוונה מראש היא שהאיסור יחול רק במצב ודאי ולא במצב של ספק.
ה"הווה אמינא" (מה היינו חושבים לולא שאלת הגמרא)
תארו לעצמכם שלא היינו יודעים שרבי אליעזר מקל ב"ספק נזירות" (שאדם לא מכניס עצמו לספק). כיצד היינו מסבירים את העובדה שרבי אליעזר מחמיר ב"ספק משקים" (שהוא איסור טומאה מדרבנן)?
היינו מסבירים זאת בצורה פשוטה ומושלמת:
הרי הרמב"ן הקשה על הרמב"ם קושיה עצומה – אם על איסור דרבנן עוברים בלאו דאורייתא של "לא תסור", אז למה יש כלל ש"ספק דרבנן לקולא"? זה אמור להיות חמור בדיוק כמו ספק דאורייתא!
אילו רבי אליעזר היה סובר ש"אדם כן מכניס את עצמו לספק" (כלומר, איסור אנושי חל גם במקרי ספק) – אזי התירוץ שלנו (שאיסור דרבנן לא חל בספק כי חכמים לא הכניסו עצמם לספק) נופל.
ואם התירוץ שלנו נופל, קושיית הרמב"ן חוזרת במלוא העוצמה! איסור דרבנן (עם הלאו של לא תסור) הוא ספק דאורייתא לכל דבר. וכיוון שרבי אליעזר סובר שספק דאורייתא לחומרא מהתורה, ברור לגמרי למה הוא פוסק ש"ספק משקים – טמא" (כלומר מחמיר בספק דרבנן). במילים אחרות, היינו פשוט אומרים שרבי אליעזר בכלל לא מסכים לכלל ש"ספק דרבנן לקולא".
הקושיה של הגמרא מאירה את התמונה
אבל פה מגיעה הגמרא וטורפת את הקלפים, ועל ידי כך חושפת את עומק הסוגיה.
הגמרא מביאה מקור מפורש שבו רבי אליעזר פוסק בפירוש ש**"אדם לא מכניס את עצמו לספק"** (הוא מקל בספק נזירות ובספק כוי).
ברגע שאנו יודעים שרבי אליעזר מחזיק בכלל הזה ("לא מעייל לספיקא"), הכל מתהפך:
אם איסור שאדם יוצר אינו חל במקרי ספק, הרי שתקנות חכמים (איסורי דרבנן) – שהן איסור אנושי – גם הן לא אמורות לחול במקרי ספק! לכן, לפי ההיגיון שלו עצמו, רבי אליעזר חייב להסכים לכלל ש"ספק דרבנן לקולא".
הקשר ההגיוני
זהו בדיוק עומק שאלת הגמרא שמקשה מדברי רבי אליעזר על עצמו ("ורמינהו"):
הגמרא לא סתם מציגה שתי הלכות אקראיות שסותרות זו את זו (נזירות מול משקים). הגמרא מציגה סתירה לוגית ישירה:
"רבי אליעזר! הרי בנזירות הוכחת שאיסור שתלוי בדעת אדם אינו חל במצב של ספק. אם כך, איסור דרבנן (שהוא תקנת בני אדם) מבוסס בדיוק על אותו מנגנון – חכמים לא החילו את הגזירה במקום ספק. אז למה בספק טומאת משקים דרבנן פסקת לחומרא?!"
הסיכום: מקושיית הגמרא מוכח שחז"ל עצמם הבינו שיש "קשר הגיוני חזק" בין הדין של "אדם לא מכניס את עצמו לספק" (בנדרים) לבין הכלל של "ספק דרבנן לקולא".
וזה מוכיח בצורה מושלמת את התיאוריה ליישוב שיטת הרמב"ם: הסיבה שמקלים בספק דרבנן – למרות שיש בו לאו מהתורה של "לא תסור" – אינה כי האיסור עצמו "חלש" יותר, אלא משום שזהו איסור אנושי, ובאיסור אנושי קיים הכלל המובנה שהמחוקק מראש לא מתכוון שהאיסור יחול במצבי ספק.
מתוק!!:-)
[עפ"י דברי הגרמא"ע זצ"ל]
