הבדל בין ציווי המשכן בפרשת תרומה לפרשת ויקהל
פרשת ויקהל פותחת במילים: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". הזוהר הקדוש עומד על הבדל בולט בין פרשה זו לפרשת תרומה בכל הנוגע לתרומת המשכן: בתחילה, בפרשת תרומה, נאמר "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" – משמעות רחבה הכוללת לכאורה גם את ה"ערב רב" (המצרים שהצטרפו לעם ישראל ביציאת מצרים). אולם לאחר חטא העגל, שבו חטאו הערב רב, הכתוב בפרשת ויקהל מצמצם את הפנייה לקהל ישראל בלבד ואומר: "קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה".
הקושי הכרונולוגי
הבדל זה מעורר שאלה, במיוחד לאור שיטת רש"י ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה", ולפיה חטא העגל התרחש לפני הציווי על מלאכת המשכן. אם כך, מדוע בפרשת תרומה הפנייה הייתה כוללנית ל"כל איש"?
וגם אם נפסוק כדעה האחרת, שהציווי על המשכן ניתן לפני חטא העגל – הרי ידוע שלפני החטא עם ישראל כלל לא נזקק למבנה גשמי כדי להשרות בו שכינה, שכן השכינה שכנה בליבו של כל יהודי. הציווי על המשכן ניתן רק בגדר "הקדמת תרופה למכה", משום שהקדוש ברוך הוא צפה מראש את החטא והכין לו תיקון. אם כן, השאלה נותרת בעינה: מדוע מלכתחילה שותפו הערב רב בציווי בפרשת תרומה?
מעמדם המורכב של הערב רב
ההסבר נעוץ במעמדם ההלכתי והרוחני של הערב רב. משה רבנו קיבל אותם לעם ישראל על דעת עצמו. הקדוש ברוך הוא, שיודע תעלומות לב, ידע שכוונתם אינה טהורה ולכן לא ציווה לקבלם. דינם של הערב רב דומה לגרים שמבקשים להתגייר בימות המשיח, או לאלו שבאו בימי דוד ושלמה – שאין מקבלים אותם לכתחילה, מחשש שמא מניעיהם אינם לשם שמיים.
עם זאת, הרמב"ם פוסק שאם גרים כאלה כבר עברו את תהליך הגיור בדיעבד, בית הדין אינו דוחה אותם מיד, אלא "ממתינים עד שתראה אחריתם" – בוחנים את מעשיהם לאורך זמן.
מדוע פנתה התורה ל"כל איש"?
לכן, לפני החטא (בפרשת תרומה), נאמר "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ". באופן מהותי, רק יהודי ששורשו קשור בקדוש ברוך הוא יכול להיקרא באמת "אשר ידבנו לבו", שכן רצונו הפנימי האמיתי של כל יהודי הוא לעשות את רצון ה'. אך כל עוד הערב רב לא חטאו בפועל, לא היה נכון לדחות אותם לחלוטין. תמיד קיים הסיכוי שיש בתוכם יחידים שהתגיירו בלב שלם ואמיתי. אלו דינם כישראל לכל דבר, וניתן לקבל מהם תרומה. בשלב זה, עם ישראל "המתין לראות את אחריתם".
ההיפרדות בפרשת ויקהל
אולם, לאחר ש"נראתה אחריתם" והערב רב חטאו והחטיאו בחטא העגל, התברר שכוונתם לא הייתה לשם שמיים ומעשיהם נבעו ממניעים אנוכיים ("להתייהר ולהנאת עצמן"). בעקבות זאת, נדרשו ישראל להיבדל מהם.
זו הסיבה שפרשת ויקהל נפתחת במילים "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – הפעם משה אוסף רק את ישראל, כדי להפרישם מהערב רב. כעת הציווי משתנה ל-"קְחוּ מֵאִתְּכֶם": התרומה חייבת לבוא רק מתוך עם ישראל הטהור. הזוהר אף מזהה את הערב רב עם "השאור שבעיסה" (יצר הרע), שכן הם אלו שהכניסו את הטומאה והיצר הרע לתוך ליבם של ישראל.
ההקבלה למצוות השבת
עיקרון זה מסביר גם את דברי הזוהר לגבי מצוות השבת. לפני חטא העגל, השבת נמסרה לכל העם, כולל הערב רב, שכן הם נחשבו כגרים שצריכים לשמור שבת (בניגוד לגוי, שאסור לו לשמור שבת). אך לאחר שחטאו בעגל וניתקו את עצמם מכלל ישראל, משה רבנו כינס שוב רק את עם ישראל והעניק את השבת באופן בלעדי להם. הערב רב, שחזרו למעמד של גויים, נאסרו בשמירת השבת.
למרות כל זאת, נותרה ההלכה על כנה עבור יחידי סגולה: אם נמצאו בתוך הערב רב פרטים מעטים שליבם היה לשם שמיים באמת – הם נכללו במעלת בני ישראל וב"נדיבי הלב", ולהם שייכים לחלוטין גם בניין המשכן וגם שמירת השבת. [רצ"ה]
