הפיוט לשבת פותח במילים "קְרִיבוּ שׁוּשְׁבִינִין..." (קרבו את השושבינים). קדושת השבת מהווה רגע של איחוד בין הקב"ה לבין "כנסת ישראל". איחוד זה נמשל לזיווג של חתן וכלה; הקב"ה הוא החתן, וכללות הנשמות של עם ישראל – או ה"נשמה היתרה" שיורדת בשבת – היא הכלה.
כדי לחבר בין ההשפעה האלוהית העליונה (החתן) לבין נשמות ישראל (הכלה), יש צורך ב"שושבינים" שיסייעו בחיבור. המדרש אומר ששני לוחות הברית מקבילים לחתן ולכלה, ושני שברי הלוחות מקבילים לשני השושבינים: משה ואהרן. משה הוא "שושבינו של המלך" (הקב"ה), ואהרן הוא "שושבינה של המלכה" (כנסת ישראל).
שבעת הרועים שבתוך כל אחד מאיתנו
בפנימיות, הכוחות של שבעת הרועים (אבות האומה ומנהיגיה) קיימים ומושרשים בתוך הנפש של כל יהודי:
האבות: שלוש המידות הטבעיות של עם ישראל – רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים – מקורן באבות. יעקב הוריש את הרחמים, יצחק את הבושה והיראה, ואברהם את מידת החסד.
יוסף: מידת הצדיק שקיימת בכולם ("ועמך כולם צדיקים").
דוד: הלב והמלכות. כפי שאמרו חז"ל "כל ישראל בני מלכים הם", ולכן לכל אחד יש חלק במלכות בית דוד.
משה: התורה. לכל אדם מישראל, אפילו לפשוט ביותר, יש אות וחלק בתורת משה.
אהרן: הכהונה. ייעודו של העם כולו להיות "ממלכת כהנים".
תפקידם של משה ואהרן – "התעוררות מלמעלה" מול "התעוררות מלמטה"
משה רבנו, כשושבינו של המלך, מייצג את "ההתעוררות מלמעלה" (השפע שהקב"ה יוזם ומשפיע עלינו). משה הוא בחינת "דעת", ותפקידו להמשיך את החוכמה מהשכל אל הלב. כשם שבמתן תורה משה הוריד את השכינה לארץ, כך בשבת יש קדושה שיורדת אלינו מלמעלה כמתנה ("אני ה' מקדשכם"). כוח זה, להמשיך קדושה מלמעלה למטה, נמצא אצל כל אדם כשהוא מקיים את מצוות "זכור את יום השבת לקדשו".
אהרן הכהן, לעומתו, הוא שושבינה של המלכה. הוא מייצג את "ההתעוררות מלמטה" – העבודה, המאמץ וההשתדלות שלנו כבני אדם להתקרב לה'. תפקידו של אהרן הוא לשמור שה"דעת" וההארה הרוחנית לא יתקלקלו ברגע שהן מגיעות אל האדם המקבל.
אהרן הוא סמל למסירות נפש למען כלל ישראל. בחטא העגל, הוא לקח על עצמו את האשמה כדי שהקלקול לא יידבק בעם ישראל. הבושה והענווה שלו הן אלו שהפכו אותו לראוי לקרב את ישראל לאביהם שבשמים. דרך התורה שאהרן מלמד ("כי שפתי כהן ישמרו דעת"), הרצון הפנימי שבלב מתורגם לעשייה מעשית בפועל.
תיקון סעודת השבת – ריפוי חטא עץ הדעת
הפיוט ממשיך במילים: "עֲבִידוּ תִקּוּנִין לְאַפָּשָׁא זִינִין וְנוּנִין עִם רַחֲשִׁין" (עשו תיקונים, להרבות במיני מאכלים, דגים גדולים ודגים קטנים).
מילים אלו מתייחסות לסעודת השבת הגשמית. אף שהאוכל כבר מוכן מיום שישי, כאשר האדם מתכוון בסעודתו ועורך אותה מתוך מודעות, הוא הופך את האכילה ל"תיקון" המעניק חיות רוחנית לנשמה היתרה (הקרויה גם היא "שבת"). השושבינים שמסייעים לו בכך הם הכוחות הפנימיים שלו – השפע מלמעלה ועבודתו מלמטה.
התלמוד (שבת קיח) מדריך אותנו לענג את השבת בתבשילים מסוימים: תרד, דגים גדולים, וראשי שום. אכילת מאכלים אלו בשבת באה לתקן את הקלקול של חטא עץ הדעת (חטא הנחש):
דגים ("נונין"): הדגים לא הושפעו מחטא עץ הדעת ולא מתו במבול (שכן המים כיסו אותם). לכן, אין בהם את הפגם של החיות היבשתית (אין צורך לשחוט אותם או להוציא מהם דם וכו'). הם מייצגים חיות טהורה וראשונית שלא נשברה.
תרד: התלמוד אומר שתרד טוב לעיניים, ללב ולמעיים. בחטא עץ הדעת, הפיתוי התחיל בעיניים ("ותרא האישה... ותאווה הוא לעיניים"), משם ירד ללב שחמד, והסתיים במעיים (באכילה עצמה). אכילת תרד בשבת, שיפה לאיברים אלו, מתקנת את מסלול הקלקול הזה.
שום: נאמר על השום שהוא "מכניס אהבה ומוציא קנאה". השום נועד לתקן את מידת הקנאה, שהייתה שורש הקלקול של הנחש.
משמעות ה"רחשין" (הדגים הקטנים)
הפיוט מזכיר "רחשין" – דגים קטנים. הגמרא אומרת שהרגיל לאכול דגים קטנים, לא רק שאינו סובל ממחלות מעיים (ובכך יש תיקון נוסף לפגם האכילה של חטא עץ הדעת), אלא שהם "מפרין ומרבין ומברין" (מחזקים ומבריאים) את כל גופו.
בדיוק כשם שהדגים הקטנים מחזקים את הגוף הפיזי, כך סעודת השבת ועונג השבת מבריאים, מחזקים ומביאים חיות עמוקה ל"נשמה היתרה" שלנו.
ולגבי הבקשה "להרבות מינים" (לאפשא זינין) – כיוון שבימינו לא תמיד מצויים בדיוק אותם זנים של תרד או דגים שהיו בזמן התלמוד, הפיוט מורה לנו פשוט "להרבות במיני מאכלים", שכן הכוונה הפנימית שלנו בעונג השבת תפעל את אותו תיקון רוח. [רצ"ה]
