שאלת היסוד: משל אב או משל בן?
הסוגיה במסכת קידושין דנה בשאלה עקרונית לגבי מצוות כיבוד אב ואם: כאשר ישנה עלות כספית לקיום המצווה (כגון קניית אוכל או בגדים לאב), על מי חלה החובה לשלם? האם המצווה היא "משל אב" (מכספו של האב) או "משל בן" (מכספו של הבן)?
ההלכה הפסוקה קובעת שמצוות כיבוד אב היא "משל אב". כלומר, הבן מחויב לטרוח בגופו עבור אביו, אך אינו מחויב להוציא מכיסו הפרטי כסף לשם כך, אלא אם כן האב עני והבן ממילא מחויב לפרנסו מדין צדקה.
הקושיה מסיפורו של דמא בן נתינה
על קביעה זו עולה קושיה חזקה מסיפורו המפורסם של הגוי דמא בן נתינה. הגמרא מספרת שדמא ויתר על רווח עצום של 600,000 זהובים מכיוון שהמפתח לתיבה היה מונח תחת ראשו של אביו הישן, והוא סירב להעירו כדי לא לצערו.
אם ההלכה קובעת שכיבוד אב אינו דורש מהבן להפסיד את כספו ("משל אב"), מדוע דמא בן נתינה (שמעשהו מובא כמודל לחיקוי) ספג הפסד כל כך גדול מכיסו שלו?
התירוץ הראשון: ההבדל בין מניעת רווח להפסד ממשי
התוספות והר"ן מתרצים שיש להבחין בין הוצאת כסף אקטיבית לבין מניעת רווח. אף על פי שהבן אינו מחויב להוציא כסף מכיסו כדי לכבד את אביו, הוא כן נדרש לוותר על רווח פוטנציאלי (כפי שעשה דמא). בנוסף, הבן מחויב "לבטל ממלאכתו" (לוותר על שעות העבודה שלו) כדי לשרת את אביו, אף שזה גורם לו להפסד הכנסה.
שאלת האב המזיק לנכסי בנו
הרמב"ם מביא דוגמה קיצונית להמחשת גבולות המצווה: גם אם האב לוקח את ארנקו של הבן וזורק אותו לים, אסור לבן לצעוק עליו, לביישו או לכעוס עליו, אלא עליו לשתוק.
דין זה לכאורה סותר את הכלל של "משל אב", שהרי כאן הבן מאבד את כל כספו בגלל אביו!
כדי ליישב סתירה זו, הפוסקים מסבירים שיש כאן שתי מערכות דינים נפרדות:
הצד המשפטי (ממוני): הבן בהחלט יכול למנוע מאביו לזרוק את הארנק, ואם האב כבר זרק אותו – הבן רשאי לתבוע אותו בבית דין כדי לקבל את כספו חזרה.
הצד ההתנהגותי (מורא): למרות הזכות לתבוע את הכסף, אסור לבן לאבד את עשתונותיו, לצעוק או לבייש את האב בשעת מעשה.
ההבחנה המרכזית: מצוות "כיבוד" לעומת מצוות "מורא"
הר"ן והרשב"א מציגים חילוק עמוק יותר שפותר את כל הסתירות: יש להבדיל בין "כיבוד אב" לבין "מורא אב".
מצוות כיבוד אב (עשה): כוללת פעולות חיוביות כמו להאכיל, להשקות ולהלביש. בפעולות אלו ההלכה היא "משל אב" – הבן לא חייב לממן זאת מכיסו.
מצוות מורא אב (לא תעשה): כוללת איסורים – לא לשבת במקומו, לא לסתור את דבריו, ובעיקר לא לצער את האב. כדי לא לצער את אביו, ההלכה דורשת מהבן לשאת בהפסד כספי בלתי מוגבל!
מדוע כדי לא לצער את האב יש להפסיד הכל?
כאן ניכנס ליסוד הלכתי כללי הנוגע לעלות קיום מצוות:
במצוות עשה ("קום ועשה"): אדם אינו מחויב להוציא יותר מ-20% (חומש) מנכסיו כדי לקיים מצווה (למשל לקנות תפילין או אתרוג).
במצוות לא תעשה ("שב ואל תעשה"): אדם מחויב למסור את כל ממונו כדי שלא לעבור על איסור.
מצוות "מורא" והחובה שלא לצער את האב נחשבות כאיסור לאו (כמו מצוות לא תעשה). לכן, כשם שאדם צריך לתת את כל כספו כדי לא לאכול חזיר, כך הוא חייב להיות מוכן להפסיד את כל ממונו כדי לא לפגוע או לצער את אביו.
הסיכום ויישוב מעשהו של דמא בן נתינה
לאור יסוד זה, מעשהו של דמא בן נתינה מובן לחלוטין. אם דמא היה מעיר את אביו כדי לקחת את המפתח, הוא היה גורם לאביו עוגמת נפש וצער (ביטול שנתו). גרימת צער לאב איננה נופלת בגדר של "כיבוד" (שפטורים בו מהוצאה כספית), אלא בגדר של "מורא" (שלא לצער), שהיא כעין מצוות לא תעשה. כדי להימנע מלעבור על איסור זה ולצער את אביו, דמא היה מחויב לשאת בהפסד הכלכלי האדיר, וכך אכן עשה.
תקנת "החומש" (20%) מול חובת מסירת כל הממון
כדי להבין מדוע במצוות "מורא אב" (שלא לצער את ההורה) אדם נדרש לוותר על כל הונו, יש להעמיק בהבחנה ההלכתית הכללית לגבי עלות קיום מצוות:
מצוות עשה (קום ועשה): חכמים תקנו ש"המבזבז אל יבזבז יותר מחומש". כלומר, אדם אינו צריך (ואף אסור לו) להוציא יותר מ-20% מנכסיו כדי לקיים מצוות עשה (כגון קניית אתרוג או מתן צדקה). הסיבה לכך היא פרקטית: התורה לא רצתה שאדם ירושש את עצמו ויהפוך לנטל על הציבור.
מצוות לא תעשה (שב ואל תעשה): כאשר מדובר באיסור (כגון חילול שבת או אכילת טרף), ההלכה משתנה לחלוטין. אדם מחויב למסור את כל ממונו ולא לעבור על איסור.
מכיוון שהאיסור לצער אב ואם שייך לקטגוריה של "מורא" ונדון כ"לא תעשה", הבן אינו מוגן על ידי "תקנת החומש". הוא מחויב לספוג הפסד כספי של 100% מנכסיו (כפי שעשה דמא בן נתינה) ובלבד שלא יגרום צער לאביו.
האם נשים חייבות במצוות מורא אב ואם?
הלימוד מהפסוק "איש אמו ואביו תיראו"
הגמרא דנה בפסוק הפותח במילה "איש" אך מסתיים בלשון רבים "תיראו". חז"ל לומדים מכך שאף על פי שהפסוק נקט לשון זכר ("איש"), גם נשים מחויבות במצוות מורא הורים באופן שווה.
אך עולה כאן שאלה למדנית: מדוע התורה הייתה צריכה ליצור ריבוי מיוחד כדי לכלול נשים? הרי כיבוד ומורא הורים אינן מצוות "עשה שהזמן גרמא" (מצוות התלויות בזמן, שמהן נשים פטורות בדרך כלל), ולכן פשיטא שנשים אמורות להיות חייבות בהן!
התשובה: חומרתה הכלכלית של מצוות המורא
דווקא בגלל החומרה הכלכלית העצומה של מצוות "מורא" (הדורשת מאדם לאבד את כל ממונו כדי לא לצער את הוריו), היינו עלולים לחשוב שהתורה פטרה נשים מחובה זו, שכן היכולת הכלכלית העצמאית של נשים בעת העתיקה הייתה מוגבלת, והטלת חובה כה כבדה הייתה עלולה להוביל להתנגשויות חמורות. לכן, התורה הייתה חייבת להשמיע לנו במפורש: "תיראו" – החובה מוטלת גם על נשים ללא יוצא מן הכלל.
יוצאי הדופן לתקנת החומש: תלמוד תורה ומורא הורים
סיפורו של הלל הזקן: מדוע הוציא 50% מהכנסתו?
יש לדון במקרים נוספים שבהם הכלל של "לא לבזבז יותר מ-20%" אינו חל.
הלל היה עובד כחוטב עצים ומשתכר חצי דינר (טרופייק) ביום. חצי מן הסכום היה נותן לשומר בית המדרש כדי שיוכל להיכנס ללמוד תורה, ובחצי השני פרנס את משפחתו.
נשאלת השלה: הלל הוציא 50% מכלל הכנסתו על מצוות תלמוד תורה! כיצד הדבר מותר, הרי זה הרבה מעבר לחומש (20%) המותר בהלכה?
ההבדל בין צדקה להחזקת תורה
ה"שיטה מקובצת" והרב ישראל מאיר הכהן מראדין בספרו "אהבת חסד" מבחינים באופן חד בין צדקה לעניים לבין תלמוד תורה:
צדקה לעניים: תקנת ה"חומש" נועדה אך ורק לצדקה. אם אדם יפזר את כל הונו לעניים, הוא עצמו יהפוך לעני. לכן חכמים הגבילו זאת.
תלמוד תורה והחזקת תורה: על לימוד תורה או על תמיכה בלומדי תורה – אין שום הגבלת סכום.
הראיה לכך היא "הסכם יששכר וזבולון": זבולון יצא למסחר ונתן ליששכר מחצית (50%) מכל רווחיו כדי שזה יישב וילמד תורה. בתמיכה רוחנית כזו אין חשש של התרוששות מוחלטת, שכן מובטח לתומך שכר ושותפות סגולית, ולכן מותר לאדם להוציא את רוב הונו כדי לזכות בתורה.
הסיכום: השוואת כבוד ההורים לכבוד המקום
בסופו של המהלך, מוסבר מדוע מצוות מורא אב ואם כה חמורה שאף היא שוברת את תקרת ה-20% ודורשת את כל ממון האדם, בדומה לתלמוד תורה.
התורה הקישה (השוותה) לחלוטין בין כבוד ההורים לכבודו של הקב"ה: נאמר "כבד את אביך ואת אמך" ונאמר "כבד את ה' מהונך". מכיוון שהתורה הציבה את ההורים במעמד השווה לזה של בורא עולם, הפגיעה בהם וצערם נחשבים כעבירה חמורה ביותר שדורשת הקרבה מוחלטת של רכוש האדם, ללא ההגנות הרגילות שמספקת ההלכה לשמירת ממונו של האדם במצוות אחרות. [עפ"י המשנ"ח]
