איתי איסמן
"הדת הוא אופיום להמונים".
את המשפט הזה שמעתי מאות פעמים בחיי, החל מילדותי במערכת החינוך וכיום בתקשורת ובאקדמיה. המשפט הזה מתמצת את כל מה שחשבתי על הדת כשהייתי קטן. קרל מרקס ניסח באופן תמציתי את מה שלא מעט אנשים חושבים על הדת בכלל והיהדות בפרט. חשוב לי להסביר לכם את שורשי התודעה הזו דרך התהליך האישי שעברתי כדי שתוכלו להסביר לאחרים. הדת תמיד נתפסה בעיניי כמשהו שאנשים המציאו כדי להעניק לעצמם תחושת בטחון. אבל מרקס אמר יותר מזה, שהדת מדכאת את רוח האדם ומפריעה לאנושות להתפתח לקראת העולם החדש שהוא רצה לראות. ממשיכיו של מרקס הרחיבו את תיאוריית תפיסת הדיכוי שלו כלפי הדת וטענו שהרבנים יצרו לעצמם מוסד פטריארכי מנצל כדי שיוכלו להשתלט על ההמון התמים והנאיבי. כך נוצרה התודעה כאילו 'הרבנים מחליטים כל פעם מה מותר ומה אסור', והאמירה שהדתיים מקשיבים לרבנים בלי לחשוב 'ואם הרב יגיד לך לקפוץ מהגג?'; וכמובן משפט המחץ 'גדלת בתור דתי לכן אתה חושב ככה', כלומר לדתיים אין חשיבה עצמאית.
הסדק הראשון בתפיסת העולם התרחש כשפגשתי דתיים בצבא. פגשתי אנשים מאוד חכמים, ולהפתעתי, יותר חכמים ממני. הם ידעו לענות לדברים ששאלתי וגם היו בקיאים בחכמות שהכרתי. לאחר מכן קראתי גם ספרים של רבנים, ראיתי שהם אנשים מאוד מאוד חכמים ומה שלמדתי לא מתקרב לעומק ורוחב החכמה שלהם. לאחר מכן נפגשתי עם התלמוד, ראיתי את עוצמות הוויכוח שיש שם וראשונים ואחרונים שמנסים לחדד את הסברות השונות. לא רק בסיפורי התורה במדבר רואים כמה היה לבני ישראל חוש ביקורת וכמה קושיות הם הקשו על משה רבינו, גם בגמרא רואים שלא פוחדים לשאול שאלות ולהקשות קושיות.
הטענה שרבנים מעלימים מידע מהציבור כדי שיוכלו לשלוט עליו נובעת מבורות שלא מכירה פסוקים שמחייבים את האדם להגות בתורה יומם ולילה ואומרים שקרוב אלינו הדבר מאוד, ומאמרי חז"ל שאומרים שהתורה מונחת בקרן זווית וכל הרוצה יבוא ויטול. לא רק שהרבנים לא פוחדים שיהודים ילמדו תורה, בדיוק להיפך, הם מלמדים כל היום תורה כדי שכולם יהיו תלמידי חכמים, האידיאל הוא שהאדם יתמלא בתורה ויוכל לפסוק הלכה בעצמו ולא ללכת לרב ולשאול אותו מה מברכים על כל דבר, ובינתיים, בוודאי שמי שלא יודע - שישאל.
מספרים על הרב דוד כהן זצ"ל 'הנזיר', שבאחד השיעורים הוא שאל את תלמידיו מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים, וכל אחד ענה משאיפות ליבו. לשמע התשובות, הרב שאל בפליאה "אף אחד כאן לא רוצה להיות נביא?". לומר להם שהשאיפה של כל יהודי צריכה להיות דביקות מלאה בה' עד שידע את רצונו בצורה ישירה. וכך כתוב בנביאים שלעתיד לבוא "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם".
בשיעוריי הראשונים אצל הרב יהושע צוקרמן הוא הביא את המדרש על אברהם אבינו ששתי כליותיו לימדו אותו תורה, כדי להסביר כמה התורה טבועה בנו ויחד עם זאת שאנחנו צריכים לעמול הרבה מאוד כדי שזה לא יהיה רק בתוך הנשמה, אלא בשכלנו ואורח חיינו. הרב קוק כותב בספרו 'אורות': "הדבקות בצדיקים, כדי שיתערב כח המציאות שבנשמתם עם הנשמה הבלתי נשלמת, היא דבר נכבד מאוד במהלך התפתחות הנפשות". הקישור לתלמידי חכמים הוא מאוד חשוב וקריטי כדי לבנות את בניין האישיות של האדם והוא צריך את זה כדי להשלים את נפשו, אך הרב קוק מזהיר שם לא לדבוק יותר מידי בצדיק, כי קישור חזק מידי עלול להביא דבקות גם בחסרונות שעלולים להיות אצל הצדיק, אך על הצדיק הם לא פועלים ואילו על האדם החסר הם כן. לכן צריך למצוא את האיזון לדבוק בתלמידי חכמים אך לדעת שהמטרה היא לעבוד את ה' בכוח עצמך. התורה היא לא אופיום להמונים אלא סם חיים, היא דורשת מאיתנו להגות ולעמול בה. התורה הופכת את האדם מהמוני לשכלי, לבעל שכל אלוקי, לאדם מאמין. הוא מאמין לחכמים לא בגלל טיפשותו אלא להיפך, כי הוא מעריך את עמלם ושקידתם בתורה, יחד עם מידותיהם הטובות. מי שטוען שהדת היא אופיום להמונים נפגש עם יהדות שטחית או עם דת אחרת, עזרו לו להיפגש עם סם החיים.
