"כבר אין חברים!!"

הרב דוד דוידקוביץ

כיתה א' של תלמוד תורה מאחד היישובים בגב ההר נסעה פעם לירושלים, והילדים הלכו להתברך אצל הרבי מטולנא. הרבי מטולנא אמר לאותם תלמידים, שהמקום היחידי בתנ"ך שבו כתוב ללמוד היטב נמצא בספר ישעיהו, שם  אומר הנביא: "לִמְדו הֵיטֵב". הרבי שאל אותם מה פירוש המילים הללו בפסוק בישעיהו, והם ענו בפשטות "ללמוד טוב תורה". אבל הרבי מטולנא העיר, שרש"י שם מבאר את הפשט שהכוונה היא ללמוד להיטיב לאחרים. 

יש כאן כיוון שונה לגמרי. מערכת החינוך כיום דורשת מהתלמידים ללמוד טוב - כלומר להגיע להישגים לימודיים. הנביא דורש מאיתנו ללמוד איך להיות טובים. לא רק ללמוד טוב, אלא ללמוד איך להפוך לאנשים טובים, שעושים טוב לאחרים. חודש תמוז שבו אנחנו מצויים, הוא אחד משני חודשים - תמוז ואב - שעל פי כתבי האריז"ל, נמצאים בשליטתו של עשו הרשע. השורש לכל הפורענויות בחודשים הללו, נעוץ בהליכת המרגלים ארבעים יום. חז"ל מבארים, שכבר הליכתם של המרגלים הייתה לרעה. ברור שהעין הרעה שלהם התחילה לפעול כבר ביציאה למסע, כי אם הם לא היו מסתכלים בעין שלילית מלכתחילה, לא היו יוצאים מהם דיבורים כל כך רעים בסיום שלו. היציאה למסע הייתה בראש חודש תמוז, ולכן החודש הזה חתום בחותם של מבט שלילי על החיים. 

העין הרעה הובילה ללשון הרע, וכדי לפתוח פתח לתיקון, נעסוק כעת במושג שנקרא "לשון הטוב" - מילים טובות ודיבורים טובים. הפסוק במשלי אומר: "דאגה בלב איש ישחנה ודבר טוב ישמחנו". תחילת הפסוק עוסקת בפתרון דאגות. חז"ל פירשו את המילה "ישיחנה" שנאמרה ביחס לדאגה, בשני פירושים, שכל אחד מהם מהווה פתרון לבעיות בדרך שונה. 

הדרך הראשונה היא "ישחנה - יסיחנה מדעתו", כלומר הדחקה. לעומת כמה מטפלי-נפש שמהלכים עלינו אימים ואומרים שכל הדחקה היא מסוכנת, לפעמים, כשהיא בפרופורציות בריאות, הדחקה היא טובה ומועילה. הפירוש השני של חז"ל הוא "ישחנה - ישיחנה לאחרים". במבט ראשון נראה, ששיחה עם חבר היא רק כדי לפרוק מהלב. אבל האמת היא שחבר גם עוזר לנו להתרומם למקום חדש. בשיחה עם חבר על דאגה, כמובן צריך קודם כל הקשבה. הקשבה זאת עבודה בכלל לא קלה, ורובנו מתקשים בה. אבל מעבר להקשבה, לשיחה עם חבר אמיתי יש פן נוסף, וזה הצד שחבר אמיתי יודע גם להגיב בסוף בצורה מועילה. ה'תפארת שלמה', הרבי מראדומסק, אומר כך: "כי גם זה יועיל דיבוק חברים - 'דאגה בלב איש ישיחנה', לספר עניינו לרעהו, ולהתייעץ עמו בעבודת ה' יתברך בכל ענייניו. שגם חבר טוב יכול להקימו". חז"ל אומרים: "קנה לך חבר", ומשמע שצריך להשקיע בעניין הזה. אחד המדדים לחבר טוב, זאת השאלה אם הוא לא רק מקשיב, אלא גם יודע להגיב נכון. 

הנכד של מורי ורבי, ר' שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, ר' אהרן גולדברג, סיפר לפני כשנה סיפור לא מוכר על סבא שלו: פעם הוא הלך עם הסבא ר' שלמה זלמן לכותל. בדרך, בא מולם יהודי שלמד עם ר' שלמה זלמן ב'עץ חיים'. ר' שלמה זלמן פנה לכיוון היהודי בשמחה גדולה כדי לשוחח אתו: "שלום עליכם! הרבה זמן לא ראיתי אותך, מה שלומך? איך אתה מרגיש?" היהודי ענה בקיצור ושאל בנימוס: "ומה שלום הרב?" ר' שלמה זלמן אמר ליהודי: "מוישה, מה קרה?! למה אתה מדבר אלי ככה?" היהודי לא הבין: "מה פירוש 'למה אתה מדבר אלי ככה'? שאלתי מה שלום הרב?". ר' שלמה זלמן היה נסער: "מוישה אתה לא יכול לדבר איתי כמו בן אדם?" היהודי בשלו: "הרב, מה לא בסדר? אני שואל מה שלום הרב!" ר' שלמה זלמן אמר ליהודי עוד כמה מילים ספורות, ופנה ללכת. ר' אהרן הנכד סיפר: "סבא היה ממש בטראומה. ניסיתי לדובב אותו מה קרה, עד שהוא הסכים לומר - 'כבר אין חברים... מה הוא אומר כל הזמן הרב הרב הרב... למה הוא לא שואל אותי כמו חבר 'שלמה זלמן מה שלומך?'. הרי היינו יחד באותו מקום! שידבר איתי כמו חבר!". ר' שלמה זלמן גם ראה את עצמו בתור חבר של היהודי, וגם ממש לא החזיק מעצמו כגדול הדור. בכל אופן, את עיקר הנקודה כל אחד מבין ויודע - חבר טוב הוא אחד שמרגיש אותי, שאכפת לו ממני באמת, והוא רוצה להיטיב לי.

אותו נכד, ר' אהרן, שהיה הנכד הכי קרוב לר' שלמה זלמן, סיפר עוד סיפור, שממחיש עוד יותר את עניין החברות האמיתית. פעם ר' שלמה זלמן שאל אותו על בחור מסויים, שרצו לברר עליו בשביל שידוך. ר' אהרן ענה שהוא מכיר את הבחור - "אני חבר טוב שלו". ר' שלמה זלמן שאל: "מה אתה יכול לספר עליו?". הנכד אמר כמה דברים טובים, אבל גם כמה ביקורות משמעותיות. ר' שלמה זלמן שאל אחר כך: "אתה בטוח שאתה מכיר אותו? בטוח שאתה חבר טוב שלו?" הנכד ענה בהחלטיות: "כן! אני חבר טוב שלו, אני מכיר אותו היטב!". אז ר' שלמה זלמן תמה: "אני לא יכול להבין! ככה חבר טוב מדבר?!" ר' אהרן הנכד ניסה לענות: "אבל סבא, אתה שאלת אותי כדי שאומר את האמת! אתה מברר בשביל שידוך!" ר' שלמה זלמן לא ויתר: "חבר טוב לא מדבר ככה!". "סבא, אז מה הייתי צריך לעשות?". "היית אומר שאתה לא רוצה לדבר עליו כי אתה חבר שלו". 

רבי נתן מברסלב בליקוטי הלכות כותב כך: "כי הדיבור יש לו כח גדול ועל ידי זה עיקר התגלות השמחה. בחינת 'שמחה לאיש במענה פיו' וכתיב: 'דאגה בלב איש ישחנה ודבר טוב ישמחנה'". לפי רבי נתן, שני החלקים של הפסוק במשלי, משלימים אחד את השני. שלמה המלך אומר שכאשר יש לאדם דאגה, צריך להשיח אותה לחבר, ובתגובה לקבל "דבר טוב ישמחנה", כלומר דיבורים טובים ומעודדים. כשלאדם יש דאגה, כדאי לדבר על הצרה הזאת באוזני חבר כזה שיודע להגיד דברים טובים. בדרך כלל, כשמדברים על תיקון של מידה מסוימת, ישנו הרגל טבעי לחשוב שעיקר העבודה שצריכה להיעשות נמצא בחלק של 'סור מרע'. כשמדברים על תיקון העיניים, כל מי ששרוי באווירה חסידית, ובוודאי אם הוא מושפע קצת מבית המדרש של ברסלב, חושב באופן אוטומטי על 'שמירת עיניים', כלומר, מה אסור לראות ועל מה לא מסתכלים. לצער הלב, כמעט אין אנשים שעובדים על מה כן לראות. איך להתבונן בעין טובה על דבר. יכול להיות אחד שלא רואה אף אחד, וממילא לא מושיט עזרה כשצריך, הוא גם לא אומר שלום לאף אחד כי הוא זהיר שמא יתחלף לו לומר שלום לאישה, וכך הלאה. הרבה יהודים מפספסים את העבודה הגדולה של ראייה והתבוננות בכל דבר שה' נותן לנו, לפעול עליו טוב ולרומם אותו. כמו בראייה, כך הדברים נכונים גם בנושא הדיבור. מה הנושא שכולם מפתחים בתחום של תיקון הדיבור? איסור לשון הרע. היום אפילו יש לעניין הזה קמפיינים גדולים וחשובים, ואפילו הכרחיים. לשון הרע זאת מכה נוראה שיכולה להרוג בני אדם, בזמננו עוד יותר מבעבר, דרך תקשורת ההמונים שיכולים לעשות לבן אדם 'שיימינג' או בשפתנו ביוש. לפעמים יכולים להרוג ככה בן אדם. ממש מוות וחיים ביד הלשון. כל זה טוב ויפה, אבל אדם לא יכול להסתפק רק בזהירות. צריך לעמול בעניין הזה לא פחות בצד החיובי שלו - לשון הטוב. על מעלת הדיבור הטוב מופיעים בזוהר דברים נפלאים, דווקא סביב פרשת מצורע. על הפסוק "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו", אומר הזוהר הקדוש שהשומר על פיו שומר את נפשו, כי עצם הנפש נעוצה בכח הדיבור. הביטוי של היות האדם בעל נפש, "ויהי האדם לנפש חיה", זהו כוח הדיבור. הזוהר אומר שכאשר האדם משתמש בכלי הנפש, הפה והלשון, לדיבורים שליליים, אז הנפש עוזבת אותו. רוח הדיבור הקדושה שיש לכל יהודי בפנימיותו, עוברת ממנו כי היא לא רוצה לשרות במקום שמשמש לדברים שלילים, וכך נפתח פתח לרוח הטומאה לשרות עליו. ּ הזוהר מוסיף שם עוד משפט אחד:  כשם שאדם נענש בגלל מילה שאמר, כך הוא נענש על מילה טובה שיכול היה לומר ולא אמר. אלו דברים מבהילים! צריך לפתוח כאן בקמפיין אדיר על לשון הטוב, אולי אפשר לגייס גם אליו את משפחת הלפרין... 

המודעות ללשון הטוב היא נמוכה מאוד. כשאדם יוצא מההרצאה הזאת ופוגש את המארגנים של הכינוס הנפלא הזה, צריך לומר להם מילים טובות! אלא, שאנשים רגילים לומר לעצמם: "שאני אגיד לו? מסתמא כבר הרבה אמרו להם, וגם מעצמם הם יודעים כמה הכנס מוצלח". אמנם יכולים להיות להם סימנים על כך שהציבור שמח, אבל התביעה היא אישית. גם מילים טובות ממש אסור לחסוך. כשהייתי בצבא שירתתי בגולני, ושם היה איסור חמור לומר את המילה תודה. פעם אמרתי לסמל של המחלקה 'תודה', על זה שהוא החליף לי מדים. בתור אשכנזי בגולני העזתי לומר לו תודה, ומיד הוא נזף בי בטון צבאי: "בגולני לא אומרים תודה!". עם כל הכבוד לדרך החינוכית הזאת, אני כופר בנכונותה. אני מניח שרובכם מכירים את התופעה הזאת, שחייל חוזר הביתה מהצבא ביום חמישי, וכדי לרדת מהאוטובוס הוא נעמד ליד הדלת האחורית וצועק: "נהגוס! דלת אחורית!" יש מין קמצנות כזאת במילים טובות. אותו סמל בגולני רצה להסביר לי שהוא עושה את מה שהוא חייב, ולא מתוך רכות של טוב לב. אבל אנחנו מעדיפים עבודה שלא באתכפיא אלא מתוך אהבה והתקשרות - דווקא לא רק בגלל החובה. מצד האמת, אנחנו שמחים להגיד תודה ולומר מילים טובות. 

מספרים על ר' יחזקאל לוינשטיין שהיה המשגיח בישיבת פונוביז', שפעם באו אליו חבורת בחורים רציניים, שהחליטו להיות תקיפים בעניין השבחים המוגזמים שאומרים על חתנים. למי שמכיר, בחברה הליטאית יש ממש הספדים ארוכים בכל אירוסין ושבע ברכות, עד שכל חתן כולם בטוחים שהוא גדול הדור. הבחורים האלו טענו שהתופעה הזאת פסולה, כי כך אנשים מתרגלים לשקר, והם רצו שהרב לוינשטיין יעביר שיחה על הנושא. ר' יחזקאל לוינשטיין מיד דחה את הבקשה: "עד שיש שבוע אחד בחיים של יהודי שאנשים אומרים עליו דברים טובים, גם אותו אתם רוצים לקחת?". גם בתהליך של טהרת המצורע, יש אמירה כלפי הדיבור החיובי. כדי לטהר את המצורע, לוקחים שתי ציפורים שכישרונן הוא ציוץ-דיבור. ציפור אחת שוחטים, ואת השניה משלחים על פני השדה. אם נעמיק נראה שאם יש שתי ציפורים, כנראה הן כנגד שני סוגי בעיות שיש בדיבור. הבעיה הראשונה היא כמובן מה אסור לומר. זאת הציפור הראשונה, שמייצגת את הלשון הרע ואותה שוחטים. הציפור השניה, היא כנגד הדיבורים הטובים שלא נאמרו. אותה שולחים על פני השדה, וכך אומרים לה להרבות בצפצופים ודיבורים טובים.