חלק שישה עשר
סימן ט
הפסק בין אכילת גבינה לאכילת בשר
כ"ז ניסן התש"ס בנ"י יצו"א מע"כ האי צורב עוסק בחוקי חורב, כש"ת מוה"ר דוד פייף הי"ו ירושלים עיה"ק ת"ו
אחדשה"ט. בדבר המבואר בש"ע יו"ד סי' פ"ט ס"ב, במי שאכל גבינה מותר לאכול אחריו בשר מיד וכו', ואם הוא בלילה וכו' צריך לקנח פיו, והקינוח הוא שילעוס פת ויקנח בו פיו יפה וכן בכל דבר שירצה חוץ מקימחא וכו'. ונפשו בשאלתו אי האי פת הקינוח צריך שילעוס ולבלוע או אפשר לפלוט.
הנה בפרי תואר שם אות ז' כתב דצריך שיבלע דוקא ואי לא לא מהני, והפמ"ג בשפתי דעת סקי"ב תמה עליו מדברי הרמב"ם שכ' להדיא יבלע או יפליט, וכ"כ בשיורי ברכה אות ט"ז וביד יהודה בפיה"ק סקי"ח ציין עליהם הדרכ"ת ע"ש, איברא דהפת"ש אות ה' שם הביא דברי הפ"ת והוסיף דבלא"ה צריך לבלוע ואסור לפלוט משום הפסד אוכלין עיין בא"ח סי' קע"ב ע"כ. ולפענ"ד אי משום הא, הא אפשר בפחות מכזית שאין בה משום הפסד אוכלין, או שלא נטל ידיו לפת או כגון שלא בירך על הפת שא"א לו לבלעו ואין כאן משום הפסד אוכלין, או שמא כיון שעושה קינוח שמותר לעשות כתיקון חז"ל א"כ אפי' פולט אח"כ אין בו משום הפסד אוכלין כנלפענ"ד.
ומה ששאל בגבינה קשה דקיי"ל דצריך להמתין שש שעות, אי בגבינות שבזמננו הצהובות יש להם דין של גבינה קשה.
הנה זה דרכי מעולם להחמיר בזה להמתין שש שעות, הגם ששמעתי בשם הגרמ"פ זצ"ל שהקיל בדבר, ושמחתי לראות שהביא בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א שמצריך להמתין שש שעות כמו בין בשר לחלב ולזה דעתי מסכמת.
ובדבר שמספקא ליה אי יכולים להשתמש במכשירי אוכלים להבחין לדעת אי עברו כבר ששה חדשים להבחין בין רך לקשה, או אם צריכים להחמיר בכל אופן. הנה בזה ודאי כל ערום יעשה בדעת וע"פ רוב הגבינות וכיוצא בהם המיוצרים יש להם תאריך מתי נעשו, ויש לסמוך על זה בספיקא דתקנתא כזו והבן כי קצרתי.
במנהג להמתין ג' שעות בין בשר לחלב
בדבר מנהג יהודי אחינו בני אשכנז (גרמני') שנהגו להמתין ג' שעות, וע"ז מגיב שזה מנהג טעות ושנעשה או כהרמ"א שעה אחת או כהמחבר שש שעות, אבל ג' שעות אין לו מקור והוא טעות.
באמת כי מנהגם נמי מבואר בדברי רבותינו האחרונים, ועיין בדרכ"ת שהביא באות ו' בשם באה"ט של מהרי"ט ופת"ש, ובס' מטה אפרים הספרדי ובס' מזמור לדוד (להרב מהרד"פ ז"ל), שהביא מנהג כמה מקומות שאין ממתינין אחר הבשר רק ג' שעות בקירוב אפי' בקיץ, ויש למנהג זה על מה לסמוך הואיל ואם הי' בחורף אז הי' כבר זמן סעודא אחריתא, א"כ ממילא מוכח דאחר ג"ש אינו מושך טעם והאריך שם, עכ"פ נראה כיון דבגמ' נתנו שיעור מסעודה לסעודה א"כ תלוי בזמן הסעודה והמקום שאוכלים, וכיון שזמן סעודת ת"ח בשעה שש וסעודה שני' בערב, ובזמן החורף שהיום קצר ובשעה שלישית אחצה"ר כבר מגיע חשכת לילה, וא"כ אוכל סעודתו לערך ג' שעות לאחר שאכל סעודת צהרים, ואינו אסור לאכול אלא בסעודה אחת ולא בסעודה שני' ביום, ולכן נהגו בזה שלש שעות והארכתי בזה.
ומה ששאל איך לנהוג בזמנינו. ולפענ"ד פשוט כל שיש בו ריח תורה ימתין שש שעות, ואפי' הבאים ממקומות שהקילו לעצמן אם עכשיו יחמירו לא יהא בכלל אל תטוש תורת אמך ואין זה חומרא יתירה, כי כן נראה מרוב הפוסקים ורוב המקומות שנהגו כן ופשוט.
דושה"ט בברכה ובלו"נ,
מנשה הקטן
