הסיפור השני, הוא על ר' מוטל'ה, החתן של הדברי חיים. מספרים, שפעם אחת פרצה שריפה בבית שלו, והוא איבד בה את רוב רכושו, וחמור מכך, כתבי יד נדירים ויקרים של רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שהיה סבא שלו, ובנוסף - גיליונות מוכנים להדפסה, של חידושי תורה אישיים שלו. הנזק היה גדול מאוד, והכאב שלו היה לא רגיל. במשך כמה ימים ר' מוטל'ה היה שרוי בצער גדול מחמת המאורע הזה. אחרי כמה ימים, ר' מוטל'ה התחזק, ואמר לחסידים שלו, שצריך לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה. החסידים ענו: "רבי, אם ככה, אז תן לנו לחיים!" ר' מוטל'ה הסכים, ושלח אותם לקנות כיבוד ומשקה לאמירת 'לחיים'. הם התיישבו לומר 'לחיים', כדי להודות לה'.
הרעיון שצריך אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, בא לומר שצריך להודות על כל מה שקרה בחיים שלי. הסיבה היא, שאם הכול ממנו יתברך, אז גם דברים שמתרחשים ונראים לי כלא-טובים, הם לא תקלה ולא טעות חס ושלום. הכל מאת ה' והכל לטובה. נחזור לר' מוטל'ה: אתם יכולים לדמיין לעצמכם את ההתוועדות בבית המדרש, ואת הרבי ר' מוטל'ה יושב בראש. כולם מרימים כוסיות משקה ואוכלים מהכיבוד, כשבאוויר עדיין מריחים את שאריות השריפה. תוך כדי ההתוועדות, אחד החסידים העז ושאל את הרבי: "אם צריך לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה, אז למה לקח כמה ימים, עד שהתכנסנו לברך את ה' על הרעה? למה לא מיד להביא לחיים ולהודות לריבונו של עולם?". ר' מוטל'ה ענה לחסיד, מהלכות ליל הסדר. לגבי אכילת המרור, נפסק להלכה שאם אדם בלע את המרור, בלי להרגיש את הטעם שלו - לא יצא ידי חובה. ר' מוטלה למד מההלכה הזאת, שאת המרור בחיים, צריך ללעוס ולהרגיש. הוא חיכה כמה ימים, מכיוון שהוא סבר, שאם הקב"ה שולח לך עניין כואב כלשהו - קודם כל תכאב אותו, ורק לאחר מכן תתחזק באמונה שהכל לטובה. אל תדלג על השלב של הרגשת הכאב.
