צריך להראות את הדרך איך נכנסים אל הטרקלין - דרך השער. השער הוא האלהות המתגלה בעולם, בעולם בכל יפיו והדרו, בכל רוח ונשמה, בכל חי ורמש, בכל צמח ופרח, בכל גוי וממלכה, בים וגליו, בשפרירי שחק ובהדרת המאורות, בכשרונות כל שיח, ברעיונות כל סופר, בדמיונות כל משורר ובהגיונות כל חושב, בהרגשת כל מרגיש ובסערת גבורה של כל גבור.
הרב חיים נבון
לפני הקורונה, רוב הישראלים טסו בכל שנה לחו"ל. זה נתון מדהים, שמלמד שגם אנחנו מנסים לכבוש את העולם. לא בשביל לסחוט ממנו זהב, כמנהג היוונים, אלא בשביל לסחוט ממנו משהו אחר: חוויות. בשנתיים האחרונות כמעט כולנו נשארים בארץ בקיץ, וזה אולי הזמן לתהות על האובססיה הזו לאיסוף חוויות במרחקים.
את המילה "חוויה" המציא החלוץ האגדי א"ד גורדון. הנביא העבדקן של "דת העבודה" חיפש מילה לרוח החיים הפועמת בעוצמה באדם ובטבע, והלחים לשם כך שתי מילים קיימות: "חיים" ו"הוויה". ה"חוויה" התחילה את הקריירה שלה בשפה העברית כאיזו רוח קמאית המפעפעת ביקום, והפכה בדורנו כינוי לאירוע צלילה עם תמנונים ארסיים בנילוס הכחול, או לפחות לסדנת קדרות טבעית בחמר אורגני מגובל בשתן גמלים בגבעת אולגה.
המרדף האינסופי הזה אחרי חוויות מגובה בסוג מסוים של אידיאולוגיה: ליקוט החוויות אמור לבנות את האישיות, להעשיר אותה, לפתוח לחוֹוֶה כיווני מחשבה ורגש חדשים ומסעירים. אך האם מלקטי החוויות אכן חוזרים ממסעיהם כבני אנוש משודרגים, עילאיים ומוּארים? לצופה מהצד נדמה שלרוב הם שבים דומים מאוד למה שהיו, רק עם קצת פחות זיכרון פנוי בסמארטפון. הרומאים היו אומרים על זה: "מי שנוסע רחוק מחליף אקלים, לא אישיות".
טוב להיפתח להתרחשויות לא רגילות, לרגשות נדירים ולחשיבה אחרת. אך כל אלו נמצאים מתחת לאף שלנו בכל רגע. האוצר נמצא תמיד מתחת לגשר. בשביל לראות מורכבות בוטנית מפליאה אין צורך לנסוע ליערות הגשם באמזונס; אפשר להתבונן, באמת להתבונן, בניצן קטן בגינתנו. גיסיי לקחו פעם את בתם הבכורה החמודה לגן החיות הנודע בברונקס. הפעוטה גילתה אדישות גמורה לכל החיות האקזוטיות, ורק ביציאה צהלה פתאום בהתפעלות, כשהיא מצביעה על עץ רגיל בתכלית: "הנה עלה!"
המשוררת האגדית זלדה כתבה שירים מרהיבים, המהדהדים עולם פנימי סחרחר מיופי, וכל זה מתוך ביתה הזעיר בירושלים. איך היא עשתה את זה? היא ידעה "לטעום את סין באפרסק מבוּשֹם", כדבריה באחד משיריה הגדולים. הרב חיים סבתו כותב ספרים נהדרים על חיי הסֵתר המופלאים של אנשים פשוטים, שהתפללו בבית הכנסת שלו בילדותו. גם לידי התפללו אנשים כאלו, אבל אני לא שמתי לב.
סבא־רבא שלי גדל בוויז'ניץ', למד שם אצל הרבי, נאלץ לברוח לפולין, ואחרי הרפתקאות עקלקלות גויס בכפייה לצבא הפולני במלחמת העולם הראשונה. שם ניסו להאכיל אותו טריפות, אבל הוא לא פתח את פיו, גם כשהציתו את זקנו. כשלקחו אותי בילדותי לפגוש בו, לא חשבתי לרגע אילו אוצרות טמונים בראשו של הסב הישיש הזה, אלא רק מתי אוכל כבר לחזור לספרים שלי. לזכותי אוכל רק לומר שגם ספרים הם עולם נגיש ומלא קסם. וגם בעולם הספרים, אגב, לא צריך לנדוד רחוק כדי למצוא נפלאות. פעם אמר לי סטודנט צעיר: הרב קוק והרב סולובייצ'יק הם הוגים יהודיים, אין להם תרומה לפילוסופיה הכללית, ולכן הם פחות חשובים בעיניי. אמרתי לו – אצלי זה להפך: הגרניום שבעציץ שלי יקר לי יותר מאשר יערות הגשם שבאמזונס.
האם לא כדאי לקרוא פילוסופים שאינם יהודים? האם לא נחמד לטייל בחו"ל? האם אין מה לראות ולהתרשם במחוזות זרים ורחוקים? לוּ אמרתי זאת היה זה שקר גס, או כמו שהוא נקרא היום: "אמירה לא ליבתית". אחרי שמתענגים על הקרוב, נחמד לבקר גם את הרחוק. אבל לא משום שרק שם, בטיול הגדול לאטרקציות הנדירות בתבל, יתחולל איזה תהליך מופלא של פריחת הנפש. ציידי פרפרים היו נוהגים פעם לחפש במקומות רחוקים פרפרים יפהפיים, לצוד אותם, ואז לנעוץ אותם בסיכה באיזה אלבום. כך נדמים לי לפעמים ציידי החוויות; אבל לא כך מעמיקות נשמות. חוויות שבאמת משנות אותנו הן תמיד תוצר לוואי אגבי של פעילות משמעותית, ולא יעד בפני עצמו. כשאנחנו שמים לב ליופי ולעומק שיש סביבנו, כשבאמת אכפת לנו מקרובינו ומידידינו, כשאנחנו באמת מגיבים ובאמת מעורבים – אז נפשנו נפתחת. בשביל זה לא צריך לטוס ליבשת אחרת; מספיק לפתוח את הדלת, ולפעמים רק לפקוח את העיניים.
