הרב שמואל ליפשיץ
באהבה מורגשת מציאות האוהב, אני מאוהב! ואילו יראה גורמת להתרכז במציאותו של זה שיראים מפניו. באהבה האני מתעצם, טוב לי ונעים לי, וביראה האני מתכווץ, עד כדי ביטול מוחלט.
בעצם אי אפשר לומר "האדם הזה עומד כעת במצב של יראה", כי הירא האמיתי פחות ופחות מרגיש את עצמו. הוא בטח לא מרגיש שיש לו איזה נכס רוחני בכיס. לכן אמרו בחסידות, שהעושה מאהבה נקרא עובד עצמו, ורק עבודת השם שבאה גם מיראה ועול מלכות שמים היא נקראת עבודת השם. חיפוש אחר רגשות ותחושות רוחניות ממלא אנשים רבים. ובגלל שאהבה מתחילה ממציאותו של האוהב, הרי מכך יתכנו נפילות קטנות, ולעיתים אף גדולות. אך כאשר עבודת השם מושתתת על יראה, על מה הוא רוצה ממני ולא על מה אני רוצה ממנו – נבנה כאן קשר אמיתי.
כאשר יסוד העבודה הוא דרישתו של הקדוש ברוך הוא והמחויבות שלנו לאמת, בלי שום קשר לכמה אנחנו מתחברים אליה וכמה היא מדליקה, אז אנחנו בוודאי עובדים אותו יתברך ולא את עצמנו.
