הטיול המשפחתי השנתי, האב יעקב הודיע למשפחתו בפירוט מהו תקציבם כדי שלא יבקשו ממנו בשטח כל מיני אטרקציות נוספות.
הוא שכר מיניבוס בירושלים לכיוון צפון, ותכנן להיות בטרקטורונים ובשיט בכנרת. בדרך החליטו ההורים שהמיניבוס ייכנס לנתניה, והם יעשו חניית ביניים ויאכלו מול הים.
כשהגיעו לטיילת, אחד הבנים ביקש ללכת לשירותים. היו שם כמה מסעדות, אך האב העדיף מסעדה כשרה, והסביר שיש חילול השם בכך שיראו יהודים חרדים נכנסים למסעדה לא כשרה.
יעקב ובנו ירדו מהמיניבוס ונכנסו למסעדה. בכניסה שאלה אותם המארחת: "כמה אתם?".
"הבן שלי צריך לשירותים", הסביר האב.
היא היססה מעט ואמרה: "אוקיי, בסדר". הם נכנסו. האב המתין בתוך המסעדה, וכעבור שתי דקות הבן יצא מהשירותים. בדיוק אז מנהל המשמרת ראה אותו יוצא, והחל לצעוק: "זו מסעדה, לא שירותים ציבוריים! באיזו רשות נכנסתם?! אתם אנשים דתיים. איך אתם מרשים לעצמכם להשתמש בשירותים בלי רשות?!".
יעקב יכול היה לומר בפשטות שקיבל רשות מהמארחת להיכנס לשירותים, אך ידע שבכך הוא יפגע במי שרק עזרה לו. זו תהיה כפיות טובה וגם לשון הרע.
מזווית עינו הוא ראה את הצעירה עוקבת בפחד אחרי הצעקות של מנהל המשמרת. כמו כן ידע שאם לא יאמר את האמת יהיה חילול השם, כאשר הנוכחים יחשבו שהשתמש בשירותים ללא רשות.
יעקב התלבט: איך אומרים לו את האמת בלי לגרום לפיטורי העובדת...?
הוא נזכר ברב גניחובסקי, שאצלו למד בישיבת סלבודקה, שנהג לומר: "כל בעיה אפשר לפתור בתשעים אחוז של שכל, ואם היא לא נפתרת - אפשר להוסיף עוד עשרה אחוז של שכל ומידות טובות".
ואז עלה במוחו רעיון.
"אדוני היקר", פנה למנהל המשמרת, "חבל שאתה כועס. אנחנו מתכננים לאכול כאן, לא רק שנינו, אלא כל משפחתנו תכף תיכנס לכאן".
הוא לא שיקר, כי לא אמר "תכננו", אלא "מתכננים".
"הו, סליחה!", התנצל מנהל המשמרת, "תבין, פשוט יש אנשים שנכנסים כאן בלי רשות לשירותים, ואני בטעות חשבתי...".
"זה בסדר", אמר יעקב, "רק תגיד לנו איפה נשב".
"כמה אתם?".
"תשעה", אמר האב, ושלח את בנו לקרוא לכולם. בדרך שאלו הילדים אם זה יהיה על חשבון האטרקציות, כי החוקים של אבא היו ברורים - יש תקציב וממנו לא חורגים.
כולם נכנסו למסעדה, והמלצרים עמלו לחבר שולחן לשולחן.
מלצר ניגש ושאל: "מה תרצו להזמין?".
האב אמר: "איך זה עובד כאן?".
המלצר הסביר שצריך לקרוא את התפריט ולהזמין ממנו. ההורים עיינו בתפריט, ואחרי שהתאוששו מההלם בעקבות המחירים הגבוהים, הזמינו כמה מנות משביעות.
הילדים הרגישו כמלכים עם מאכלים ומשקאות מפוארים. המראה של הוריהם הכה שמרניים יושבים במסעדה היה אטרקציה בפני עצמה.
לקראת סיום הארוחה לפתע ראו בני המשפחה את כל המלצרים, כולל מנהל המשמרת ואדם מכובד נוסף שנראה כמנהל המסעדה, יוצאים מהמטבח. כל אחד מהם החזיק מגש עם קינוח ועליו זיקוקים. בני המשפחה הביטו מסביב וחיפשו איזה אח"ם נמצא במסעדה. אבל הם פנו היישר לשולחנם, הקיפוהו ובתנועה מתואמת הורידו את כל הקינוחים לשולחנם.
"יש כאן טעות", אמר יעקב, "אנחנו לא הזמנו".
"זה בסדר", אמר מנהל המסעדה, "אתה באמת לא הזמנת, ואתה גם לא תשלם, זו מתנה של צוות המסעדה, לך ולמשפחתך היקרה".
הוא התיישב ליד יעקב והחל להסביר.
"תקשיב", אמר, "אחרי שהתיישבתם, אמר לי אחד המלצרים שסיגל המארחת שיושבת בכניסה בוכה. הלכתי לשם ושאלתי אותה מה קרה. היא לא רצתה לספר לי. לחצתי עליה והיא סיפרה לי בחשש: 'נתתי רשות לבן אדם הזה להיכנס לשירותים, ואז מנהל המשמרת צעק עליו, והייתי בטוחה שמפטרים אותי עכשיו. הייתי בטוחה שהוא יספר לו שאני הרשיתי לו. הייתי במתח נוראי, ולהפתעתי אני קולטת שהבן אדם הזה החליט להזמין ארוחה לו ולכל המשפחה הענקית שלו, העיקר לא לפגוע בי'".
"וכאן היא שוב התחילה לבכות", סיפר המנהל, "'אני בוכה מהתרגשות. הבן אדם הזה עשה את זה כדי להגן עליי. בחיים לא התחשבו בי ככה. אין בני אדם כאלה בעולם!'".
"בזמן שאתם אכלתם כאן, אנחנו, כל אנשי הצוות במטבח, התרגשנו מהמעשה האצילי שלך", אמר מנהל המסעדה, "וזו המתנה שלנו אליך מכל הלב. תדע שאין אנשים כמוך בעולם שלנו, והילדים שלך יכולים להתגאות בך".
סיגל הגיעה והודתה ליעקב ולבני משפחתו, ושוב החלה לבכות.
כאשר סיימו לאכול את הקינוח הגיע החשבון.
יעקב פתח את כריכת העור, וגילה שאין חשבון, אלא כרטיס הנחה של 50% לפעם הבאה שיגיעו למסעדה.
הוא קרא למנהל ואמר: "כל הכבוד לכם על הפעם הבאה, אבל מה עם התשלום על הארוחה הזאת?".
המנהל ענה: "המדיניות במסעדה שלנו היא שלא לוקחים כסף ממלאכים...".
***
על פי 'ילדים מספרים על עצמם', כרך 12, מאת הרב חיים ולדר
